מתי בפעם האחרונה הייתם באמת מאושרים?

(הערה למוטי: אתה מוזמן לקחת את הנושא הזה לשרביט החם אם הוא מוצא חן בעיניך, זה יכול להיות רעיון מעניין, במיוד עכשיו בתקופת המלחמה אולי?)

בהמשך לכמה רשומות שכתבתי בשנה או השנתיים האחרונות, אני חושבת שהפעם האחרונה שבה הייתי באמת מאושרת – היתה כשגרתי בהרצליה. היו כמה גורמים שתרמו לזה – עבדתי בעבודה שאהבתי, רוב הזמן עם מנהלת שגם אהבה אותי (ואז עם מנהל שהיה מעניין לעבוד איתו). רזיתי לא מעט עוד לפני שעברתי להרצליה, אבל בהרצליה התחלתי גם לבצע פעילות גופנית באופן סדיר, ומעבר לזה גם ההרזיה המשיכה והפכתי ממישהי שמנה באמת למישהי שהיא שמנה ברמה סבירה יותר שיש לה תקווה להפוך למישהי ״נורמלית״.

היה לי גם כיף כי גרתי בשכונת נוף ים, שהיתה בחלק הצפוני של העיר ליד החוף, בהמשך הצפוני להרצליה פיתוח אבל היתה שכונה הרבה פחות עשירה ולכן הרבה פחות פלצנית, למרות שעם הזמן התחילה להיכנס לשכונה הרבה יותר אוכלוסיה צעירה ואיכותית שהפכה את השהות בה לנחמדה עם בתי קפה שונים במרכז הקניות שהיה ליד הבית שלי.

והיתה במרז המסחרי הזה גם מרפאה וטרינרית שבה טיפלו בטושי שלי, והייתי מיודדת עם הצוות, וגם עם מאכילת החתולים השכונתית. ומידי פעם היו בו גם כל מיני אירועים של מכירות של דברים יד שניה שהיו נחמדים.

והשכונה גבלה בחופים הצפוניים של הרצליה – אבל גם בשדות שהובילו לכיוון ארסוף (שהיתה בהם את הגלריה הירוקה) ולכיוון הגן הלאומי חוף השרון, והיה כיף לטייל בהם כשמזג האוויר היה נעים, במיוחד בתקופת הפריחה (כולל בסתיו שאז פרחו שם חצבים).

---

הקטע המוזר הוא שאני לא זוכרת שהערכתי מאוד את האושר הזה באותה תקופה.

התרכזתי יותר בקולגה שהיתה לי שקינאה בהצלחה שלי, וניסתה להכשיל אותי. גם אחרי שהיא פוטרה היא ניסתה עד הרגע האחרון להוציא אותי רע בכך שלמרות שהיא התחמקה ממני לכל אורך היום האחרון שלה בעבודה – היא אמרה למנהלת שהיא ניסתה לדבר איתי כדי ליישר בינינו את ההדורים – ואני לא רציתי והץחמקתי ממנה כל היום. הקטע המוזר באמת הוא שכנראה שעכשיו כשעברתי לרמת גן, אני מתגוררת יחסית קרוב אליה ויצא לי כמה פעמים להתקל בה ברחוב. היתה אפילו תקופה שההתקלות הזו קרתה פעם בכמה ימים כשהיא עברה ליד הבית שלי, כנראה בדרך לעבודה – ועד היום היא מתעלמת ממני לחלוטין.

וגם התרכזתי בעצבים על בעל הדירה שלי, או יותר נכון על הבן שלו. בעל הדירה היה אבא מבוגר וחולה, שהבן שלו שמעולם לא התחתן נשאר לגור איתו ולטפל בו, והיה גם זה שעבד מולי. ולרוב הם עזבו אותי בשקט אבל היו מידי פעם תאקלים – למשל כשהמקרר שלי התקלקל והם היו אמורים לשלם על התיקון אבל ניסו לסחוט אותי על זה. או היתה פעם שהם ניסו ממש בכוח שהעובד הזר של האבא ינקה את הדירה שלי. או כל הפעמים שהם נכנסו בלי רשות לדירה – ואז מצאו תירוץ להיכנס באופן רשמי אם הם רצו להתלונן על משהו. מעולם לא היתה לי הוכחה לזה שהם נכנסו לדירה בלי רשותי חוץ מהעובדה שבכל פעם שהם רצו להגיד משהו הם מצאו סיבה ״לגיטימית״ להיכנס ואז באופן כביכול ״ספונטני״ הם גילו משהו שהפריע להם.

וכמובן שהייתה לי ההרזיה שלי שהצליחה – ובפעם הראשונה בחיים שבה הצלחתי להתמיד בשגרת כושר וממש לראות לאורך זמן תוצאות. ויש משהו מאוד כיפי בתהליך הזה כשהוא מאוד ראשוני, כי בעצם אין תקופה אחרת של ״להיות בכושר טוב״ שאפשר להשוות את עצמינו אליה, אלא רק את עצמנו ברמת כושר נמוכה משמעותית, וכל יום הוא קצת יותר טוב מהיום הקודם.

במאמר מוסגר חשוב לי לכתוב שכשמגיעים לרמת כושר כזו ואז יורדים ממנה, יש תמיד קושי מסוים בכך שמנטלית אנחנו זוכרים שפעם יכולנו למשל ללכת מהר יותר ורחוק יותר, או להרים משקולות כבדות יותר, ועכשיו אנחנו לא, וזה מתסכל. וצריך להתגבר על תקופה מסוימת של יותר ממה ימים שבה תריך להתמודד עם התסכול הזה כדי לראות התקדמות שוב ולקבל השראה ממנה.

ובין לבין החתולה שלי טושי היתה חולה בכל מיני סנמפטומים מוזרים שהתגלו כאסטמה של חתולים, והיא הפכה להיות תלויה בכדורי סטרואידים כי היא סירבה לתת לי לתת לה טיפול בעזרת משאף מיוחד לחתולים שהיה לא נוח ומפחיד עבורה.

---

אני שוכרת גם את ״היום המאושר האחרון״ שלי – היום האחרון שבו עבדנו במשרד בהרצליה, לפני שעברנו למשרדים אחרים (מה שגרר את המעבר שלי לרמת גן, את העבודה שלנו לאיזור תעשייה אחר, ואותי לצוות אחר עם מנהלים אחרים שלא היה לי טוב איתם).

בערב שלפני האחרון שני קולגות הזמינו אותי באופן ספונטני להצטרף אליהם לבירה אחרי העבודה. ביום האחרון עצמו הלכתי בבוקר לשחות (וזו היתה הפעם האחרונה שבה שחיתי או בכלל הלכתי לחדר הכושר ומשם המשכתי למשרדים ה״ישנים״ שלנו), עבדתי חצי יום – ואז כולנו היינו צריכים לגור בצורה מסודרת את המחשבים שלנו, ונפגשתי עם אמא שלי לארוחת צהרים בג׳ירף. אחרי הארוחה יצאנו לסיבוב בחנות רהיטים ליד המסעדה שהתבררה כיקרה מאוד.

אם אני זוכרת נכון שוב הצטרפתי לשני הקולגות ששוב ישבו לבירה אחרי העבודה, ומשם המשכתי הביתה וביליתי זמן בשיחה עם השכנה שעבדה בדואר והאכילה חתולים שאיתה התיידדתי בשנים שלי בשכונה.

בערב נסעתי לקניון כדי לשים את הסים שלי בסמארטפון החדש שקניתי, זה שהחליף את הנייד המאוד מיושן והכי זול בחנות שרכשתי שמונה שנים לפני כן כשחזרתי לארץ מארה״ב.

הרבה מאוד רגעים קטנים ופשוטים.

---

אני לא חשובת שהחיים שלי כיום בהכרח גרועים יותר במובנים הגרועים יותר של החיים, אבל אני כן מרגישה שחסרים לי הדברים החיוביים.

איכשהו במשך הרבה מאוד זמן אני תקועה בעבודה שאני פחות מרוצה ממנה, ובמשך תקופה ארוכה גם עבדתי רחוק מהבית מה שהקשה עלי לקיים איזושהי פעילות אחרי שעות העבודה, בעיקר כי הייתי מתעוררת מוקדם כל בוקר כדי ללכת לחדר הכושר – חדר כושר שונה מזה שהתחלתי בו שהיה בדרך לעבודה שלי.

וכמובן עולה השאלה – מה יגרום לי להרגיש שוב מאושרת, והאם אדע לזהות את זה?

בשלב זה אין לי ממש תשובה ברורה לזה.