החוויה המשפחתית הישראלית כל כך חזקה – שבעיני רבים ״להיות לבד״ בחגים נשמעת חוויה איומה ונוראית.
בתקופה שבה הייתי רילוקיישן בארה״ב, לא ממש הרגשתי כך. אמנם השתדלתי לחזור לארץ לפסח בכרטיס הטיסה שהחברה מימנה לי כחלק מהרילוקיישן כדי לחגוג עם המשפחה שלי את ליל הסדר, אבל את רוב החגים האחרים ביליתי לבד, וזה לא ממש הפריע לי – כי בעצם מלבד כמה שיחות טלפון לארץ ואולי לשלוח לסבתא שלי זר פרחים מרחוק מידי פעם (הרגל שבן הדוד שלי שעבר לאנגליה הרבה שנים אחרי היה גם עושה בהשראתי), לא ממש חגגתי אותם.
אני חושבת שהפעם היחידה שזה הפריע לי היתה כשהנושא עלה איכשהו מול אחת המנהלות באתר שבו עבדתי, וראו שלא נוח לה עם התזכורת שאני אהיה לבד בחג וכנראה שהיא לא היתה מעוניינת להיות זו שתעזור לי למצוא סידור (שאני אישית בכלל לא חיפשתי).
אבל בארץ תמיד היתה לי מסגרת משפחתית, גם כשלפעמים לא ממש חיפשתי אותה באופן פעיל. למשל בפסח 2008, ההורים שלי החליטו לטוס לטיול בסין, והם דאגו מראש לשוחח עם סבתא שלי שאתארח אצלה, וששתינו נחגוג אצל דודה שלי בקיבוץ (וגם הצטרפתי לארוחת צהרים יום לאחר מכן אצל דוד שלי, אחיה של הדודה שאיתה חגגנו את ליל הסדר).
לאחי ואחותי יש משפחה מורחבת די גדולה כי שניהם נשואים, ויש להם ילדים. אני מניחה שגם אם נוצר מצב שבו האחים והאחיות של גיסי או גיסתי כולם חוגגים בצורה שלא תאפשר למשפחות הגרעיניות של אחי ואחותי להצטרף אליהם (והסיכוי הזה די נמוך) – תמיד יש להם את האפשרות פשוט לחגוג בבית עם הילדים.
אבל אני לא נשואה ואין לי ילדים, ואני לרוב חוגגת את החגים עם ההורים שלי. ועד לאחרונה זה לא ממש הפריע לי, בעיקר כי לא ממש חשבתי על זה שהמסגרת המשפחתית הזו שלי הולכת להשתנות וכנראה להעלם במובן מסוים תוך כמה שנים, כתלות במצבם הבריאותי של ההורים שלי.
זה כנראה נובע מהעובדה שלמזלי זכיתי שאחת הסבתות שלי תחיה עד כמעט גיל 100, והיא הלכה לעולמה רק לפני שנה וקצת. לכן היה לי כנראה קשה לחשוב על העובדה שההורים שלי כבר הפכו להיות הדור המבוגר של המשפחה, לא רק באופן יחסי אלא באופן די מוחלט. אבל ההורים שלי בהחלט מבוגרים – אבא שלי הולך להיות בן 80 עוד שנה וקצת, ואמא שלי צעירה ממנו בשנתיים וחצי.
ויש סיכוי שעוד 4 – 5 שנים, כבר לא אוכל לחגוג עם ההורים שלי, ואצטרך למצוא מסגרת אחרת – או להיות זו שאחיה ואחותה מרגישים חובה להזמין אותה לחגוג איתם גם אם קרובי המשפחה שלהם יאלצו להזמין אותי.
ברור לי שזו לא בעיה רק שלי, ויש לא מעט אנשים אחרים במצב דומה.
לפני המון שנים יצא לי להכיר דרך פורום באינטרנט אישה מבוגרת יחסית שהיתה גרושה עם בן אחד, שגם הוא גר בחו״ל. ההורים שלה לא היו בחיים, ואמנם היתה לה אחות אבל לאחות היתה משפחה מורחבת משלה ולא תמיד יכלה לחגוג חגים עם אותה מכרה.
אותה מכרה בסופו של דבר חגגה הרבה מאוד חגים במסגרת חברתית שהיא מצאה לעצמה עם השנים (כנראה של נשים בסטטוס דומה לזה שלה), ואני מניחה שבמובנים מסוימים אני כנראה הייתי משתלבת במסגרת הזו שלה לאורך זמן אם הקשר בינינו היה נמשך ומעמיק.
חלק מסוים מהבעיה נובע מזה שאני לא ממש קרובה לאחי ואחותי.
יש לי אחות שצעירה ממני בשלוש שנים, ואח שצעיר ממנה בעוד שש שנים. בגלל הפרש הגילים ביני לבין אחי בקושי גדלנו יחד, ולמרות שאנחנו בקשר ברמה היומיומית אני חושבת שאנחנו לא ממש קרובים, למרות שאני מיודדת עם גיסתי.
אני ואחותי לא קרובות ולא חברות, כנראה כי כילדות רבנו הרבה וההורים שלנו לא ניהלו את היחסים בינינו בצורה טובה בלשון המעטה. הם תמיד ציפו ממני בתור הגדולה לוותר, מה שגרם למרמור אצלי ולפינוק שלה עד שרשרת של אירועים שגרמה לזה להתפוצץ כששתינו כבר היינו בגיל ההתבגרות.
וצחוק הגורל הוא שאחותי פעם התלוננה לאמא שלי שמאוד מפריע לה שאנחנו לא משפחה שהיא מאוד קרובה – למרות שהיא עצמה לא בהכרח עשתה משהו כדי לנסות ליצור את הקרבה הזו.
האמירות האלו של אחותי הגיעו בתקופה שבה היא התכוננה לחתונה שלה, וראתה איך המשפחה של גיסי מאוד קרובה וכביכול הרבה יותר ״משפחתית״. זה משהו שקיים במשפחה של גיסי עד היום, למרות שכיום אחותי מבינה שמאחורי החזות הקרובה יש לא פעם גם מתחים, ולא הכל נפלא וכולם חברים מאחורי הקלעים.
אבל אחותי למשל לא ממש ניסתה ליצור קשרים יותר חזקים בתוך המשפחה שלנו. והיא יכלה בקלות למשל לנסות להעזר בי יותר בתכנון החתונה שלה, אבל אני בסה״כ הייתי עוד אורחת בחתונה ותו לא, ואפילו כשהגיע הזמן לזרוק את הזר – היא קראה לחברות הרווקות שלה אבל לא לי.
ויש את הפן החברתי.
בתור ילדה היו לי חברות – אבל היו לי לכל היותר 2 – 3 חברות קרובות, כשבדיעבד אני חושבת שהן לא תמיד הן ראו בי חברה קרובה כמו שאני ראיתי בהן. בחטיבת הביניים והתיכון גם החברות האלו היו מכיתות מקבילות ולא מהכיתה שבה אני למדתי – או ממסגרות מחוץ לבית הספר כמו למשל קורס מד״א וההתנדבות שלי במד״א בשנתיים האחרונות שלי בתיכון.
אני חושבת שהשירות הצבאי שלי בהרבה מובנים אפיין את המסגרות החברתיות שלי בתור מבוגרת: האנשים ששירתו איתי (או למדו איתי, או עבדו איתי) מאוד חיבבו אותי, עד כדי כך שבסוף השירות הצבאי שלי החיילות והחייל ששירתו איתי קנו לי מתנה מאוד יפה ומרשימה. היה אפילו אירוע שבו חיילת הועברה מהיחידה שלנו אחרי שהיא לא הסתדרה חברתית ומקצועית, והקש ששבר למפקדים שלנו את גב הגמל היה אירוע שבו היא אפילו הצליחה לריב איתי.
אבל לא היו לי חברות של ממש ביחידה שלי, אולי חוץ מחיילת אחת ששירתה אצלנו תקופה קצרה אחרי שהיא הועפה מההשלמה החיילית של קורס קצינות, אבל לא השתלבה ביחידה לאורך זמן והועברה למקום אחר.
אותו דבר קרה לי במקומות העבודה השונים שעבדתי בהם – תמיד היה לי עם מי לאכול צהרים וחיבבו אותי, אבל לא יצרתי חברויות שגלשו מעבר למקום העבודה.
אני חושבת שהחריגה היחידה היתה תחילת הלימודים שלי לתואר – התחברתי עם כמה חברות וידיד אחד, אבל איכשהו הקשרים האלו התמסמסו עם הזמן, ואלו שנשארו הפכו למרוחקים יותר כי בסופו של דבר מצאנו את עצמינו גרים במקומות די רחוקים אחד מהשני, ובנינו לעצמינו חיים של עבודה ומשפחה וילדים שלהם שהפכו את הקשר ליותר רחוק.
אני זוכרת למשל את אחת החברות שלי מהתואר היתה חברה מאוד טובה שלי והקשר שלנו היה מאוד קרוב. אבל היא גרה עם אמא שלה (בניגוד אלי שלמדתי רחוק מההורים שלי וגרתי עם שותפים), ובשלב מסוים אמא שלה החליטה שהיא לא סובלת אותי והתנהלה כלפי בצורה תוקפנית. החלטתי לכתוב לחברה הו מכתב על כמה המצב לא נעים לי, ובאופן טבעי היא ניתקה איתי את הקשר (למרות שכצעירה ותמימה אולי קיוויתי קצת שהיא תצליח למצוא פשרה ביני לבין אמא שלה).
בדיעבד נתקלתי בה שוב כמה שנים אחר כך במסגרות שונות באינטרנט. מסתבר ששתינו התחברנו לצילום וטיולים (ואם היינו נשארות חברות היינו כנראה נהנות מהתחביב המשותף), אבל בשנים האחרונות גיליתי שהיא הפכה לטבעונית מאוד מיליטנטית מה שהיה מאוד מפריע לי.
והיה כמובן את ״הסיפור המוזר עם ר״ שכבר כתבתי עליו בעבר.
ואולי גם עצם העובדה שאני לא נשואה ואין לי ילדים מקשה עלי למצוא מסגרות חברתיות, כי רוב הנשים (ובאופן כללי האנשים) בני גילי הם נשואים (או גרושים אבל במערכת יחסים) עם ילדים, ואין לי הרבה במשותף איתם.
אבל עדיין נותרה לי השאלה מה יקרה איתי הלאה בשבתות והחגים…
התיירת המקרית 
קראתי איפה שהוא שהמחלה החמורה ביותר של בני האנוש היא הבדידות. בני אדם נועדו לחיות עם בני אדם, לתקשר ולנהל מערכות יחסים מסוגים שונים – בעצם אנחנו זקוקים לכך כמעט כמו שאנחנו זקוקים לחמצן ולאוכל ומים.
לאנשים רבים אין בני זוג או ילדים, והוריהם כבר נפטרו, ואיכשהו הם מוצאים לעצמם מסגרת או מעגל חברתי שהופך להיות עיקרי ויום יומי בחייהם, ומספק גם את הצורך לחגוג ביחד חגים או ימי הולדת, לטייל יחד, לעסוק בתחביבים יחד ולבלות ביחד.
חברתי 'במבה' למשל היא רווקה (כבר בת 73) ללא ילדים שהוריה מן הסתם נפטרו והיחסים של כל אחיה ואחיותיה הצליחו להתקלקל לאורך השנים, בעיקר מאז שהוריהם נפטרו. היא כן בקשר טוב עם רוב אחייניה, ועם בנות דודתה – שאיתן היא בדרך כלל מבלה בחגים ובימי ששי – אבל מעגל מערכות היחסים העיקרי שלה הן חברות. בעבר אלה היו חברות ממקום העבודה, וכעת משיצאה לפנסיה, והחברות האלה גרות רחוק ממנה, היא התחילה ללכת לחוגים ולהרצאות במסגרת עירונית היכן שהיא גרה, והתיידדה שם עם נשים חדשות, איתן היא גם מבלה מחוץ למסגרת וגם מטיילת במסגרת טיולים מודרכים בארץ ובעולם.
עדיין היא לבד, ובודדה, וכשהיא חולה למשל – זו בעייה, אין מי שיעזור או יטפל בה.
נראה לי במצב כזה מי שמצבו הכלכלי מאפשר זאת, אולי יבחר לעבור לדיור מוגן, שם יש גם חברה, גם פעילויות מגוונות, וגם כמובן תמיכה וטיפול בעת הצורך.
אהבתיLiked by 1 person
אני חושבת שכיום המסגרות האלו שלרוב יש לנו מסגרות חברתיות דרגן הולכות ומתרופפות – יותר אנשים מתגרשים או לא מתחתנים מלכתחילה, אנשים עוברים בין מקומות עבודה במהלך הקריירה ומחליפים קולגות וחברים, ולא פעם גם ילדים עוברים לגור רחוק מההורים ואפילו לחו״ל.
אהבתיאהבתי
בתור מישהו שגדל עם 4 אחים ואיות וזמן קצר יחסית אחרי שיצא מהבית עבר לגור עם בת זוג אני אל חוש שיצא לי להיות לבד הרבה ובוודאי לא בחגים.
אממנם גם לנו אין הרבה חברים אבל יש לנו את המשפחה הקרובה…
אהבתיLiked by 1 person
אז טוב לכם 🙂
אהבתיLiked by 1 person