איך ניצלתי ממהומות בעזרת החיבה שלי לטיסה

בצבא שירתתי בחיל האוויר.

לא הייתי בהכרח מיועדת לשם מלבתחילה – גויסתי לטירונות כללית, והציעו לי המון תפקידים שרובם עדיין היו בחייל הכללי, ורק תפקיד או שניםי שהיו קשורים לחיל האוויר (ולדעתי שום תפקיד שהיה רלוונטי לחיל הים).

אבל איכשהו הצלחתי להפוך לפקידת מבצעים בחיל האוויר, ושירתתי בבסיס נבטים שנמצא בדרום. אני מודה שהשיבוצים שלנו היו קצת מבולגנים, כי איכשהו בגלל שהקורס שלנו נפל על החגים ובגלל שהמחזור שלנו ״נודב״ להיות שבוע בגבול לבנון כדי לעזור בתורנות בדיקת נשים מדרום לבנון שנכנסו לישראל, המחזור של הקורס שהתחיל אחרינו סיים רק שבוע אחרינו ולא שלושה שבועות כצפוי, ולכן השיבוצים האפשריים שלנו ושלהם הגיעו יחד ולא היה ברור לאן נוכל לבקש – א פשוט נתנו לנו לבקש מהרשימה כולה, בתקווה שנצליח ״לקלוע״ לבסיס שבו יהיה תקן לקורס שלנו.

אני ביקשתי בעדיפות עליונה להיע לבסיס רמון, ובעדיפות שניה לנבטים, במחשבה מוזרה שרמון יותר קרוב לבאר שבע מאשר נבטים, וכך יהיו לי פחות נסיעות. כמובן שטעיתי ולמזלי בסופו של דבר בסיס רמון נפתח רק למחזור שאחרינו – ואותי שיבצו בנבטים.

---

אבל נבטים היה מספיק דרומי ורחוק מתל אביב כדי שלטייסים היו באותה תקופה מה שנקרא ״תובלות״ – כלומר טיסות שהביאו אותם לבסיס בבוקר, והחזירו אותם לתל אביב בערב בכל יום במהלך השבוע. המטוס שהוזמן לתובלות האלו הותאם למספר הטייסים שהזמינו טיסה, ולכן למשל באופן טבעי המטוסים האלו היו לרוב גדולים יותר בראשון בבוקר ובחמישי בערב, ומטוסים קטנים יותר בכל שאר הזמן (חוץ מאולי חגים).

זה יהה משמעותי, כי חיילים אחרים מהבסיס יכלו לעלות על הטיסות האלו על בסיס מקום פנוי, וכמובן לפי דרגה. קצינים ונגדים כמובן קיבלו עדיפות על פני חיילים, אבל מכיוון שהחיילות שהיו אחראיות על התובלות היו בעצם פקידות מבצעים שהופרשו לתפקיד מטעם המבצעים של הבסיס שבו אני שירתתי – הן לרוב היו נחמדות אלינו ונותנות לנו לעלות גם אם היינו לפעמים עוקפות חיל או חיילת בדרגה יותר גבוהה משלנו.

בשלב מסוים, כמה שנים אחרי שהשתחררתי, הסידור הזה בוטל וטייסים היו צריכים להתחיל לנהוג למרכז אם הם באמת רצו לנסוע לתל אביב.

---

הטיסה שהכי זכורה לי היתה אחרי פורים ב 1994, ערב לפני שברוך גולדשיין החליט להרוג פלסטינים בחברון במערת המכפלה.

היינו אז אצל סבתא שלי בצפון, ואני לא זוכרת אם ההורים שלי חזרו במוצאי החג לירושלים ובוקר אחרי הייתי צריכה לחזור לבסיס, או שבוקר אחרי הייתי צריכה לנסוע מהצפון לבאר שבע בשעות מאוד מוקדמות – אבל בכל מקרה כמות הנסיעות הזו בטווח זמן כל כך קצר לא נשמעה לי מפתה. ובכל מקרה אני אוהבת לטוס, אז זו נשמעה לי הזדמנות טובה להנות מטיסה, גם אם זה במטוס צבאי בסיסי למדי.

ולמזלי באמת היתה לי טיסה במוצאי החג – מבסיס רמת דוד.

הסיפור של הטיסה במוצאי החג נבע מזה שבבסיס שלנו התבצע מה שכונה ״קורס אימון מתקדם״, או בקיצור קא״מ. אחרי שהטייסים מסיימים קורס טייס, כל אחד במגמה שלו – הם נשלחים לטייסות השונות לפי התפקיד לחצי שנה נוספת של אימונים. הם אמנם כבר טייסים עם דרגות קצונה והכל, אבל בחצי הראשון של הקא״מ הם עדיין מצופים להגיע לבסיס במוצ״ש ולא בראשון על הבוקר – ולכן בעצם היתה טיסה נוספת במוצאי שבת או חגים עבור אותם קא״מניקים.

למזלי היו אז גם טייסים שגרו בצפון, כי הטיסה יצאה מבסיס רמת דוד שהיה קרוב יחסית לבית של סבתא שלי (שממנו אני בעיקר זוכרת ששמעתי קרקורים של צפרדעים כשהלכתי לנקודת היציאה של הטיסה), עברה דרך בית הספר הטכני בחיפה לאסוף עוד מישהו, ואז עברה דרך בסיס שדה דוב שהיה קיים אז בתל אביב (ומאז פונה) כדי לאסוף את רוב הקבוצה – ומשם סוף סוף טסנו עד הבסיס.

עברתי בדרכי למעונות במבצעים כדי לתת לחיילים שם את הלימונים שקטפתי עבורם מהעץ של סבתא שלי, ורק במעונות הרגשתי שהצטערתי קצת על זה שהם ידעו שאני בבסיס – כי אחרת הייתי יכולה בוקר אחרי להגיע קצת יותר מאוחר ליחידה ולא מוקדם בבוקר. בדיעבד מי שהיה האחמ״ש אמר לי שמבחינתו יכולתי באמת לעשות את זה והוא לא היה אומר כלום, אבל היה כבר מאוחר מידי.

רק בדיעבד התברר לי שהטיסה הזו חסכה ממני גם הרבה מאוד בלגנים: בוקר אחרי ברוך גולדשטיין ביצע את ה]ידוע שלו], ומסתבר שהיו לא מעט השתוללויות בישובים הבדואים בדרך מבאר שבע לבסיס, והבנתי מהחיילים שאלצו לנסוע בה שהחוויה נעה בין לא נעימה למפחידה ממש.

ואיכשהו במזל מאוד גדול ניצלתי מזה.

---

כמובן שהיו לי עוד טיסות זכורות אחרי שאזרתי אומץ להרשם לראשונה. היתה טיסה שבה היו כיסי אוויר נוראיים בטיסה, והטייסים שישבו לידי שהיו רגילים לתנאים כאלו צחקו עלי שפחדתי מהם.

או היתה הטיסה שיצאה מבסיס לוד (שגם הוא נסגר מאז) וכמעט הלכתי לאיבוד כשניסיתי למצוא איך מגיעים לבסיס הצבאי משדה התעופה ה״רגיל״ שבו עצר האוטובוס שהביא אותי לשם.

או היתה טיסה שבה אחד הטייסים שהייתי מאוהבת בו בסתר הציע לי טרמפ הביתה (שנינו היינו ירושלמים), והייתי כל כך נרגשת אבל מבוהלת וביישנית שלא הצלחתי להגיד כמעט כלום בכל הנסיעה, מה שכנראה היה די מתסכל מצידו.

או היתה הטיסה שנחתה בשדה דוב, והיתה לי חברה ששירתה בשדה דוב כחובשת אז קפצתי למרפאה כדי לראות אם היא שם. היא לא היתה אז במשמרת, אבל חברה שלה העירה לי שאחד הכפתורים בחולצה שלי היה פתוח ולא שמתי לב, בדיוק באיזור קריטי… היא היתה ממש לחוצה מזה אבל כיום זה נשמע לי קצת שטותי.

לא פעם הטיסות לא קיצרו לי בהכרח את זמן ההגעה לבסיס – ולא פעם אפילו האריכו אותו כי בבל זאת הייתי צריכה לטוס לתל אביב ומשם לנסוע חזרה לירושלים, במקום לנסוע במסלול יותר ישיר מהבסיס לבאר שבע ומשם לירושלים.

אבל היה לי כיף לטוס בהן, ואולי החוויה היתה שווה את הזמן הנוסף הזה. חוץ מהטראומה של לנסוע עם הטייס החתיך ההוא בלי יכולת לשוחח איתו מרוב מבוכה ובושה.

(מה שכן – הכתיבה גרמה לי להשאר ערה מאוחר ממה שרציתי, ובכך נשארתי ערה עד שהגיעה אזעקה, כך שזכיתי לא להתעורר ממנה – וגם להיות כבר בממ״ד שבו נמצא המחשב והיבור לרשת האינטרנט שלי).