על מלונות וזכרונות

את יום כיפור 2005 ביליתי בחדר מלון באטלנטה.

שנה לפני כן חזרתי לאר מרילוקשיין באטלנטה, והחזרה לעיר היתה מבחינתי כמעט כמו חזרה הביתה. אפילו חדר המלון שבו שהיתי העלה מבחינתי זכרונות: בערך ארבע שנים לפני כן אחת העובדות שהגיעו לאטלנטה לביקור קצר שהתה באותו מלון, ובאחד הערבים היא הזמינה אותי ועוד כמה עובדים אחרים לצפות יחד בסרט וידאו (למיטב זכרוני ״גלאדיאטור״) בחדר שלה, שמן הסתם המבנה שלו היה דומה לחדר שבו שהיתי באותו ביקור.

למזלי המלון באמת שימש אנשי עסקים בעיקר שביקרו בחברות באיזור – וכנראה שהיו הרבה מהם כי היו לא מעט מלונות באיזור. המלון הזה היה נוח במיוחד כי הוא היה ממש ליד קניון גדול שבו היו לא מעט חנויות, וגם לא מעט מסעדות מזון מהיר. במלון גם היתה ארוחת בוקר צנועה שהיתה כלולה במחיר – משהו שאחד הקולגות שלי ששהה במלון אחר ומאוד קינא בארוחה הזו ותמיד ביקש מעובדים ״להבריח״ לו פרי או משהו למרבה אי הנעימות שלנו.

דבר נוסף שאפיין את המלון בגלל שהוא שימש לשהות יחסית ארוכה היה שלא ניקו את החדר כל יום אלא שלוש פעמים בשבוע. למזלי יום כיפור היה אחד הימים שבהם לא ניקו את החדרים, ולפחות מבחינתי זה היה טוב כי לקחתי יום חופש כדי לצום, ולכן יכולתי לבלות את כל היום בחדר בשקט ולא נאלצתי לצאת ממנו כדי לאפשר לאנשי הניקיון לנקות ולסדר אותו.

אני זוכרת שבערב יום כיפור קפצתי לקניון שהיה צמוד למלון כדי לקנות ארוחה מפסקת, וקניתי ארוחה שמאוד אהבתי בזמן שגרתי באטלנטה: תפוח אדמה אפוי עם שמנת חמוצה וגבינה צהובה וסלט מוונדיס. אחרי הצום הזמנתי לחדר פיצה מדומינוס או פיצה האט. את היום ביליתי בעיקר במיטה בקריאה של ספר שקניתי כדי לא להשתעמם בטיסה כמה שנים לפני כן כשגרתי אטלנטה, ומשום מה מעולם לא סיימתי לקרוא אותו. אני מניחה שבין לבין גם השלמתי קצת שעות שינה.

---

יצא לי לבקר באטלנטה עוד שלוש פעמים במהלך החודשים הבאים. בשני הביקורים הבאים שלי – יצא לי לשהות באותו מלון, אבל איכשהו כנראה בגלל מחסור בחדרים, קיבלתי בשני הביקורים הבאים שלי חדר ״משודרג״ גדול יותר שכנראה נועד למשפחות. הוא בעצם היה מין דירה קטנה שהיה בו סלון קטן וחדר שינה נפרד, ומטבחון קטן. החדר הגדול תמיד היה בקצה הקומה, ולמרות שכנראה בשני הביקורים קיבלתי חדר כזה בשתי קומות שונות – תמיד קיבלתי אותם באותו צד עם נוף לאגם שהיה ליד המלון, כך שאני לא יודעת אם חדרים כאלו היו זמינים בשני הצדדים של המלון.

מן הסתם רוב היום לא הייתי במלון. במהלך השבוע מן הסתם עבדנו, ולרוב בערב היינו יוצאים לשופינג, לאכול משהו ולפעמים לטייל. בסופי השבוע מן הסתם היינו יוצאים לטייל באיזור או לשופינג יותר רחוק, כך שגם בקושי היינו במלון. אבל עדיין יצא לי לא פעם לראות טלוויזיה או לקרוא ספר במיטה ולהנות מזה שאני נמצאת במקום שבו מישהו אחר מנקה ומסדר אחרי.

---

בדיעבד אני חושבת שאחת הסיבות העיקריות לזה שהיה לי כל כך כיף בביקורים האלו נבעה מהחברה. בעצם בגלל שלרוב הגעתי עם כמה קולגות מישראל, וכולם היו די בודדים ולכן היינו יוצאים יחד לאכול צהרים ולא פעם גם יוצאים אחרי העבודה לשופינג או לסרט או לארוחת ערב משותפת.

כמובן שלא תמיד כולם היו יוצאים יחד, ולא פעם נוצרו מצבים שבהם הסתובבתי לבד. למשל בימים הראשונים של הביקור הראשון שלי בעיר נוצר מצב שבו הקולגה היחידי שהיה באתר יחד איתי היה הטיפוס הבלתי נסבל של המחלקה, שמשום מה כמעט אף פעם לא הצטרף לפעילויות של הקבוצה כשהיא כבר נוצרה, ואפילו עשה פרצופים כששאלתי אם הוא יוכל לתת לי טרמפ הלוך וחזור מהמלון לעבודה כי אין לי רישיון נהיגה. בואו ונגיד שהיו כמה ימים שבהם נסעתי וחזרתי מהמלון באוטובוסים.

אבל במשך רוב הזמן היו איתי לא מעט קולגות, ויצא שבילינו יחד לא מעט. אני חושבת שרמת ה״בילוייםֿ״ הזו היתה חריגה עבור כולנו, כי בבית לרוב היינו חוזרים בערב הביתה, וגם בסופי שבוע לא פעם היינו עסוקים בלנקות את הבית ולעשות כביסות ושאר ״סידורים״.

אבל בדיעבד אני חושבת שבמובן מסוים מה שהיה כעף בביקורים האלו מעבר לחברה המאוד נחמדה – שיצא לי לבקר באופן מאוד ״צפוף״ בהרבה מאוד מקומות שבהם נהניתי לבלות כשגרתי בעיר (אבל אז ביקרתי בהם בתדירות הרבה יותר נמוכה). במובן מסוים זה מתקשר לי עם מה שכתבתי ברשומה המקורית שלי על ״הפעם האחרונה שבה הייתי מאושרת״. אמנם התקופה שבה גרתי באטלנטה לא היתה התקופה האחרונה שבה הרגשתי מאושרת, אבל בהחלט היו לי לא מעט דברים שאהבתי לעשות ומקומות שאהבתי לבקר בהם בתקופה שבה גרתי שם, והביקורים החוזרים אפשרו לי לשחזר במובן מסוים את הרגעים האלו.

חשוב לי להגיד שבהרבה מובנים – אני לא הייתי היחידה ש״חיה כך מחדש״ את החיים שלה בארה״ב. אחד הקולגות שלי שביקר איתי בעיר היה ברילוקיישן בתקופה שמקבילה בערך לזו שלי וחזר בערך באותה תקופה כמוני לארץ. והוא לא פעם היה זה שדחף שנבקר במסעדות מסוימות לארוחות צהרים וערב כי הוא זכר אותן מהרילוקיישן שלו, לא פעם לא רק בגלל האהבה לאוכל שלהן אלא בעיקר לזכרונות של בילויים עם המשפחה.

---

במקרה או שלא במקרה, לא מזמן כתבתי רשומה על ערים שאני אוהבת לבקר בהן, ובאופן בולט אטלנטה לא היתה חלק מהרשימה.

כמובן שאין שום דבר שמגביל אותי מלבקר שוב בעיר, ואם יצא לי להיות בה שוב אני אשמח לבקר בהרבה מאוד אתרים. אין לי כמובן גם מגבלה להשאר באותו מלון שבו נשארתי בעבר (למרות שחיפוש קצר באינטרנט הראה הוא הפך למעין ״מלון דירות״ שבו אנשים שוהים לתקופה ארוכה יחסית של כמה שבועות עד חודשים, ויש עליו לא מעט ביקורות שליליות מהתקופה האחרונה).

אבל כנראה שבגלל שרוב הזכרונות לי מהעיר היו של מגורים בה (ושאותם שחזרתי גם בביקורים הקצרים שלי בעיר מאוחר יותר) ולא של תיירת, כמו שיש לי מניו יורק או מסן פרנסיסקו. וחלק מזה נובע שכנראה חלק משמעותי מהזכרונות שלי הם לא רק של מקומות מסוימים, אלא גם של האנשים שביליתי איתם במסעדות ובאתרים, ואפילו בסופרמרקטים השונים שזכורים לי, גם אם לא שמרתי איתם על קשר אחרי שנפרדנו מהעיר.