ספרו על השורשים שלכם

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

חשוב לי לכתוב שאני אישית לא כתבתי עבודת שורשים – למזלי הצלחתי להינצל מהמטלה המעיקה הזו כי כשאני למדתי בכיתות ו׳ וז׳ גרנו בארה״ב ושם למרות שלמדתי בבית ספר יהודי דתי ואפילו היה לנו טקס בנות מצווה – לא היינו צריכים לעשות עבודת שורשים.

את הצד של המשפחה של אבא שלי אני לא ממש מכירה. מדובר על משפחה דתית וידוע לי שסבתא שלי מצד אבא היא דור שישי בירושלים. המשפחה של סבא שלי מצד אבא היתה אוסטרית במקור, אבל סבא שלי נולד וגדל בסלובקיה, אבל הצליח לצאת משם לפני השואה. רוב המשפחה שלו נשארה שם, ורק אחת האחיות שלו, עדה, ניצלה אחרי השהות במחנות. עד כמה שידוע לי רובם נרצחו בטרבלינקה.

הפרט המעניין יותר בעיני הוא העובדה שבסלובקיה הם גרו בעיירה בשם פרשוב שבו האבא של הרב ישראל מאיר לאו היה הרב. אני לא חושבת שהיתה היכרות בין המשפחות.

אבא שלי החליט לעשות בשנים האחרונות תחקיר מעמיק על המשפחה ואפילו כתב על זה ספר, אבל הספר עצמו טרחני למדי וקשה לקריאה בעיני ולכן אני מודה שמעולם לא קראתי אותו למרות שכמובן קיבלתי עותק בחינם.

אני כן יודעת שהיו במשפחה לא מעט רבנים כביכול חשובים אבל לא מוכרים.

---

הצד של המשפחה מצד אמא שלי מוכר לי קצת יותר.

ההורים של סבא שלי מצד אמא, בני, נדדו להם במזרח ומרכז אירופה. סבא שלי עד כמה שידוע לי נולד בהונגריה, אבל המשפחה נדדה גם בפולין (ששם לדעתי נולד לפחות אחד מהאחים שלו) ובשנות השלושים איכשהו מצאה את עצמה בברליו.

מכיוון שהמשפחה ידעה שלא יצאו דברים טובים מעליית הנאצים לשלטון והם ברחו לבלגיה, אבל ניסו בכל דרך להתרחק עוד יותר. סבא שלי קיבל ״סרטיפיקט״ לארץ ישראל כחלק מעליית הנוער וניסה להשיג גם לשאר המשפחה, ללא הצלחה.

ההורים של סבא, שמואל ואנטה, הצליחו למצוא לאחיו הצעיר ביותר, יוליוס, מקום ברכבת שבה ילדים צעירים הוסעו לשוודיה. הוא היה ילד צעיר בן תשע, וממש התגעגע לבית ולהורים אל הסתיר את זה מפני ההורים במכתבים שהוא כתב כדי לא לאכזב אותם. הוא נשלח לחווה מבודדת אי שם בחלקים הצפוניים של שוודיה אצל שתי ״דודות״ מבוגרות והיה עצוב, לפחות עד שכמה שנים אחר כך הוא הבין את גודל הזוועות של השואה. הוא המשיך לחיות בשוודיה, התחתן עם אישה שוודית נחמדה בשם אינגה, ונולדו להם שני ילדים. המשפחה היתה מבקרת בזמנו, כשהייתי ילדה קטנה, בארץ – אבל עם הזמן ההורים עצמם היו מגיעים פחות ופחות עד ששניהם הלכו לעולמם גיל מבוגר (יוליוס היה היחיד מבין שלושת האחים שהגיע לשיבה טובה), ובשנים האחרונות רק הבת שלהם מגיעה לביקורים רק פעם בכמה שנים.

סבא שלי בסופו של דבר התבסס בארץ, התגייס לבריגדה העברית יחד עם חברו הטוב ואחיה של סבתא שלי, יוסק׳ה, ובין לבין סבתא שלי גרמה לו להתחתן איתה. אחרי השירות המשותף בבריגדה הם גם נלחמו במלחמת העצמאות יחד (לדעתי בגולני), וסבא שלי הציל את יוסק׳ה אחרי שיוסק׳ה נפצע קשה.

הוא וסבתא שלי ירשו את המשק של ההורים שלה, והמשיכו לחיות יחד עם ההורים של סבתא שלי בבית דו משפחתי, והיו לא פעם אוכלים ומבלים לא מעט יחד, מה שלא מצא חן בעיני סבא שלי כי הוא הרגיש שסבתא שלי מחויבת אליהם קצת יותר מידי, אבל לא היו לו ברירות. נולדו להם שלושה ילדים, שלכולם הם קראו בשם שמתחיל בנ׳. הם גידלו בעיקר פרות לחליבה, ולולים לביצים.

סבא שלי נפטר ממחלת לב בגיל 53, בערך חודש וחצי לפני יום ההולדת ה 54 שלו מהתקף לב. לצערו הוא לא זכה לפגוש את רוב הנכדים שנולדו לו ולסבתא שלי, למרות שלפי הסיפורים הוא מאוד אהב ילדים.

ההורים של סבתא שלי מצד אמא לעומת זאת נולדו באוקראינה. סבתא רבא שלי נולדה בעיירה קטנה לי קייב, ואמא שלה מתה בלידה שלה. למרות שאבא שלה התחתן מחדש, אישתו השניה לא ממש היתה אמא עבורה והיא למשל לא למדה לבשל או דברים דומים. היא עזבה את הבית בגיל צעיר ועברה לאודסה שם היא היתה עוזרת לרוקח.

סבא רבא שלי נולד באודה, וגויס לצבא הרוסי במלחמת העולם הראשונה. הוא נפל בשבי הגרמני אבל הצליח להמלט, וחזר לבריה״מ בדיוק בזמן למהפכה ב 1917. הוא היה סוציאליסט אדוק שבתחילת דרכו היה אפילו אנטי ציוני כי הוא האמין שבסוציאליזם אמיתי אין צורך בעמים, אבל בשלב מסוים שינה את דעתו וכמובן שהפך לציוני אדוק. אחרי שהוא וסבתא רבא שלי נפגשו והתחתנו, הם עלו לארץ בעליה השלישית. סבתא שלי נולדה ברחובות, אבל אז הם הצטרפו למושב בעמק יזרעאל, שבו הם חיו ועבדו עד שהם הלכו לעולמם בשיבה טובה.

סבתא שלי ירשה את המשק ועבדה בו וגרה בו עד שהיא הלכה לעולמה בקיץ 2022. אחיה יוסק׳ה שהיה אמור לרשת את המשק אבל נפצע קשה מידי במלחמת העצמאות עבר לגור בחיפה ועבד שם עד הפנסיה במספנות. הוא עישן כל החיים וחטף בסופו של דבר סרטן ריאות שממנו הוא נפטר בגיל שבעים וחמש. הבן הצעיר שלה רמי (אברם) הסתבך כל חייו בעסקים גרועים, והנישואים שלו הסתיימו בגירושים, למרות שגרושתו שגרה באותו מושב כמו סבתא שלי נשארה בקשר טוב יותר עם המשפחה מאשר הוא.