על השמנה מסכנת חיים והסיכוי להרזיה

בעבר כתבתי שני פוסטים (חלק ראשון וחלק שני) על בחור אמריקני בשם דיוויד סמית׳, ששקל בסוף שנות העשרים שלו 295 ק״ג, ירד את רוב המשקל בעזרת עזרה ותמיכה ממאמן כושר מקומי שהפך בזכותו לכוכב. דיוויד לא הצליח לשמור על ההישג, ובילה את השנים מאז שהסרט יצא בסבבים של השמנה שרק הלכה והחמירה וניסיונות הרזיה שהצליחו חלקית – עד שעבר עליו עוד משבר שגרם לו לאכול שוב ולצאת משליטה ולהשמין שוב (למשקל גבוה אפילו עוד יותר מאשר הפעם הקודמת) עד שהוא מחליט לנסות לרזות שוב.

אי שם בתחילת מגיפת הקורונה, דיוויד פנה לד״ר פיל, הפסיכולוג הטלוויזיוני, לבקש עזרה. אבל זה כנראה היה מאוחר מידי, כי זמן קצר אחרי שידור הפרק הוא ״נעלם״ כי הוא התאשפז בבית חולים בגלל זיהום כללי שכנראה מעולם לא עבר, ועם הזמן הגוף שלו פשוט התחיל לקרוס.

ואז נתקלתי בכל מיני ידיעות בכל מיני רשתות חברתיות שהוא הופנה לשהות בהוספיס – כלומר לטיפול לקראת סוף החיים שלו, כלומר שהאיברים שלו ממשיכים לקרוס וכנראה שאין תקווה (או שהיא אפסית) לשיקום שלו. באחד הפוסטים קראתי שמעריכים שיש לו לכל היותר חצי שנה לחיות.

ואז נתקלתי בסרט הדי ארוך הזה, על מצבו, שבו המנחה שהוא מאמן כושר ומאמן באופן כללי (במובן של קואצ׳ר) של נשים שמנים, שנשמע שהיה שמן בעברו והוא מנסה לחוות את דעתו על מצבו של דיוויד.

חשוב לי לכתוב: אני מאמינה שהשמנה היא מסוכנת בריאותית, ושצריך לטפל בה – אבל במקביל אני מודעת לכך באופן אישי ובאופן כללי שחוץ ממקרים בודדים, דיאטות (במובן של ניסיונות הרזיה) לא עובדות, ושהסיבות לכך מורכבות מאוד (ולרוב מאוד אישיות ולא בהכרח דומות לאלו של אנשים שמנים אחרים). יש פה פן פיזיולוגי שכולל לא פעם נטיה להשמנה, או תיאבון מוגבר בגלל נפח קיבה יחסית גדול ו / או איזון של הורמונים מסוימים שמובילים לכך שמישהו יהיה רעב מאוד ויתקשה לשבוע לאורך זמן, ואני מניחה שיש גם גורמים אחרים. במקביל, יש לא פעם גם סיבות רגשיות כמו הצורך להתנחם באוכל כשמשהו לא מסתדר, ויש אנשים שבתקופות מסוימות בחיים שלהם או אפילו באופן קבוע נמצאים במצב שבו החיים שלהם ״לא מסתדרים״ – והם נמצאים במצב רגשי גרוע באופן קבוע.

ולא פעם יש מצב שבו אפשר לכנות את האכילה ככפייתית או כזו שנובעת אפילו מהתמכרות – והתמכרות נובעת לא פעם משילוב של סיבות פיזיולוגיות ונוירולוגיות ושל סיבות רגשיות, וצריך להטפל בהן באופן מוסמך (ולא פעם הטיפול לא בהכרח יעיל לאורך זמן).

ופה מפריעה לי הגישה של מי שמעביר את הסרטון הזה: הוא משוחח כאדם שמן לשעבר על אדם שמן אחר. וכביכול הוא מנסה להעביר בכוח את המסר: אם אני הצלחתי לרזות, אין שום סיבה שאחרים ואחרות לא יצליחו – ומי שלא מנסה לרזות ומצליח כאן ועכשיו, פשוט משקר לעצמו שהכל בסדר איתו, ושהוא לא דפוק וחסר ערך ככל עוד הוא לא מרזה.

ויש לו בסיס מסוים לאמירה הזו, לפחות בכל מה שקשור לארה״ב: ארה״ב הופכת עם הזמן למדינה יותר ויותר שמנה (גם מבחינת מספר אנשים שסובל מהשמנה – וגם ברמת ההשמנה של האנשים השמנים עצמם שרק הולכת ומחמירה), אבל במקביל יש את מה שמכונה ״התנועה לקבלת שמנים״ שלא רק שטוענת שמגיע לאנשים שמנים יחס חברתי שווה, אלא שבגלל שדיאטות ״לא עובדות״, אז צריך לוותר על כל ניסיון להרזות ובעצם גם לכל ניסיון לשפר אורח חיים, והם מנסים ממש בכוח להוכיח שמחלות שכביכול קשורות בהשמנה הן לא תוצאה של השמנה.

ופה יש נקודה רגישה: כי מצד אחד, לא פעם הממסד הרפואי ואנשים שרזו בעבר כמו מי שמעביר את הסרטון – מקשרים את אותן המחלות בהכרח להשמנה. המציאות היא שהשמנה היא לא גורם שבהכרח יוביל למחלות האלו (במיוחד לא בטווח המיידי), אבל הן בהחלט גורם סיכון שמגביר את הסיכון לחלות בהן – אבל יש גם גורמי סיכון אחרים, כמו למשל גנטיקה או אורח חיים לא בריא (שיכול להיות גם למי שרזה).

אבל בעצם הטקטיקה שהדובר מנסה להעביר לנו בהרצאה של קצת יותר משעה היא שבעצם אם אנחנו שמנים – אנחנו צריכים לשנוא את עצמנו ולהפחיד את עצמנו מספיק כדי לגרום לנו לרזות. הוא למשל מספר על עצמו שהוא מתבייש בכך שהוא היה שמן שקיבל את עצמו ואפילו העז להציג את הקבלה העצמית הזו בפני הבן שלו כמשהו לגיטימי.

וזה הופך להיות מצב שבו הוא אפילו מצדיק יחס שלילי לאנשים שמנים כדי כביכול לתת להם מוטיבציה לרזות. אבל יש בימינו מחקרים בתחום הפסיכולוגיה שמראים שעבור רוב האנשים השמנים – הגישה הזו לא עובדת לאורך זמן, ודווקא התחושות השליליות שכרוכות בשיימינג כזה גורמות להם ברוב במכריע של המקרים לפנות לאוכל כדי להתנחם בו – ולא להרזות כדי לשנות את המציאות הזו.

וצריך להבדיל פה בין שני מצבים: בין הצורך לעזור לאנשים להפוך להיות מודעים למצב הבריאותי שלהם שמושפע ויושפע מהשמנה כדי לעודד אותם לפעול כדי לשנות את המצב הזה לטובה – לבין מעין צורך או ״חובה״ שהרבה אנשים מגלים ״להיות רעים״ לאנשים שמנים כדי כביכול לגרום לזה, פשוט כי לא כל אדם שמן יגיב באותה צורה ליחס שלילי.

עצם ההשמנה החוזרת של דיוויד היא הוכחה לזה: לו עצמו היה קשה להתמודד על הסטטוס של גבר רזה ונאה, והמצוקה הרגשית הובילה אותו בהתחלה לניסיון למתן אותה בעזרת סמים ואלכוהול, אבל בסופו של דבר הוא פנה שוב לאוכל כי זה הדבר שהיה הכי מוכר ויעיל עבורו. וכל זה, למרות שהוא עבד מאוד קשה כדי להפוך לרזה, והוא מאוד רצה את זה כי הוא הבין שהשמנה ברמה שאלי הוא הגיע מסוכנת עבורו ברמה האישית ובמיוחד ברמה הבריאותית.

אבל שמתי לב שלא פעם אנשים שהיו שמנים ואז רזו הם אלו שמאוד רוצים לעודד גישה שלילית כלפי אנשים שמנים אחרים. זה לא בהכרח כדי לעזור לאותם אנשים שעדיין שמנים (למרות שהם מנסים להציג את זה כך), אלא בעיקר כדי להלל את עצמם. הם אמנם מרוצים מהמהפך שלהם – אבל לא פעם יש לי רושם שחשוב להם במיוחד שדווקא שאנשים שמנים אחרים יראו במהפך שלהם משהו שהוא מעורר השראה ואפילו מחויב המציאות, הרבה יותר ממה שחשוב להם להרשים אנשים שלא היו מעולם שמנים. כאילו אם יכול להיות אדם שמן שמאושר בתור אדם שמן בעולם – זה שולל את האושר שלהם כאנשים שרזו.

וזה לא הסרטון הראשון שבו ראיתי שאנשים שמנים שמשלימים עם עצמם מעורר כעס או אפילו זעם אצל אנשים שרזו (למרות שהבחור הזה צועק יותר חזק ומנופף יותר בידיים מאשר אנשים אחרים). ואם אלו לא היו סרטונים, אלו היו כתבות בעיתון או בטלוויזיה, או פוסטים בבלוגים, או בכל מדיה אחרת שבה הם מכנים שמנים שמשלימים עם עצמם שקרנים או שהם חיים באשליות והולכים למות תוך שבועיים גג משילוב של התקף לב, שבץ, וסכרת.

הם מנסים להצדיק את זה בכך שגם הם עצמם ״השלימו״ כביכול בעברם עם הסטטוס של ״להיות שמנים״ – והנה עובדה שבסוף הם הצליחו לרזות, ואפילו לשמור על ההישג לתקופה מסוימת (ומה לעשות שלפעמים אותם רזים כועסים עולים חזרה במשקל אחרי כמה שנים של רזון ברמה כזו או אחרת). עצם העובדה שהם ניסו להרזות אולי מעלה את השאלה עד כמה הם באמת השלימו עם עצמם כאנשים שמנים.

אני תמיד ראיתי בזה מנגנון הגנה עצמית. כזו ששומר עליהם במסגרת המאוד קשוחה שהם זקוקים לה כדי לשמור על המשקל. הם זקוקים להרגיש צודקים ואפילו צדקנים כדי לשמור עליה. ומאוד קשה להם עם העובדה שיכול להיות שהשיטה הזו שנראית להם עכשיו ממש מושלמת – אולי לא תהיה כזו עוד כמה חודשים, או שנים, ושיש סיכוי שא פעם הם יעלו מחדש במשקל כי היא תכשל גם עבורם.

ואולי בעצם היבט אחר של המוטיבציה שלהם הוא שהם מרגישים בעלי ערך רק בגלל שהם רזים, והתהליך של ההרזיה נתן להם כזו משמעות מעמיקה בחיים, ועצם העובדה שיש אנשים שעבורם המציאות שונה (והם מצליחים למצוא אושר ומשמעות בחיים גם במשקלים מאוד גבוהים) פשוט מטריפה אותם כי זה גורם להם להרגיש כמו כשלון.

ובמובן מסוים, יכול להיות שהם גם הפנימו את הביריונות שהופעלה כלפיהם כאנשים שמנים והם כיום מפעילים אותה כלפי אנשים שמנים אחרים כדי להראות לעצמם שהם עכשיו חלק מה״חזקים״.

וכמובן שיש אנשים כמו הדובר (שאני מודה שהצלחתי ״לשרוד״ רק חצי מהסרטון שלו כי הוא התחיל לחזור על עצמו) שהם חלק מ״תעשיית הדיאטות״ כי הוא (כמו לא מעט מרזים אחאים) פתח תכנית הרזיה תשלום על סמך ההרזיה שלו – ולכן הוא בעצם מרוויח לא רק ברמה האישית אלא גם ברמה הכלכלית מה״חובה״ לרזות. לכן יש להם אינטרס מאוד גדול להצדיק הרזיה כדי למשוך לקוחות…

האמת פה היא מורכבת הרבה יותר: אנשים באופן כללי, גם אנשים שמנים (אבל לא רק), צריכים לנסות למצוא דרך לחיות באורח חיים בריא ולרזות. אבל כל אחד צריך למצוא את הדרך שמתאימה לו אישית, כולל את הסיבה שתגרום לו להתחיל בתהליך. ויש סיכוי מסוים ולא בהכרח נמוך שיש אנשים שעבורם אין שיטה שתעזור להם לרזות כי מבחינה נפשית, רגשית, ו / או פיזיולוגית אין להם דרך להשתנות למישהו שמסוגל להיות רזה.