על טיולים מאורגנים בארה״ב לתרמילאים בנפשם, חלק ראשון

ארה״ב היא מדינה שמאוד קל לטייל בה לבד. התושבים כמובן דוברי אנגלית במבטא שלרוב מובן לנו, מערכת הכבישים מאוד טובה – ויש טיסות זולות מאוד בין מקומות מרוחקים (ובארה״ב יש בהחלט המון מרחקים). הקלות הזו גם קיימת בקנדה למעוניינים להרחיב את הטיול.

אבל לפעמים טיול מאורגן יכול להיות דרך נהדרת לטייל: יש מי שמארגן מסלול לפי הניסיון שלו, מי שמתמודד עם תקלות (למשל כשהרכב מתקלקל) ודואג לכל הלוגיסטיקה של איפה לישון ומה לאכול ואיך לבשל. מעבר לכך, ההיכרות עם האיזור וספקים שונים בו ואפילו יחסי עבודה עם הספקים יכולים להוביל לחוויה זולה ואפילו עשירה יותר אם החברה יצרה קשרים עם ספקים שהם פחות מוכרים אבל מספקים שירות איכותי יותר. דוגמא לכך הוא למשל הקשר שהיה לפחות בזמנו לחברה שאיתה טיילתי בארה״ב עם הבעלים של אתר קמפינג ביוטה שבו יש מעיינות חמים – שיש סיכוי יותר מסביר שאנחנו כאנשים פרטיים בכלל לא היינו יכולים לגלות בעצמינו בלי הרבה מזל.

אני חושבת שכבר כתבתי בעבר שאני פחות נוטה לאהוב טיולים מאורגנים של חברות ישראליות, בין השאר כי כולם חייבים ללכת ביחד – והטיולים עצמם מאוד מזורזים ולא ממש יסודיים. הניסיון שלי עם חברות מקומיות הוא לא פעם טוב יותר בצורה משמעותית – הן נותנות יותר חופש לטייל לבד, וגם יודעות לתת את הזמן שהמטיילים זקוקים לו כדי להתרשם מכל אתר.

כשטיילתי בארה״ב, טיילתי עם חברה בשם Green Tortoise. החברה הוקמה אי שם ב 1974 כחברת אוטובוסים דמויית אגד הבינעירונית שסיפקה נסיעות בין ערים שונות בחוף המערבי של ארה״ב. עם הזמן החברה שרוב לקוחותיה היו היפים שנהנו לעצור מידי פעם במעיינות חמים בדרך – ועם הזמן הפכה לחברת טיולים שטיילה בכל ארה״ב. בשיאה היא ערכה גם טיולי חופים למקסיקו, וטיולים חוצי ארה״ב בשני כיוונים (ממזרח למערב בצפון ארה״ב – וממערב למזרח בדרום ארה״ב) שחזרו על עצמם כמה פעמים בכל קיץ שהיו מיועדים בעיקר לסטודנטים מארה״ב ומדינות אירופה (וכמה מאוטרליה וניו זילנד) בחופשת הקיץ שלהם.

בנוסף גולת הכותרת של החברה היתה טיול של חודש לאלסקה שכלל גם מסלולים במערב קנדה. הטיול היה לרוב כל כך מבוקש שהחברה אפילו לא שקלה לפצל אותו לשניים כפי שהיא עשתה עם טיולים ארוכים אחרים (למשל היא היתה משווקת את הטיול סובב ארה״לֹ שעשיתי כשני הטיולים חוצי ארה״ב כטיולים נפרדים).

בנוסף, החברה התרחבה וגם היו לה שתי אכסניות: הראשונה בסן פרנסיסקו, העיר שממנה יוצאים רוב הטיולים של החברה ולרוב גם מגיעים הטיולים בסיומם (למרות שלא פעם הטיולים יוצאים ממיקום אחר בעיר, כנראה בגלל שהמנהלות של היציאה לטיול יכולות לקחת זמן ואי אפשר לחנות מול האכסניה לאורך זמן). יש לחברה גם אכסניה דומה בעיר סיאטל שיש כבר כמה שנים שמועות שהיא עומדת להסגר, אבל זה לא קורה (ואפילו יצא לי לשהות בה לללילה במהלך הטיול האחרון שלי לאלסקה). נראה ששתי האכסניות זוכות לניקוד גבוה בביקורות, ומניסיוני עם שתיהן מדובר על אכסניות מסודרות ונקיות שנעים מאוד לשהות בהן.

אבל לפני בערך 7 שנים אנשים התחילו לשים לב שיש בעיה בכל מה שקשור לטיולים שהחברה מציעה. המסלולים לטיולי החוף למקסיקו פתאום נעלמו ללא הסבר, ומאוחר יותר לוח הטיולים בתוך ארה״ב הפך לדליל יותר – כשהביטולים הבולטים ביותר היו של הטיולים שחצו את ארה״ב שתמיד נראה שהיו מאוד פופולריים ושהיו כמה סבבים מהם בקיץ.

רק לקראת הקורונה החברה שלחה עדכון על כך שבמהלך השנים האחרונות חלה ירידה גדולה בכמות הנוסעים שלה – חלקית בגלל קשיים שמטילות קנדה וארה״ב על טיולי אוטובוסים, אבל בעיקר כי משום מה היה פחות עניין בטיולים של החברה על ידי מטיילים צעירים שכנראה כבר פחות התחברו לווייב ה״היפי״ של החברה (שלמשל עד היום מעדיפה לא לשים ווי פיי באוטובוסים שלה).

הקורונה וחוסר היכולת לקבוע טיולים נתנה עוד מכה קשה מאוד לחברה, שכרגע מי שעובד בה הם זוג הבעלים, פלוס נהג או שניים שעובדים בעבודות זמניות ויכולים כנראה מידי פעם להגיע לעזור במקרה הצורך.

כפי שכבר כתבתי ברשומות לגבי הטיול שלי לאלסקה, לשינוי הזה היתה השפעה מאוד גדולה על אופי הטיול אבל גם על המטיילים שהבעלים מחפשים שיצטרפו לטיולים האלו – ועד כמה שזה נשמע מוזר, הסינון הפך להיות דווקא מחמיר יותר במקום להגמיש את הכללים כפי שאפשר היה לצפות במקרה של קשיים כלכליים.