זה הנושא של השרביט החם השבוע.
אם אני ושבת על גיבורים, קל לי לחשוב על דודה של אמא שלי שהיתה נשואה לאח של סבתא שלי.
היא היתה ניצולת שואה, והצליחה לשרוד את השואה בתור נערה כי היא הצליחה לשרוד יחד עם אחותה הגדולה, והן היו תמיכה אחת עבור השניה.
הן עלו לישראל בעקבות אחיה של סבתא שלי שהתגייס לבריגדה היהודית והגיע יחד עם סבא שלי (בעלה של אחותו) לאירופה כדי לעזור להציל את הניצולים. ״על הדרך״ הם התאהבו, למרות שהם לא דיברו את אותה שפה (הוא דיבר עברית, היא דיברה פולנית ואידיש). רק כשהוא הגיע איתה למושב והם פגשו את אמא שלו (סבתא רבא שלי) שידעה קצת אידיש הם הצליחו לתקשר דרכה, והדודה של אמא שלי גם הצליחה בסופו של דבר ללמוד עברית.
בעיני היא גיבורה כי למרות העובדה שהיא נאלצה לשרוד את השואה (וכמי שנולדה וגדלה בפולין, היא עברה את מלוא המלחמה בשואה), היא הצליחה בסופו של דבר לקיים חיים מלאים של משפחה, ילדים, ונכדים.
זה נכון שהיא היתה מא וסבתא מאוד דאגנית. אני זוכרת שפעם נפגשתי עם הבת שלה לארוחת ערב במסעדה ביום גשום, והדודה שלי התקשרה בערך שלוש פעמים במהלך הארוחה כדי לוודא שהבת שלה יצאה מהבית בלבוש חם עם מעיל ומטריה, ושהיא גם וידאה עם הנכדים שהם יצאו כך מהבית כדי שאף אחד לא יירטב או יתקרר חלילה.
מצד שני, אני זוכרת שאמא שלי סיפרה שבתור ילדה היא מאוד אהבה להתארח בקיץ אצל הדודה הזו דווקא בגלל הדאגנות הזו שהיא חוותה בתור פינוק. סבתא שלי הרי היתה מושבניקית וחקלאית, ולמרות שגם היא היתה מאוד אוהבת ודאגנית, אני חושבת שהיה לה הרבה פחות פנאי להראות את האהבה הזו בצורה בולטת מאשר הדודה העירונית שהיתה בעיקר עקרת בית.
התיירת המקרית 
באמת בעיני כל מי שגם הצליח לשרוד את השואה וגם לשקם את חייו ולהקים משפחה ולחיות חיים מלאים לאחר מכן הוא גיבור אמיתי
אהבתיLiked by 1 person
נכון לגמרי, הדודה של אמא שלי וגם אחותה בהחלט גיבורות בעיני.
זה הגיע לרמה שבה אני זוכרת שפעם לפני המון שנים יצא לי ולאמא שלי לפגוש את שתיהן כשהן הגיעו מחיפה ל״בית הבראה״ באיזור ירושלים ששם ההורים שלי מתגוררים. מסתבר שהאחות של הדודה אמרה לאמא שלי שהחזיה שלי לא מספיק ״מחזיקה״ ותומכת, וציפתה שאמא שלי ״תעשה משהו״ לגבי זה. אמא שלי ידעה שהדבר היחידי שיצא מלהגיד לי את זה תהיה מריבה אז היא לא ממש אמרה כלום, ואולי הזכירה את זה במריבה שכבר היתה לנו בנושאים אחרים אבל לא ציינה מי אמרה לה את זה, לפחות לא עד שאותה ״דודה פולניה״ הלכה לעולמה.
ואני לא הבנתי עד אז למה בכל אירוע משפחתי מאז, האחות של דודה של אמא שלי מתעלמת ממני באופן מאוד מופגן, למרות שעד אז זכרתי אותה בתור גברת מאוד חביבה ונחמדה ואפילו בעלת נימוסים אירופאיים. אבל בדיעבד אמרתי לעצמי שאם מה שהעסיק אותה בשנותיה האחרונות היו ״שטויות״ כמו להעיר לי דרך אמא על החזיה שלי, ממש כמו כל יאכנע פולניה טיפוסית אחרת בגילה – כנראה שהיו לה חיים טובים ושהיא הצליחה להתגבר בצורה מאוד טובה על הטראומה.
אהבתיאהבתי
סיפור מעניין ואכן לשרוד את השואה ולהתאושש ולהשתקם אחר כך זאת גבורה
אהבתיLiked by 1 person
בהחלט
אהבתיאהבתי
העניין של שורדי שואה הוא מאוד מורכב, גם אצל אנשים שכביכול השתקמו, התחתנו והקימו משפחה, תמיד נשאר העבר הזה והטראומות שנלוות אליו. אצל כל אחד המקום שנתנו לזה בחיים הוא שונה.
יש דברים שרק בני משפחה ממש קרובים ראו וידעו, יש דברים שרק הבעל/האישה ידעו והילדים מעולם לא שמעו עליהם.
הכוח של החיים של להמשיך בחיים של לנסות לחיות חיים נורמליים הוא מאוד חזק.
והם גיבורים ולו רק בגלל מה שהם עברו שם.
חוץ מסבתא שלי (אמא של אמא שלי) שנולדה בארץ, סבא שלי (אבא של אמא) וסבא וסבתא (ההורים של אבא) היו שורדי שואה.
אהבתיLiked by 1 person
תיאורטית שני הבים שלי הם גם ניצולי שואה (הסבתות שלי שתיהן נולדו בארץ) – במובן הזה שהם ניצלו מהשואה אבל הם הצליחו פשוט לברוח מאירופה בזמן. מהמשפחה של סבא שלי מצד אבא, רק אחות אחת שלו שרדה את המחנות.
אני זוכרת שקראתי בזמנו את ״עיין ערך אהבה״ של דויד גרוסמן, ושם בחלק הראשון שהוא סיפור נראה שדומה למה שהוא עבר כילד – יש הורים לילד שהם כביכול עדיין בחיים ושורדים, אבל לא ממש ״חיים״. ובסופו של דבר הילד פשוט משתגע מזה שמנסים להסתיר ממנו את מה שקרה ״בארץ שם״, והוא מנסה לגדל את ״החיה הנאצית״ במרתף כדי לעזור להורים שלו להתגבר עליה (ועל הדרך מתעלל בהמון בעלי חיים). בסוף הספר הילד פשוט מועבר לפנימיה כי די ברור שהוא לא מסוגל לגדול בצורה נורמלית בבית ההוא.
במקרה של דודה של אמא שלי – זה ממש לא היה המצב, והיתה לבן ולבת שלה ילדות נורמלית. אם אנו זוכרת נכון, אמא שלהם גם נסעה איתם כמבוגרים יחד עם דור הנדים לפולין לטיול שורשים כדי לדבר על הנושא.
אהבתיאהבתי
היום בכלל מגדירים את זה כשורדי שואה, כי הם שרדו את הזוועות, לא משנה אם הם היו במנות עבודה או השמדה וכיו"ב.
יכולה להגיד לך שיש שריטות משם שלא עוברות גם כשאת בוחרת להמשיך הלאה להקים משפחה ולהיות 'נורמלית'.
שום דבר לא יכול להיות נורמלי באמת אחרי מה שאנשים שהיו בשואה עברו.
גם יש הבדל באיך שכל אחד חווה את מה שהוא עבר/ה בשואה. למשל ההורים של אבא שלי, היו אנשים מבוגרים (סבא שלי בכלל היה נשוי, וסבתא שלי מאורסת) סבא שלי (אבא של אמא) היה ילד.
יש הבדלים מהותיים בחוויות ובתפיסה של כל אחד מהם.
ודאגנות למשל יכולה להיות גם משהו שמגיע מחינוך מהבית. לא בהכרח קשור לשואה (אני מכירה לא מעט מרוקאיות דאגניות ואף אחד במשפחה שלהן לא עבר שואה).
אהבתיLiked by 1 person
לגמרי – אמא שלי גם אמא שלה היו סופר דאגניות. כשהייית כבר בת עשרים ומשהו, אם סבתא שלי לא היתה מצליחה לתפוס את אמא שלי לשיחה הקבועה שלהן כל ערב, היא היתה מתחילה להתקשר אלי וגם כנראה לאחי ואחותי כדי לשאול אם אנחנו יודעים מה קורה עם אמא שלי (לרוב היא ואבא שלי היו יוצים לאנשהו עם חברים, והיו מעדכנים את סבתא שלי, אל היא היתה שוכחת לפעמים). ושתיהן ילידות הארץ, וסבתא שלי היתה חקלאית קשוחה (אני חשובת שבגלל זה אמא שלי אהבה שהדודה ניצולת השואה נותנת לה המון תשומי כי מבינתה זה פינוק).
אהבתיאהבתי
אכן, גיבורת אמת.
אהבתיLiked by 1 person
תודה!
אהבתיאהבתי