על לחץ וחיות אחרות

בלילה אחד של חוסר שינה, התקשרו לי שני אירועים: הראשון הוא הפיטורים שלי, והשני הוא ״סאגת המאמנים״.

אתמול קרו לי שני דברים במקביל: הראשון היה שהפסקתי לעבוד. הרבה מאוד חברות הייטק מאפשרות לעובדים מפוטרים לא לעבוד בחודש של ההתראה מראש – כנראה בגלל שילוב של הבנה שהעובד לא יהיה ממש מרוכז בעבודה בגלל חיפושי עבודה (ואולי אפילו הרצון הטוב לאפשר לו לחפש עבודה בצורה יעילה ועם כמה שפחות הפרעות) – וחשש מסוים ממקרי קצה שבהם יהיו מי שינסו לפגוע במערכות של החברה בגלל רצון לנקמה.

אבל לחופשה כפויה כזו יש גם פנים פחות טובים לפעמים. במקרה הזה היא היתה הטריגר להפנמה שלי של העובדה שאני מפוטרת – במקביל לכך שהקואצ׳רית שאני עובדת מולה פחות זמינה בתקופה הספציפית הזו לאימונים, ובהרבה מובנים העבודה מולה בכל מה שקשור לבעיות שהיו לי בעבודה הפכה להיות מעין חצי טיפול פסיכולוגי. וזו בדיוק התקופה שאני הכי זקוקה לה, כי ההפנמה של המצב בעצם מעלה לי המון חששות לגבי ״מה הלאה״.

---

במקביל, הבנתי שהגעתי להחלטה לגבי המאמנים, וגם הבנתי שהסיטואציה הכעיסה אותי כי ההבנה שלי תמיד היתה שהמאמן הזמני הוא זמני (גם אם המלחמה תמשך המון זמן), והכעיס אותי לחשוב שנוצרה סיטואציה שבה זה הובן אחרת, מה שאילץ אותי להיות זו שרעה וכביכול ״מפטרת״ אותו. חלק מזה נובע כנראה מהעובדה שאני שונאת עימותים, ומבחינתי הסיטואציה הרגישה כמו עימות שבנוסף לכל גם נחת עלי בתזמון לא טוב.

בגלל הכעס והחששות שלי, החלטתי קודם כל להודיע לו על ההחלטה כדי להיפטר ממה שנראה לי כקטע הקשה יותר, והוא כמובן התאכזב מזה.

ואז כתבתי למאמן המקורי שאני אשמח לשמוע ממנו ומתי הוא יתפנה לאימונים. כתבתי לו בסביבות 16:00 וקצת, ועד הערב הוא לא ענה לי. ואז עד הלילה. ואני המשכתי להתעסק עם כל מיני דברים במחשב, ולהכנס לקבוצות בפייסבוק ולענות על הודעות, ולכתוב בבלוג – ועדיין לא רק שהוא לא ענה לי אלא גם הוא לא קרא את ההודעה.

ברור לי שגם כמישהו שהשתחרר ממילואים של כמעט חצי שנה – יש הרבה סיבות שבגללן הוא לא ירצה או יוכל לענות להודעות תוך כמה דקות או אפילו שעה או שעתיים. הוא אולי רוצה להשלים שעות שינה, לבלות עם החברה שלו או עם חברים או עם המשפחה. אולי הוא רוצה את השקט שלו לעבד את מה שעבר עליו בחצי שנה האחרונה – במיוחד במצב שבו הוא היה במצב של מלחמה מאז השביעי באוקטובר, כשאנחנו בעורף באיזור המרכז חזרנו לשגרה אחרי בערך חודשיים (לא שהשגרה שלנו טובה, אבל עדיין לא היינו בסכנת חיים או אפילו סכנת טילים כבר הרבה מאוד זמן).

אבל אני התחלתי לאכול סרטים לגבי זה. אולי הוא בעצם לא רוצה להמשיך לעבוד איתי, אולי כי לא כתבתי לו כדי לשאול מה שלומו בתקופה שבה הוא היה במילואים והוא נעלב (כי הייתי עסוקה בדרמות בעבודה)? או שאולי הוא הניח שאני כבר עובדת עם המאמן החדש כי כל הזמן כתבתי לו שהכל טוב (כשהוא כתב לשאול מה שלומי פעמיים או שלוש), והוא לא רוצה לקרוא את ההודעה שלי בהנחה שאני אומרת לו שאני עוברת לעבוד עם המאמן השני? או אולי הוא דווקא שמח לשמוע שמצאתי מאמן אחר כי הוא רוצה לחזור לשגרה בהדרגה, ובגלל זה הוא לא שאל אותי אם אני רוצה לחזור לעבוד איתו כי הוא חושב שמצאתי פתרון אחר וזה מאפשר לו לחזור קודם כל לעבוד עם מתאמנים אחרים שלו שלא הסתדרו עם המאמן המחליף או לא רצו אחד מלכתחילה, ועכשיו אני בעצם יוצרת עליו לחץ לעבוד דם מולי?

ואיכשהו בכל תסריט כזה, אני יצאתי אשמה.

---

ואני מבינה את זה בשני כיוונים. הראשון הוא חוסר בטחון שלי בהבנה של מצבים חברתיים. זה משהו שעלה גם בשיחות שלי מול הקואצ׳רית שיש לי תחושות בטן לגבי המון מצבים שלא פעם מעידות על דברים שקורים אבל אין לי תמיד את האפשרות לפרשן אותן כמו שצריך.

דוגמא לזה קרתה בעבודה הקודמת שלי. המנהל הישיר שלי באותה תקופה ביקש שכולנו נחשוף את היומנים שלנו אחד לשני. יש לזה יתרון בכך שבמקרה שאנחנו צריכים לקבוע ישיבות ומישהו לא זמין, אפשר לראות מה הישיבה שיש לו ואם היא נראית כזו שאפשר להזיז – אפשר לבקש ממנו.

כמובן שיש את האופציה לקבוע ישיבות דיסקרטיות שלא יראו מה הנושא שלהן במקרה הצורך, ויום אחד שמתי לב שלמנהל שלי יש כמה כאלו – ואז כמה ימים אחר כך ראיתי שמנהלת כ״א קבעה לו פגישה שנשמעה כמו פגישה שקשורה לראיונות עבודה, וכמה שעות אחר כך – היא הפכה גם להיות דיסקרטית. במקביל שמתי לב שגם חלק מהעובדים בצוות היו עסוקים בערך באותן שעות של הישיבות הדיסקרטיות האלו בישיבות דיסקרטיות משלהם, ושפעם פעמיים כשהגעתי לאיזור שלנו במשרד נשמע היה שקטעתי שיחות ביניהם.

הייתי בטוחה שמתחילים לגייס מחליפ/ה עבורי ומאוד נלחצתי.

בסופו של דבר התברר שהמצב בכלל לא היה קשור אלי: המנהל שלי עמד להקים צוות חדש לחדשנות, ולכן הציעו לאחד מחברי הצוות האחרים לנהל במקומו את הצוות. אותו קולגה החליט לא לקבל את ההצעה, ושאין לו מה לחפש בצוות בלי המנהל שעובר (כי הוא מאוד העריך אותו) – ולכן התפטר. בסופו של דבר חבר אחר בצוות קיבל את הקידום במקומו, אבל בגלל שהצוות קטן – רצו לגייס מחליף. רק שהם לא רצו לבשר על זה מראש עד שכל העניינים ייסגרו בצורה מסודרת, ולכן זה נשמר בסוד, אבל שאר הקולגות שלי בצוות בכל זאת הפכו להיות מעורבים בתהליך, החל ממי שעמד להיות המנהל החדש וכלה שני העובדים האחרים שפשוט עזרו בהיבטים המקצועיים של הראיונות כדי להקל על המנהלים בתהליך.

אני כמובן כן הייתי רגישה מספיק כדי להבין שקורה פה משהו – אבל לא כדי לנחש מה בדיוק.

---

וזה מזכיר לי את השיר ״פרנויה״ של אחינועם ניני:

---

אבל בנוסף לזה, אני מרגישה אשמה על זה שאני מרגישה כל כך רע אחרי הפיטוים שלי.

כי מה זה פיטורים לעומת להשתתף במלחמה בעזה חצי שנה? או להיות חטופים בעזה, או בני משפחה וחברים של משפחה של חטופים בעזה? או להיות מפונים כמו תושבי הצפון והדרום?

במיוחד כשאני זכאית לדמי אבטלה לתקופה די ארוכה בגלל הגיל שלי, ויש לי הרבה מאוד חסכונות, ויש לי דירה משלי כך שלא הולכים לפנות אותי מהבית, ובנוסף החברה מוכרת את המניות שהוענקו לי כחלק מהמשכורת וזה יוצא סכום מאוד יפה שכנראה ידרוש ממני לעשות תיאום מס בעתיד, אבל גם יכול לכסות לי מחיה להרבה מאוד זמן.