על טיולים מאורגנים בארה״ב לתרמילאים בנפשם, חלק שני

אז איך מתנהל הטיול?

בהרבה מובנים, הטיול והארגון שלו מאוד דומים לטיול שערכתי בניו זילנד.

בעבר הטיול היה מתנהל באוטובוס שבו יש שני נהגים שמשמשים גם כמדריכים, כשלא פעם אחד מהם בכיר ומנוסה יותר והשני צעיר ופחות מנוסה. אבל בחברה הזו זה פחות עניין של חלוקת תפקידים, אלא לא פעם יותר עניין של הכשרה: הנהגים הצעירים הם לרוב מתחילים בחברה, או כאלו שיש להם ניסיון במסלולים אחרים ומעוניינים להכיר מסלול חדש (כמו למשל הטיול לאלסקה). אבל יש חשיבות לכך שיש שמה שמאפשר להם לנהוג בלילה בצורה בטוחה.

כיום כפי שאמרתי מי שמוביל את הטיולים הוא הבעלים, שלו יש ניסיון רב בתחום כי אבא שלו הוא זה שהקים את החברה וכנראה שהבעלים הנוכחי התלווה כבר מגיל צעיר להמון טיולים, ולכן יש לו את הוותק שהיה בזמנו ללא מעט מהנהגים ה״ותיקים״.

הניסיון כולל לא רק נהיגה והיכרות עם אתריםשונים (הן לטיול והן לקמפינג), אלא לא פעם גם היכרות עם מכרים ואנשי קשר באיזור. לחברה עצמה יש לא פעם ניסיון של לא מעט שנים בטיולים באיזורים השונים, ולא פעם הנהגים עצמם נתקלים בנקודות לטיול או באתרי קמפינג פחות מוכרים או מעניינים (כמו למשל אתר הקמפינג ביוטה שכתבתי עליו שבו יש מעייינות חמים) ובהדרכה מהסוג הזה גם נהגים צעירים מכירים את האתרים ואת הבעלים שלהם – וכך בעצם נוצר קשר ארוך טווח שבו אנחנו כמטיילים זוכים לבקר או ללון במקומות ״שווים״, ובעלי העסקים זוכים לתפוסה גבוהה יותר של מטיילים שברוב המכריע של המקרים לא משתולל יותר מידי כי לנהגים יש אינטרס לשמור על ההתנהלות שלהם כדי לא להרוס את הקשר.

האוטובוס בנוי בצורה מעניינת עם ספסלים שעליהם יש מזרונים, ובלילה בעזרת פריסה שלהם אפשר להפוך את האוטובוס למשטחי שינה שעליהם אפשר לישון בשקי שינה. לרוב האיזור האחורי נשאר כמשטח שינה גם לאורך היום למי שנוח לו לנסוע בשכיבה או סתם רוצה לנמנם. בין המשטח הקדמי (שעובר להיות ספסלים במשך היום) יש בעצם שני שולחנות עם מעין ספסל לשניים למי שרוצה לנסוע בצרוה סטנדרטית ולמשל לכתוב במהלך הנסיעה. הספסלים האלו הופכים למעין מיני מיטות שלא פעם משמשים זוגות שמעוניינים לישון יחד בצורה קצת יותר דיסקרטית, אבל לא פעם משמשים גם מטיילים בודדים. מעל למושבים / ספסלים יש גם איזורים שבהם אפשר לאכסן תיקים במהלך היום אבל ניתן להמיר אותם למקמות שינה במהלך הלילה למי שזה נוח לו, משהו שמאפשר שינה קצת פחות צפופה שלא צמודה לאנשים אחרים.

הסיבה למגוון אפשרויות השינה באוטובוס נובעת מכך שבעבר לא פעם החברה היתה מעדיפה לנסוע בשעות הלילה, כדי לאפשר לנוסעים לישון בזמן הנסיעה כדי שהם יוכלו לנצל את הימים עצמם לטיולים. זה אמנם לא תמיד מספיק (ובטיולים באלסקה לא פעם הנהגגם מעדיפים לנהוג במהלך היום כדי שאנשים יוכלו להנות מהנוף), ולא פעם כשנשארים באיזור מסוים למשך כמה ימים (למשל כשיש כמה פארקים קרובים או פארק שבו רוצים להשאר כמה מים) אז האוטובוס עוצר באתרי קמפינג שונים. במצב כזה ניתן היה להמשיך לישון על האוטובוס, או להקים אוהל ולישון בו. בעבר הבאה של אוהל לרוב היתה יוזמה של המטיילים עצמם – אבל בשנים האחרונות החברה התחילה להשכיר בעצמה אוהלים למי שמעוניין בכך.

כיום זה השינוי המשמעותי ביותר בכך שהבעלים הפך להיות המדריך הראשי – מכיוון שהוא הנהג היחיד, האפשרות לנהיגה בלילה הפכה להיות הרבה יותר נדירה. לו עצמו יש ניסיון בזה והוא למשל ידאג לישון שנ״צ טוב במהלך היום, ולדאוג להרבה קפה ומשקאות אנרגיה שיאפשרו לו להשאר עירני במהלך הנסיעה (ולכל היותר הוא היה עוצר לנמנום קצת לשעה במקרה הצורך). באלסקה השינוי הזה היה פחות משמעותי, אבל אני מניחה שבטיולים שבהם זה יותר נדרש יש שינוי משמעותי מאוד בגלל זה.

אבל מעבר לכך – יש כיום ממש דחיפה של אנשים לא לישון על האוטובוס. אני לא יודעת אם מדובר היה על תהליך מדורג שקרה עם השנים (שבו יותר ויותר אנשים הביאו איתם אוהלים) או שהבעלים החליט על שינוי מדיניות כדי למנוע שחיקה של הציוד באוטובוס, אבל יחד עם הורדת כמות הנסיעות בלילה, הבעלים כבר מצהיר בתחילת כל טיול שמבחינתו השינה באוטובוס אמורה להיות נדירה מאוד ושהוא עצמו ידאג לעזור בבניית אוהל לכל מי שזקוק לכך. עצם המחשבה שהשינה באוטובוס היא נוחה יותר מסיבות שונות (כי למשל לא צריך לזחול פנימה והחוצה כמו באוהל) פחות רלווטית עבורו.

את הארוחות המטיילים מבשלים יחד בהנחיה של בת הזוג של המדריך והבעלים (כשבעבר זה היה נעשה בהנחיה של אחד מהנהגים), כשהבעלים עצמם אחראיים על ביצוע הקניות. אין באופן רשמי מקרר על האוטובוס, אבל במהלך הרכישה של המוצרים הבעלים גם רוכשים קרח ומאחסנים את המזון שמקורר על ידי הקרח בשני איזורים מבודדים מתחת למושבים הקדמיים. זה מאפשר לא פעם לעשות קניות רק פעם ביומיים שלושה ולחסוך זמן. למרות שאני חייבת לציין שבעבר העצירות לקניות אכן היו קצרות יחסית ובסופרמרקטים מקומיים שהם גם למטיילים היה נחמד לבקר – לעומת הטיולי האחרון שלי שהיה בהנחיית הבעלים שבו בערך פעם בשבוע היינו ״נתקעים״ למשך כמה שעות בעיר לא בהכרח מעניינת רק כי היו בה אפשרויות לקניות זולות בחנויות ייעודיות לרכישה כמעט סיטונאית של מוצרים ושאר סידורים שנדרשו לבעלים כדי לאפשר להם לחסוך כסף.

בניגוד לטיול בניו זילנד, הארוחות פה לרוב היו בכמות נדיבה יותר, ובעבר אפשר היה לראות שהנהגים או הבעלים מנסים למתוח כמה שהם יכולים את תקציב האוכל של הטיול כדי לספק לנו כמה שיותר ארוחות. מעבר לכך, ארוחות הבוקר היו לרוב יותר ״כבדות״ ומשמעויתיות מארוחות הבוקר בניו זילנד, מה שלקח יותר זמן להכנה ובניקיון אחריהן – אבל מצד שני הארוחות היו משביעות יותר באופן משמעותי ולרובנו הן אפשרו להסתדר בטיול רק עם ארוחת צהרים מאוד קלה, מה שמאוד הקל על האפשרות שלנו לטייל ברצף בלי הרבה הפסקות לקפה או לארוחה גדולה בצהרים.

ויש עוד שני שינויים מאוד עקרוניים שחשוב לי לציין. קודם כל – בעבר לפחות הטיול בארה״ב בהחלט היה פתוח לאנשים בכל רמות הכושר. רוב המטיילים הם בכושר די גבוה, אבל בהחלט היו איתי לא פעם מטיילים שהלכו לאט כמוני או אפילו לאט יותר. למשל בטיול שלי לאלסקה ב 2011 היה זוג שבו אישה בת חמישים וקצת היתה נשואה לגבר שהיה כנראה בן שמונים פלוס, ובהחלט היה לו מקום להינות מהטיול. זה כנראה נבע מהעובדה שבטיולים בארה״ב יש הרבה יותר נטיה להגיע לפארקים לאומיים שבהם יש מגוון של מסלולים כל אחד יכול לבחור בקלות את רמת המסלול וכמות הזמן שהוא מעוניין להשקיע בטיול.

אבל כפי שכתבתי כבר בעבר, כיום נראה שהנטיה הזו נעלמה, ויש לי תחושה שיש פחות סובלנות לכושר לא גבוה או כמי שלא נתפס כמתאים לטיולים אתגריים. לכל היותר אם יש אנשים בכושר יותר נמוך הם לא פעם מסוגלים למצוא את עצמם לא פעם במצבים ומקומות שההם הם צריכים להמתין לשאר הקבוצה כי המסלול או היעד הנבחר מאתגרים מידי.

מצד שני, החברה האמריקנית תמכה בעבר בהתנהלות כמה שיותר עצמאית. בניו זילנד למשל רק לנהג היתה גישה למקום האכסון של המזוודות באוטובוס, ורק הוא היה יכול להוריד אותן מהאוטובוס ולהכניס אותן מחדש – כשלרוב הוא היה פורק אותן בערב, ומעלה אותן חזרה רק בבוקר כדי שנוכל להשתפש בהן באופן חופשי במהלך הלילה כשעשינו קמפינג. בארה״ב ציפו שאנחנו נהיה אחראים על ההוצאה וההכנסה של המזוודות בעצמינו, ואם היו המון מזוודות כבדות שחסמו את זו שלנו -זבש״נו ואנחנו היינו אחראים על הכנסה והוצאה שלהן מהאוטובוס. למזלנו לרוב כולנו היינו צריכים להכניס ולהוציא מזוודות בערך באותן זמנים, כך שרק במעט מאוד מקרים באמת היה צורך להוציא מזוודה בודדה מתא המטען. הגישה הזו קצת התרככה תחת ניהולם של הבעלים.

יש מי שיגיד שהדרישה הזו לעצמאות של המטיילים (שכללה עוד הרבה דברים מלבד הנושא של המזוודות) היתה מוגזמת. יש סיפור שנתקלתי בו לפני כמה שנים על בחור עם שיתוק מוחין קל וצליאק שהחליט לשהות באכסניה של החברה בסן פרנסיסקו וא לצאת לטיול של כמה ימים עם החברה הסתבך בהרבה מובנים – החל מנושא התשלום לאכסניה וכלה בגישה לאוכל בטיול עצמו. התחושה שלי מקריאה של הסיפור היא שהבחור כנראה היה חסר ניסיון בטיולים מהסוג הזה ולכן נתקל בהרבה סיטואציות שבהן הוא התקשה, ואיכשהו הצליח להכנס לכל פינה אפשרית שבה הוא יכול היה להסתבך עם החברה. חלק מהדברים שהוא מספר אכן היו חסרי אחריות מצד החברה, כמו למשל ההבטחה שהוא יוכל לקבל אוכל ללא גלוטן (בלי להבין מה המשמעות של הדרישה הזו עבור חולה צליאק), אבל חלק גדול מהבעיות נבעו מחוסר הבנה שלו על איך לטייל באופן עצמאי כפי שנדרש במצבים הללו, ושרבים מהמטיילים המנוסים לא היו מגיעים אליהם (כמו למשל להגיע לטיול ללא מזומן ״ספייר״ למקרה חירום, או לא לבצע מחקר מעמיק מראש על מה בדיו׳ק יהיו התנאים בשטח ומה החברה עצמה מבטיחה לספק).