איך להתמודד עם כל הפנאי הזה?

אני לא יודעת אם סיפרתי את זה בעבר, אבל קצת לפני הקורונה פוטרתי מהעבודה הקודמת שלי, אחרי שעבדתי בחברה כמעט 12 שנים.

הקיצוצים האלו באו בהפתעה, כי החברה שבה עבדתי היתה חברה בינלאומית מאוד יציבה – ולא היה ברקע אף משבר כלכלי.

תוך קצת פחות משבוע הפסקתי לעבוד, אבל לקחתי את השבועיים הראשונים כביכול כדי להתארגן – לשכתב את קורות החיים שלי, לעשות כמה סשנים עם הקואצ׳רית שמקום העבודה שלי סיפק לי, ובאופן כללי לנוח.

ואני זוכרת שמאוד נהניתי מהתקופה הזו שהיתה יחסית רגועה.

---

את העבודה הנוכחית שלי התחלתי בספטמבר 2020, ומשהו הרגיש לי מוזר מאוד כבר מתחילת העבודה, כאילו המנהל שגייס אותי מצד אחד ציפה שאהיה תותחית על חלל מבחינה מקצועית, אבל מצד שני לא ממש חושב שאני מסוגלת למלא את התפקיד, וכאילו הוא גייס אותי כי הייתי האפשרות הכי פחות גרועה (או אפילו האפשרות היחידה?) כשהוא היה מאוד לחוץ לגייס.

הבעיה התחילה שאחרי התקופה של הכניסה לתפקיד, לא עבדתי ישירות עם המנהל שלי, אלא עם עובדת ותיקה בצוות שכבר מהימים הראשונים של העבודה המשותפת שלנו נראה היה שמשהו בי מפריע לה. וגם אחרי שעשיתי עבודה טובה במשימה הזו – היא מצאה סיבות לא לסמוך עלי. התחושה שלי תמיד היתה שהיא די מקובעת על התחושה הגרועה שלה כלפי ופשוט מחפשת סיבות להצדיק אותה.

לצערי בשלב מסוים המנהל שגייס אותי החליט לקדם אותה לתפקיד ניהולי ומשום מה לשים אותי תחתיה. זה כמובן לא יכול היה לעבוד טוב, והיה די צפוי שמשהו פה יתפוצץ. לקראת סוף אוגוסט, אחרי עוד תקרית, התחלתי לעבוד עם קואצ׳רית שיחד הבנו שכנראה לא אוכל להמשיך ולעבוד מולה בצורה יעילה – והתחלנו לחשוב על חיפוש עבודה ״אחרי החגים״.

אבל אז קרה השביעי באוקטובר ששיבש כמובן את התוכנית הזו. בעיקר כי בתקופה של המלחמה הרגשתי את הצורך ביציבות הזו של העבודה, וקיוויתי שיתחשבו בזה בהערכות השנה, אבל זה לא ממש קרה.

---

עקרונית ידעתי שאני הולכת לעזוב כבר בסוף פברואר. אבל התהליך של העזיבה שלי לקח חודש, כי לקח לחברה עצמה זמן לארגן את הסכם העזיבה שלי, ואז הסכמתי לסיים את המשימות שלי ש״נמרחו״ על פני כמעט שבועיים.

בדיעבד אני מבינה שזה חלקית נבע ממני – כי זה עזר לי ״לא להשלים״ עם המצב כי השגרה שלי כביכול ממשיכה. ובדיעבד אני גם מודה לחברה הקודמת שלי שאילצה אותי לצאת לחופשה יחסית מוקדם כדי לאלץ אותי להשלים עם המצב.

אבל בניגוד לפיטורים הקודמים שלי – אני מרגישה ממש אבודה בחוסר המסגרת הזו, למרות שהפעם יש לי יותר ניסיון בחיפוש עבודה, והבנה שאני צריכה לתרגל לא מעט דברים לפני שאני מתחילה להתראיין שוב. בפעם הקודמת לא תרגלתי, ואז היה לי קשה לעבור ראיונות ראשונים בצורה טובה.

כנראה שזה נובע פשוט מירידה מאוד דרסטית בעומס ובלחץ. התפקיד תמיד היה מאוד לחוץ, ואיכשהו כנראה הרצון לנסות ״להציל״ אותו גרם לי להיות עוד יותר עמוסה ולחוצה, ברמה של לבדוק אימיילים והודעות גם מחוץ לשעות העבודה, כולל מאוחר בלילה או בסופ״שים, ולפעמים גם לענות עליהם.

אפילו בשביעי באוקטובר הייתי ערה עוד לפני שהתחילו אצלנו האזעקות שהעירו את רוב המכרים שלי (כי מי ער שבת בשש וחצי בבוקר?) כדי להשלים משימה בזמן שהמנהלת שלי קבעה לי, ואילצתי את עצמי לסיים אותה למרות הלחץ שנלווה לסיטואציה שהתחילה להתפתח…

ועכשיו בעצם נעלם העומס הזה לחלוטין, ולמרות שאני כנראה כן צריכה קצת זמן להרגע – הירידה הזו ברמת התעסוקה שלי מאוד צורמת לי.

---

בגזרת המאמנים, דברים כביכול מתחילים להסתדר, אבל משהו עדיין מרגיש לי קצת מוזר.

המאמן המקורי שלי חזר אלי כמה שעות אחרי שפרסמתי את הפוסט הקודם שלי בנושא (וקצת יותר מ 24 שעות אחרי שכתבתי לו), התנצל על זה שהוא עונה לי באיחור, ונשמע היה שהוא שמח לקבוע איתי אימון בשישי על הבוקר.

יצא לי גם לפגוש אותו כשהגעתי להתאמן עצמאית ברביעי בבוקר. הוא היה באמצע אימון ולא רצה לקטוע אותו – אבל הציע שנשוחח אחרי שהוא יסיים. נראה היה שהוא שמח לראות אתי והשיחה היתה נעימה, וגם הווטסאפים שלו היו כאלו – אבל משהו עדיין מרגיש לי מוזר.

כי למשל התרשמתי שהוא כבר חזר לעבוד עם מתאמנים אחרים שלו לשגרה שבה הם עובדים באותם ימים ושעות שבהם הוא עבד איתם קודם, אבל איתי הוא קבע השבוע אימון בזמן אחר לגמרי, וגם ציין שהוא היה זמין במקרה כי המתאמן הקבוע ביטל את האימון שלו בשעה הזו. הוא אמר שנדבר בזמן האימון מה הלאה – אבל אני מרגישה שאולי הפתעתי אותו בזה שביקשתי לחזור לעבוד איתו.

גם שמתי לב לכמה הוא מחמיא למקצועיות של המאמן שהחליף אותו בתקופה הזו. אני כבר לא יודעת אם הוא רוצה לפרגן או להודות לו (במיוחד במצב שבו המאמן המקורי שלי חושב שאני רוצה להישאר עם המאמן המחליף) – או שהוא אולי מנסה לרמוז לי שהוא מעדיף שאעבור לעבוד עם המאמן המחליף?

---

ובאמת מדובר על מישהו מאוד מקצועי – אבל אני מודה שבדיעבד אני מרגישה שהיו כמה דברים באימונים מולו שהפריעו לי. לא מדובר על דברים איומים ונוראים, אלא יותר פרטים בסגנון העבודה שלי אישית פחות מתאימים.

למשל הרגשתי שהוא לא פעם נכנס יותר מידי בקלות למרחב האישי שלי. באחד האימונים. ראשונים שלנו עבדנו על מכונה מסוימת והוא פשוט העביר יד ממש ממש קרוב אלי (ולחזה שלי) כדי לשנות בה את המשקל. ויש כמה תרגילים שבהם הוא ״עוזר לי״ אחרי שהוא מעלה משקל, או מחזיק לי את הזרועות או הגב.

אני לא חושבת שמדובר על הטרדה אלא על סגנון אישי שלו – אבל אני פחות מתחברת לזה. זה לא שיש לי בעיה במגע, גם לא מגברים (לא פעם אני נרשמת לעיסויים בספא מול גברים), אבל משהו בקונטקסט הזה מרגיש לי פשוט לא נעים.

ויש את הנושא של המשקלים – אני מרגישה שהוא דוחף אותי להעלות את המשקלים בקצב וברמה מהירה מידי בשבילי, וכשאני לא מסכימה – הוא מנסה לעשות את זה מאחורי הגב שלי בתקווה שלא אשים לב. כשאני מגלה את זה – זה מעצבן אותי. כשאני לא מגלה את זה – זה לא פעם מתבטא בזה שאני מגיעה הביתה והגוף מתחיל לכאוב לי כמה שעות אחרי האימון כי השרירים שלי נתפסים, לפעמים לכמה ימים.

אני בטוחה שיש לא מעט אנשים שעבורם לראות שהם מסוגלים להרים משקולות במשקלים יותר גבוהים ממה שהם ציפו – זה נותן להם מוטיבציה להמשיך. אבל כשאני מרגישה שהוא דוחף בצורה מוגזמת – זה לא נותן לי בטחון אלא מעצבן אותי, ואני מוצאת את עצמי מתעקשת להישאר במשקלים הנמוכים יותר גם אולי כשאני יכולה עקרונית להעלות אותם בצורה שנוחה לי.

וכמו שכתבתי גם קודם, לי היה ברור שהאימונים איתו זמניים – והוא באמת ראה בהם משהו קבוע. ברור לי שזו אי הבנה שבהחלט יכולה לקרות, אבל קצת מפריעה לי המחשבה שאול חלק מהבעיות שלי מול המאמן המקורי שלי נובעות ממסרים שהמאמן המחליף העביר לו מתוך ההבנה הלא נכונה הזו.