הטיול לאלסקה – הטיסה עצמה, חלק שני

באופן מסורתי, בשדה התעופה של איסטנבול מפרסמים את השער שממנו יוצאת כל טיסה בערך שעה וחצי עד שעתיים לפני הטיסה עצמה. זה בהחלט הגיוני – מדובר על שדה תעופה ענקי ומאוד עמוס שיש בו מאות רבות של טיסות ביום, כשהן לא בהכרח מגיעות או יוצאות בזמן – ולכן התכנון שלהן צריך להיות דינמי.

אבל זה מאוד מאתגר כשבעצם יבמצב שבו יש קונקשן דרך העיר, יש לא פעם צורך ללכת לא מעט בין טרמינלים שונים (כי הטיסה נוחתת בטרמינל מסוים והטיסה הבאה ממריאה מטרמינל אחר), וגם בכל טרמינל יש לא מעט שערים שחלקם די רחוקים אחד מהשני, ואם אתם צריכים להגיע לשער שהוא עמוק יחסית בטרמינל, אז צפויה לכם הליכה די ארוכה, כזו שדורשת הרבה מאוד זמן.

אני לא חושבת שמי שיבדוק את השער שלו בזמן שהוא מתפרסם יפספס את הטיסה שלו אם הוא יצא מיד לכיוון השער המדובר, גם אם הוא הולך מאוד לאט. אבל כן צריך לשים לב לזה ולא להמשיך לעשות שופינג בדיוטי פרי המפואר של שדה תהעופה עד הדקה התשעים.

במיוחד אם יש בדיקה בטחונית לפני העליה למטוס, כפי שיש בטיסות לישראל – או לארה״ב. ואני חייבת להודות שבטיסה בארה״ב הבדיקה הבטחונית היתה יסודית בצורה משמעותית לעומת הטיסה לישראל, כולל בדיקה יסודית בתיקים ובדיקה גופנית במגלה מתכות.

וכמובן שהיה תור מאוד ארוך לבדיקה הבטחונית – שלמזלי חסכתי לעצמי בכך שטסתי במחלקת עסקים, כי מסתבר שהיה תור נפרד למחלקת עסקים שהיה קצר משמעותית מזה של מחלקת תיירים.

אבל מסתבר שלא הייתי צריכה לדאוג לאחר לטיסה, כי היא יצאה באיחור משמעותי כל זה בזמן שהמתנו אנחנו בטרמינל.

---

יש בשנים האחרונות טרנד של ״משפיעני רשת״ שונים לפרסם סרטונים על איסות שלהם במחלקה ראשונה או מחלקת עסקים. רבים מהם לא אנשי עסקים, אלא אנשים כמוני וכמוכם שבעזרת הרבה טיסות פלוס נקודות בכרטיסי אשראי שונים שנותנים להם המון בונוסים בנקודות משדרגים את עצמם למחלקת עסקים (ולפעמים אפילו למחלקה ראשונה בחברות תעופה שבהן עדיין יש מחלקה כזו) או אפילו מצליחים לקבל כרטיסים חינם.

היוטיובר הזה למשל גאה בכך שהוא אובייקטיבי כי הוא משלם תמיד על הכרטיסים שלו בעצמו – אבל אני מודה שאני קצת סקפטית כי בסופו של דבר לדעתי לראות כך מישהו שמסריט באופן כזה אובססיבי גורם לצוות להבין שיש לו צופים שחברת התעופה עצמה כנראה רוצה שיתרשמו בצורה טובה מחברת התעופה, כך שלא פעם הצוות יכול בקלות להיות נחמד יותר כלפיו, ובכך להפוך את הביקורת ללא אובייקטיבית כפי שהוא חושב שהיא.

וזה מעבר לעובדה שלבחור החביב יש העדפות משלו לגבי מה המושבים ה״טובים״ במטוס, והוא עצמו טבעוני כך שביקורת האוכל שלו מאוד מוטה לאוכל שהוא לא בהכרח מייצג על האוכל הכללי.

כמובן שיש יוטיוברים אחרים שעוסקים בנושא, כמו למשל כמו למשל היוטיובר הזה שאוהב לטוס או לנסוע במחלקות יוקרה למיניהן בטיולים שלו.

---

בטיסה שלי מאיסטנבול לסן פרנסיסקו, מחלקת העסקים במטוס היתה גדולה למדי, והיתה גם עמוסה מאוד ואולי אפילו מלאה לחלוטין.

בשנים האחרונות יש נטיה להפוך את הכיסאות במחלקת עסקים ל״משודרגים״ וכאלו שמספקים גם פרטיות, מקום לחפצים שונים, מאפשרים לפתוח את המושב למיטה, ובאופן כללי אמורים להיות נוחים יותר – והם נראים כך.

אבל אני מרגישה שמבחינתי המושב סתר את הסיבה שבגללה הזמנתי מקומות במחלקת העסקים, כי הוא הרגיש לי מאוד צפוף וקלסטרופובי בגלל המאסיביות של המושב לפני – וכל האמצעים שאמורים היו להפוך אותו לכזה שנותן יותר פרטיות. אני אישית הייתי מעדיפה את המושבים שהיו לי בטיסות בעבר או בטיסה הראשונה, שבהן פשוט יהה מדובר על מושבי מטוס ״רגילים״ שפשוט היו גדולים יותר מאשר המושבים במחלקת תיירים.

---

אחרי שהרוב המכריע של הנוסעים במחלקת העסקים עלה לטיסה, הדיילות והדיילים התחילו לחלק משקאות ממותקים.

במושב כבר המתינו לנו חבילות פינוק של מוצרי טואלטיקה שונים שנראתה מרשימה ויוקרתית – אבל אני חייבת לציין שאני זוכרת שקיבלתי חבילה דומה גם בטיסה שלי במחלקת תיירים כשטסתי עם החברה לניו זילנד:

באופן דומה לטיסות באורך דומה, בטיסה שלנו הוגשו שתי ארוחות: אחת שהיא גדולה ובהגשה רשמית, והשניה קלה וקטנה יחסית. באופן לא אופייני, בגלל שהטיסה שלנו יצאה בשעות הבוקר – הארוחה הקלה הוגשה קודם. היה מדובר על ארוחת בוקר, ובהתחלה הגישו לנו מגש עם פריטים די סטנדרטיים של ארוחת בוקר כלומר יוגורט, פירות ולחם – ואז מנה חמה שבה היתה לנו בחירה בין חביתה למעין בלינצ׳ס עם גבינה – ואני בחרתי בבלינצ׳ס שהיו מאוד טעימים (בחזור ניסיתי את החביתה שהרגישה לי הרבה פחות מוצלחת):

מיד אחרי ארוחת הבוקר, הצוות הכין את הטיסה לאפשרות של הנוסעים לישון. מי שצפה בסרטונים של הבלוגרים שצירפתי קודם יודע שבשלב זה במחלקת העסקים הדיילים ובדיילות עוזרים לנוסעים השונים להפוך את המושבים שלהם למיטות בכך שהם מוסיפים מצעים ממצעים שונים, אבל לי משום מה הם לא הציעו את זה. אני מודה שלא התכוננתי לישון ואפשר היה לראות שאני מתכוונת לבלות את השעות הקרובות בצפיה בסרטים כך שזה לא היה חסר לי.

הבעיה היא שמאותו רגע – הדיילים והדיילות פשוט נעלמו, וגם אם הייתי רוצה לבקש שיעזרו לי עם הפיכת המושב למיטה – לא היה מי שיעזור. וזה מעבר לעובדה שלא היה ממי לבקש אוכל או שתיה אם מישהו היה מעוניין. הם עברו במחלקה רק פעם אחת עד לפני שהתחילו להגיש את הארוחה לקראת סוף הטיסה, והיה מדובר פה על טיסה של 13 שעות, וגם כנראה בילו במחלקת תיירי עם שאר הדיילים והדיילות כך שגם לא יכולנו לתפוס אותם.

---

ואז לקראת סוף הטיסה, הגיע הזמן לארוחה העיקרית והמרכזית של הטיסה.

מאז ומתמיד האוכל במחלקת עסקים היה איכותי וטעים יותר מזה של מחלקת התיירים, והוגש בצורה מפוארת יותר – אבל הפעם התחושה היתה שחברת התעופה ממש מנסה לחקות חוויה של מסעדת יוקרה.

קודם כל, קיבלנו כבר בתחילת הטיסה תפריטים שפירטו את הארוחות, ואת האפשרויות לבחירה – ולפני הארוחה הגדולה, עבר בין המושבים השף של המטוס ופנה לכל אחד מאיתנו בשם המשפחה שלו פלוס אדון / גברת כדי לשאול איזו מנה אנחנו מזמינים, כשבמקביל הדיילים ניגשו לשאול אותנו מה נרצה לשתות.

הארוחה התחילה במשקה וצלחת של אגוזים מחוממים.

אחרי שהאגוזים והמשקאות הוגשו לכל המטוס, הדיילים עברו עם סידור שולחן בסיסי שכלל ״נר״ (שהיה מנורה בתוך מעין פמוט מנייר) עםחמאה ותבלינים בסיסיים, שמיד אחריו קיבלנו לחם מחומם:

לאחר הלחם, הגיע תורה של עגלת הסלטים – שבה הדייל והשף עברו בין המושבים והציעו לנו דגימות מסלטים שונים כדי שנוכל לטעום מכולם, ומסתבר שגם הטורקים אוהבים לאכול אבטיח עם גבינה בולגרית בתור סלט:

ואז עברנו למנה העיקרית, שגם היא לא היתה גדולה במיוחד:

ואחרי המנה העיקרית, עברה שוב עגלת קינוחים, שממנה יכולנו לבקש דגימות קטנות של קינוחים מסוגים שונים, החל מפודינג לחם וכלה בגלידה בטעמים שונים.

---

החוויה של הטיסה במחלקת עסקים היתה חוויה מעניינת למדי.

מצד אחד, הרגשתי שהמושב עצמו שנועד לתת פרטיות ונוחות לי אישית לא היה נוח, שלמשל היה לי קשה ״למתוח״ בו את הרגליים. מעבר לזה, הרגשתי שנדרש היה ממני לקחת יוזמה כדי לקבל כמה מהשירותים שהייתי אמורה לקבל, החל מגישה לטרקלינים בשדות התעופה, וכלה בסידור המיטה במטוס עצמו – ואני שואלת את עצמי למה דברים לא קרו באופן אוטומאטי.

מצד שני, חשוב לציין שגם עם המושב הקלסטרופובי, מחלקת העסקים עצמה הרבה פחות צפופה ממחלקת התיירים, ואפילו הצפיפות במושב עצמו נוחה יותר מאשר להצטופף עם לפחות עוד אדם או שניים בשורה משותפת במחלקת התיירים.

וכמובן שרמת השירות והמזון טובים משמעותית מאלו של מחלקת התיירים, וגם עצם העובדה שניתן להפוך את המושב למיטה או לכל מצב בין כיסא למיטה (ובמיוחד כאין מישהו מאחורינו שיעיר על השענות אחורנית שמפריעה לו) הוא מאוד נוח.

ואני מודה שאני גם אהבתי את זה שיש אפשרות לקצר קצת בתורים – בין אם בצ׳ק אין ובין אם בתור לבידוק הבטחוני בשדה התעופה באיסטנבול.