את הביקור בארה"ב התחלתי עם שהות של יומיים וחצי בסן פרנסיסקו.
זו בהחלט לא הפעם הראשונה שאני מבקרת בעיר. ביקרתי בה לראשונה בנובמבר 2002, ומאז יצא לי לבקר בה שוב ב 2004, 2008, 2011 ו 2014. אבל הביקור הרגיש הפעם מאוד שונה – ובמובן מסוים גם הרבה יותר עצוב.
חלק מזה נבע מכך שלמרות שאנחנו בארץ כבר חיים מאז אמצע או סוף 2021 בלי מגבלות מורגשות לגבי הקורונה – בקליפורניה למשל המגבלות הסתיימו באופן רשמי רק בפברואר או מרץ 2023, בערך שלושה או ארבעה חודשים לפני שהגעתי לעיר. אפשר היה לראות למשל בתחבורה הציבורית בקשה לשקול להמשיך ללבוש מסכות למרות שאין הוראה רשמית על כך – משהו שלדעתי כבר לא קיים בישראל למעלה משנתיים.
אני מניחה שהסיבות לכך מורכבות – החל מהעובדה שבארה"ב באופן כללי היו הרבה פחות סגרים שהובילו לכך שהיתה הרבה פחות שליטה במגיפה (כולל מצב שבו בערים מסוימות כמו ניו יורק או לוס אנג'לס שבהן היה בשלב כזה או אחר משבר של חודשים ספורים עם תחלואה מטורפת), וכלה בעובדה שבישראל קיבלנו חיסונים מוקדם יותר, וגם היה הרבה יותר קל לחסן חלק משמעותי מהאוכלוסיה במדינה קטנה כמו ישראל עם מערכת בריאות ציבורית משמעותית שאין בארה"ב.
ומגיפת הקורונה בהחלט השפיעה ועדיין משפיעה על התיירות בעיר – גם מבחינת תיירות עסקית (חברות שעורכות לא פעם כנסים בעיר), וגם מבחינת תיירות "אזרחית" של תיירים "רגילים" שבאים לראות את העיר.
אבל מסתבר שמגיפת הקורונה היא לא הדבר היחידי שמשפיע על התיירות בעיר, אלא גם התדמית של העיר בשנים האחרונות שבה כמות ההומלסים והמשתמשים בסמים (ובמיוחד במשככי כאבים ממכרים) עלתה מאוד, במיוחד מאז תחילת מגיפת הקורונה. הבעיה היא שלא פעם התדמית הבעייתית והרעש שהיא יוצרת בתקשורת מגבירים אותה בצורה לא פרופורציונלית, למרות שבהרבה מובנים סן פרנסיסקו היא עדיין עיר יחסית בטוחה מבחינת פשע – כפי שכתוב בכתבה הזו ובכתבה הזו. מעבר לזה, נשמע שחלק משמעותי בירידה בתיירות נובע מכך שיש משמעותית פחות תיירים מסין שעדיין נאבקת בקורונה. מעבר לזה, חשוב לציין שהעיר עצמה מנסה לטפל בבעית ההומלסים והמסוממים שמסתובבים ברחובות וגם לשפר את התדמית שלה.
עד כמה זה היה מורגש כשטיילתי בעיר?
האכסניה שבה שהיתי, שגם שהיתי בה בעבר, היתה ריקה יחסית ולא מלאה כפי שהייתי רגילה לראות אותה כששהיתי בה בין השנים 2004 – 2014. כן חשוב לציין שהיא כנראה פעלה עדיין במוד קורונה – וגם כנראה חלק משמעותי מהעסקים שלה הושפע מכך שהאכסניה היא חברת אחות של חברת הטיולים שבה אני טיילתי, וכשחברת הטיולים עצמה מוציאה פחות טיולים – יש פחות מטיילים שמגיעים גם לאכסניה.
בעיר עצמה נראה היה שיש לא מעט תיירים – למשל באוטובוס הסיורים שבו נסעתי ביומיים המלאים שלי בעיר, או בחנויות ובמסעדות השונות, או אפילו ברחובות. אבל כן היו מידי פעם כמה דברים שכן עוררו תשומת לב: למשל כשביקרתי ביוניון סקוור, שהוא אחד ממרכזי הקניות בעיר, חיפשתי חנות צילום שהיתה אמורה להיות שם אבל פשוט לא היתה קיימת, וכן ראיתי חנות ריקה באיזור. בנוסף, היה שם סניף סטארבקס שחשבתי לקנות משהו לשתות ולשבת בו כדי לנוח קצת – אבל שמתי לב שבסניף לא היו מקומות ישיבה (אני לא יודעת אם משיקולי רצון לצמצם את עלות השכירות, מהחשש שהומלסים יכנסו לסניף כדי להשתמש בשירותים או כדי לבלות קצת במזגן, או שניהם).
אמנם אני הסתובבתי בעיר בעיקר בשעות היום, אבל לא הרגשתי חוסר בטחון או שמישהו מנסה לתקוף אותי.
אבל התחושה העצובה שלי לא נבעה רק מהקורונה או מהמצב בעיר (ובאכסניה), אלא גם מסיבות אישיות (ואולי אפילו בעיקר בגללן).
אחרי שבמשך 12 שנים יצא לי לבקר בעיר פעם בשנתיים או שלוש – העיר הפכה בהרבה מובנים לעיר שאני מכירה ושאני אוהבת לבקר בה. ואני חושבת שלהרבה אנשים יש לא פעם את העיר הזו שהם מאוד אוהבים וחוזרים לבקר בה שוב ושוב – אבל לרוב מדובר על עיר אירופאית כמו לונדון או ברצלונה, ולכל היותר אם מדובר על ארה״ב אז מדובר על ערים נגישות יחסית בחוף המזרחי כמו למשל ניו יורק.
הבעיה היא כמובן שארה"ב בכלל וסן פרנסיסקו (שנמצאת בחוף המערבי והמרוחק משמעותית מישראל) בפרט הן הרבה פחות נגישות מאשר לונדון או ברצלונה.
בעבר באמת יצא לי לטייל המון בארה"ב ובקנדה. זה התחיל בתקופה שבה התגוררתי כמעט ארבע שנים באטלנטה, וככל שטיילית יותר כך גיליתי יותר מקומות שבהם רציתי לטייל, ומן הסתם לא הספקתי לטייל בכולם בזמן השהות שלי שם.
ובעצם עד קיץ 2014, טיילתי בעיקר בארה"ב חוץ מטיול אחד לאיטליה בקיץ 2007. אבל בעצם מאז כל הנסיעות שלי היו לאירופה ואסיה: ב 2016 טסתי באפריל לספרד, ואז בסוף אוגוסט ותחילת בספטמבר נסעתי / טסתי במסלול של הרכבת הטרנס סיבירית ממוסקווה לסיביר ואז למונגוליה ולסין. ב 2017 טסתי לטיול ארוך יותר לסין, ואז ב 2019 טסתי לניו זילנד.
ודווקא החזרה לסן פרסיסקו בעצם הזכירה לי את העובדה שזו כנראה הפעם האחרונה שאני מבקרת בעיר, ושהסיכוי שאי פעם אחזור אליה יחסית מאוד נמוך, מהסיבה הפשוטה שיש עוד הרבה מקומות בעולם שאני רוצה לראות ושעדיין לא ראיתי – בניגוד לסן פרנסיסקו שאני די מכירה והייתי בנקודות התיירות החשובות בה. אז נכון שיש עוד פינות חמד שלא יצא לי להכיר בפארק הגולדן גייט, ולא יצא לי לצלם את גשר שער הזהב מהחופים לידו, או לאכול סאנדי עם פאדג' במסעדה של יצרן השוקולד המקומי (שהייתי מתה להשיג את השוקולד שלו פה בישראל). אבל אלו נקודות קטנות ולא ערים שלמות או אתרים שלמים (או אפילו איזורים שלמים ומדינות שלמות) שאני לא מכירה. ועד כמה שאני מתרגשת מלחשוב על המקומות החדשים שאני הולכת לבקר בהם, גם עצוב לי לחשוב שיש סיכוי גבוה שלא אחזור לבקר בארה״ב בכלל ובסן פרנסיסקו בפרט.
ואני חושבת שעוד נקודה שהפריעה לי זו העובדה שהגעתי עם כושר גופני כזה נמוך לסן פרנסיסקו.
מצד אחד, הגעתי עייפה מהטיסה. אחרי שעה פלוס של עמידה בתור למסור את המזוודה שלי לצידה של נערה אמריקנית מצווחת בפול ווליום בטלפון לאמא שלה, פלוס התרוצצויות בתוך שדה התעופה באיסטנבול בין השערים, כשקשה היה למצוא מקום לשבת בו במהלך הלילה (ותודה לחברת התעופה שלא נתנה לי שוברים לשבת בטרקלין של מחלקת העסקים), ואז שוב עמידה ארוכה לביקורת הדרכונים בסן פרנסיסקו – היו מעייפים למדי.
מצד שני, גם רציתי לשמור על כוח לפני הטיול הארוך שעוד ציפה לי, ולא להרוג את עצמי מעייפות כבר בימים הראשונים של הטיול.
לכן ויתרתי על הרבה דברים שדרשו הליכה, אפילו ברמה שהעדפתי לשלם על אוטובוסים של תיירים בסגנון ״רד בתחנות מאוד קבועות״ שהיתה להם תחנה די קרובה לאכסניה שבה שהיתי, במקום ללכת את כמה מאות המטרים לתחנת רכבת התחתית המוכרת שדרכה נסעתי בביקורים קודמים.
וכך פיספסתי אתרים כמו למשל לנסוע לחוף, או לפארק הגולדן גייט, או אפילו לבקר בחנות הנייר והמכתביות והכרטיסים שזכרתי לטובה מהביקורים הקודמים שלי והייתי שמחה לבקר בה – שהיתה בדרך בין תחנת הרכבת התחתית לאכסניה שלי.
מלכתחילה הזכרתי לעצמי שהייתי מטיילת לא פעם גם בתור אישה מאוד שמנה, למשל בתקופה שבה התגוררתי באטלנטה לפני עשרים שנה. אבל אני שואלת את עצמי עד כמה באמת הסתדרתי אז – או שהייתי פשוט כבר רגילה להיות מותשת ועייפה כל הזן כך שזה לא ממש הפריע לי והיה ברור מאליו – בניגוד לתקופה הנוכחית שבה אני רגילה להיות בכושר משמעותית טוב יותר?
התיירת המקרית 
תמונות נהדרות.
האם לך כתבתי ששכנעת אותי לנסוע לשם, או שאנחנו מתכוננים לבקר חבר וותיק שלי, ואהוב מאוד שגר שם כבר עשרות שנים?
תודה על הפוסט ועל המידע השימושי שיש בו.
אהבתיLiked by 1 person
תודה – אני רק רוצה לוודא שאתה יודע שהתמונות הן לא רק מסן פרנסיסקו?
ואני שמחה שתבקרו את החבר ותבלו בעיר. היא מקסימה.
אהבתיLiked by 1 person
אני מאד אוהבת את סן פרנסיסקו. הפעם הראשונה שביקרתי בה היה בשנת 1969 כשהייתי בת עשר, עם הורי. והפעם האחרונה גם היינו עם הורי בביקורנו האחרון אצלם בשנת 2018 לפני שחזרו לגור בישראל.
באמת מדאיג שאת מרגישה פחות מסוגלת לפעילות פיזית ונמנעת מהליכות למרות שבעבר כן יכולת, גם כשהיית במשקלים גבוהים. את חושבת אולי שזה גם עניין של גיל? או שלמרות האימונים הסדירים שלך את היום בכושר פחות טוב מאשר היית באותם ביקורים קודמים?
אהבתיLiked by 1 person
קודם כל חשוב י להדגיש שכיום אני משווה את עצמי לכושר שבו הייתי כשהייתי רזה יותר אחרי שהורדתי במשקל. אני חושבת שכיום אני פחות או יותר באותו מצב שהייתי כשהייתי מאוד שמנה בעבר לפני שרזיתי, למרות שכיום אני שוקלת יותר. אני חושבת שעיקר הבעיה שלי הוא שעכשיו אני זוכרת איך הרגיש להיות בכושר גבוה יותר בטיולים שבו הייתי כשהייתי רזה יותר משמעותית, וזה מה שמפריע לי, כשלפני כן לא היה לי את הרקע הזה להשוואה ולכן בעצם לא הרגשתי רע לגבי חוסר הכושר שלי.
אהבתיאהבתי
עצוב לקרוא על המצב של העיר. הייתי בה פעמיים – ב- 1998 וב-2009 – ובשתי הפעמים היא הייתה עיר צעירה ותוססת
לי אין עיר מועדפת לבקר בה בחו"ל – אני בהחלט מעדיף לראות מקומות חדשים בנסיעות
לגבי הכושר גם חשבתי שלפחות חלק מהבעיה היא שאנחנו לא נהיים צעירים יותר…
אהבתיLiked by 1 person
בהחלט יכול להיות שזה הגיל.
ואני חשובת שבערים מעניינות תמיד יש משהו חדש לראות…
אהבתיאהבתי
אין ספק שהקורונה פגעה בתיירות בכל העולם.
בארה"ב היו מקומות בהם אנשים מתו כמו זבובים, אני לא אשכח את מראה המשאיות לפינוי גופות בניו יורק. בארץ היה לנו מזל יחסית שלא היו מקרי מוות המוני כאלה.
יחסית ליתר העולם כמובן.
הקורונה עדיין פה, רק שבישראל כבר מזמן חזרו לשגרה ומתנהגים כאילו אין קורונה. אבל היות ויוצא לי לראות לא מעט רופאים, הקורונה כאן, חיה ובועטת, ואנשים חולים בה, ויש חולים קשה שמגיעים לטיפול נמרץ, יש כאלה ששורדים יש כאלה שלא, אבל לא כותבים על זה בשום מקום.
יש לי חבר טוב שכבר שנים מטייל בכל מיני מדינות בעולם. הוא לרוב לא חוזר לאותה עיר פעמיים. אבל בעולם הערים הרבה יותר גדולות מישראל ומשבוע-עשרה ימים של טיול אי אפשר באמת להספיק את כל המקומות ששווה לראות בעיר.
לי קשה ללכת מאז שחליתי בקורונה. גם פיזית (וגם בגלל שיש לי לימפאדמה שמפריעה לי) וגם מבחינה נשימתית. לכאורה אני בכושר יחסית טוב.
אני חושבת שלעשות ספורט, זה הפנסיה של הגוף שלנו.
תחשבי שאם לא היית עושה ספורט הגוף שלך היה במצב הרבה יותר גרוע.
אנחנו כבני אדם אמורים להיות בתנועה, אבל אנחנו רוב הזמן לא בתנועה, אנחנו עובדים בעבודות יושבניות, ולא זזים יותר מדיי.
אם פעם היית רואה אנשים הולכים ברגל, למשל למכולת או לדואר או בעצם כל מקום שהוא קרוב יחסית מבחינת הליכה. היום אנשים נוסעים ברכב, גם אם מדובר במרחק קצר.
אני תוהה מתי יגיע היום בו רופאים יוכלו לתת מרשם ל"חדר כושר" במקום תרופות.
בגלל שיש לי פיברומיאלגיה, והתרופה הכי טובה לזה היא לעשות ספורט, היה נחמד לו קופ"ח הייתה משתתפת בעלות הלא זולה בכלל של העניין הזה.
אהבתיLiked by 1 person
הבעיה היא שאנשים לא בהכרח מבינים את ההשפעה של סוגי ספורט שונים. למשל יש הבדל מאוד גדול בין אימון כוח רציני לבין שיעור פילאטיס בזום, אבל אנשים חושבים שאימון זה אימון וזהו אז למה ללכת לחדר כושר. לכן גם קופת חולים מממנת קבוצות ספורט משלה של הליכות או אימונים קלים אבל לא חדר כושר רציני.
אהבתיאהבתי
זה כמו שהסברתי לאמא שלי שפילאטיס זה סבבה, אבל אם היא הייתה עושה אימונים עם התנגדות (ז"א בתוספת משקל) זה היה עושה הרבה יותר טוב לגוף שלה, גם כי זה היה מחזק את השרירים וגם כי אימוני כוח מחזקים את העצמות מה שחשוב בגיל שלה.
אבל אנשים חושבים שאם הולכים לחדר כושר לעשות אימוני כוח, זה או רק לגברים או כדי לבנות שרירים כמו איזה בודיבילדר וזה לא ככה.
אם בעבר לא היית רואה כמעט נשים עושות תרגילי כוח רציניים, היום יש יותר, וגם אין סיבה שלא.
אהבתיLiked by 1 person
ועדיין יש ימים שבהם אני האישה היחידה בחדר הכושר, וכשעבדתי עם מאמנות נשים תמיד זה היה עם משקלים מאוד נמוכים והן ממש לא דחפו אותי להעלות משקלים, אבל כן ניסו לדחוף לי אירובי כחלק מהאימונים כדי להרזות.
למען האמת הגעתי למאמן גבר במקרה, כי המאמנת שעבדתי איתה עזבה וכנראה שלא היו מאמנות זמינות אחרות. וזה פשוט עולם שונה לגמרי.
אבל המאמן שלי באמת כל הזמן מתלונן שהרבה נשים סתם מפחדות להיות שריריות מידי, למרות שנשים לא מסוגלות להעלות במסת שריר כמו גברים. הוא אפילו טוען שלהרבה גברים קשה להעלות במסת שריר, ולהם יש הורמונים ומבנה גוף שתומך בזה – ושצריך לא רק להתאמן אלא גם לאכול בצורה מאוד מסוימת כדי לנפח שרירים. כך שאפשר להרים משקולות בלי לנפח שרירים די בקלות.
אהבתיאהבתי
בניה של שריר גם מאוד תלויה בסוג גוף שיש לך, יש אנשים שמאוד קשה להם לבנות מסת שריר ויש אנשים שיותר קל להם. כמובן הכל יחסי.
כשאני התחלתי להתאמן בחדר כושר כשהייתי בשנות ה20 שלי והיה לי מאמן אישי, בכוונה ביקשתי מאמן שהוא גבר כי מעולם לא התחברתי לכל סוגי הספורט שנשים עושות. גם כשהייתי ילדה, אני הייתי בחוגים שבהם היו הבנים (כמו ג'ו ג'יטצו, סנייפלינג וטיפוס) בעוד הבנות היו בבלט או ג'אז.
היום אני מכירה יותר טוב תזונה שבונה שריר בגלל השיקום שעברתי (ועדיין נמשך) כי עבדתי עם תזונאית ואני יודעת על הגוף שלי שאם אני לא אוכלת כמו שצריך באותו יום יכאבו לי מאוד השרירים (בימים שאני מתאמנת התזונה שלי עם הרבה יותר חלבון מאשר בימים רגילים). גם התפיסה היא קודם כל לאכול את מה שהוא חלבון ורק לאחר מכן את כל הדברים האחרים (אם נשאר מקום).
בסופו של דבר אימוני כוח, גם אם מדובר במשקלים נמוכים יחסית הם יותר טובים לגוף שלנו מאשר פילאטיס או יוגה וכדומה.
בחדר כושר הנוכחי, לפני כמה חודשים הגיע מאמן שהיה בחו"ל המון שנים ובפעם הראשונה שהוא ראה אותי שם הוא שאל אותי כל מיני שאלות על איזה אימון אני עושה והסברתי לו. הוא אח"כ ראה גם איך אני מתאמנת. ואמר לי שאני מתאמנת טוב וגם בשיטה שהיא old school של בניית מסת שריר. ולא עיצוב וחיטוב וכל מה שרוב הבנות עושות למטרת שריפת קלוריות.
זו חשיבה לטווח ארוך, ולכן זה שונה מכל הפעילויו האירוביות שנשים (וגם גברים) בוחרות לעשות.
אהבתיLiked by 1 person
זה לא רק פילאטיס או יוגה שהם בעייתיים.
כשאני התחלתי לרזות – קראתי בלוג של מישהי אוסטרלית שעברה לסקוטלנד, ומסתבר שכשהיא נרשמה לחדרי כושר בשתי המדינות, היו שם שיעורים של רשת ניו זילנדית בשם ״לס מילס״ שאלו בעצם הרבה שיעורים בליווי מוזיקה. חלק מהם הם חיקוי של שיעורים מוכרים רק עם שם אחר – למשל הם קוראים לספינינג RPM, לקיק בוקסינג אירובי Body Combat או Body attack – אבל יש להם שיעור שהוא כביכול הרמת משקולות שנקרא Body Pump שהבלוגרית הזו כל הזמן כתבה שהיא עושה בתור אימוני כוח.
אבל זה אימון של משקלים נמוכים והרבה חזרות, ברמה שזה כבר הופך להיות יותר אירובי מאשר אימון כוח אמיתי. אפילו המאמנות שעבדתי איתן זלזלו בזה בתור יותר מידי חזרות ופחות מידי משקל.
פעם יצא לי לשוחח עם מישהי שהתלבשה לידי בחדר ההלבשה. היא מישהי שהיתה מגיעה לעשות קצת מכל דבר – היא היתה נכנסת קצת לבריכה, אז מתקלחת ועושה קצת קרוס טריינר בזמן שהיא קראה עיתון, ואז בשבע (שעה אחרי שהמכון נפתח) היא נכנסה לשיעור שהיה אותו בוקר עם החברות שלה.
אז היא הציעה לי להצטרף לשיעור כזה של פילאטיס או עיצוב וחיטוב ואמרתי לה שאין לי זמן, והיא אשכרה לא הבינה למה אני לא מונה לשנות את האימון הקיים שלי לטובת שיעור ״רק כדי לגוון״.
אהבתיאהבתי
קצת מכל דבר, נשמע כאילו היא הגיעה לשם בשביל טעימות ספורט לא בשביל באמת לעשות ספורט.
אני אף פעם לא אהבתי חוגים, אני לא אוהבת להתאים את הזמן שלי לזמן של אנשים אחרים.
חוץ מזה אני לא מחפשת לגוון, יש סוגי ספורט מאוד ספציפיים שאני אוהבת, אני לא אעשה ספורט שאני לא אוהבת, קודם כל כי אני אסבול מזה, ושנית אני לא אתמיד בזה. אז אני מעדיפה לעשות את מה שכן אני אוהבת מאשר שום דבר.
חוץ מזה אימון כוח איכותי הוא גם אימון ששורף קלוריות, אבל האפקט שלו לעומת פעילות אירובית הוא הרבה יותר טוב. כי פה גם בניתי וחיזקתי את השרירים ובפעילות אירובית זה לא משהו שקורה (לפחות לא באותה רמת אפקטיביות).
אגב, היה לי בעבר ויכוח עם מישהי לגבי זה שמגדירים פילאטיס כספורט שיקומי. והיות והייתי מספר חודשים לא מבוטל בבי"ח שיקומי ופילאטיס ממש לא היה חלק מהפעילות השיקומית שם. שאלתי את הפיזיותרפיסטית שהייתה לי שם לגבי זה והיא פשוט אמרה שפילאטיס זה ממש לא אפקטיבי לשיקום, לא לטווח ארוך בכל אופן.
בחדר כושר השיקומי היו כמה מכשירי התנגדות של פילאטיס, אבל עובדים איתם רק ממש ממש בשלבים ההתחלתיים של השיקום. אי אפשר להשיג את ההתקדמות הרצויה אם עובדים רק עם זה כי זה לא מספיק התנגדות.
אגב, כמו שהסברתי גם לאמא שלי שפעמיים בשבוע חדר כושר זה לא מספיק, מאז המלחמה יצא שיוצא לי רק פעמיים בשבוע להגיע, במקום שלוש בפעמים ואני רואה את זה בהתקדמות שלי. העליה במשקלים משמעותית יותר איטית מאשר בתקופה שהתאמנתי שלוש פעמים בשבוע.
אהבתיLiked by 1 person
פילאטיס באמת התחיל את דרכו בתור ספורט שיקומי אחרי מלחמת העולם הראשונה, אבל לא פילאטיס על מזרון אלא באמת מה שמוגדר כפילאטיס מכשירים. אבל גם אז המכשירים היו שונים לחלוטין מאלו של היום, וגם מן הסתם תחום השיקום השתפר במאה וקצת השנים האחרונות.
מאמנת שדיברתי איתה אמרה לי פעם שיש מצבים ספציפיים שבהם פילאטיס יכול לעזור, כי הוא באמת עוזר לחיזוק מסוים של שרירי הליבה. זה יכול להיות אפקטיבי למשל אחרי הריון כי הוא מחליש את שרירי הליבה כי הוא מותח אותם, או למשל אחרי פגיעות גב בתאונת דרכים במצבים מסוימים (אני מכירה מישהי שבאמת המליצו לה על פילאטיס אחרי תאונת דרכים שהיא עברה, אבל מישהי אחרת שברה תאונה אחרת ולה המליצו לא לעשות פילאטיס).
אל בתכלס זה משהו שההתקדמות בו נעצרת יחסית מהר, והדגש על הנושא של ״שרירי ליבה״ הוא מוגזם, כי הגוף שלנו מורכב מהרבה יותר שרירים שגם אותם צריך לחזק. אבל אני מניחה שהרבה נשים אוהבות את הקטע שחיזוק שרירי ליבה הופך את הבטן לשטוחה יותר או אפילו עושה קצת ריבועים, ולא חושבות מעבר לזה.
למרות שבעצם גם לגברים יש לפעמים קטעים כאלו – המאמן הזמני שעבדתי איתו סיפר לי שכשהוא התחיל להתאמן הוא היה עושה אימונים של פלג גוף עליון בלבד בגלל הקטע של המראה, ורק בדיעבד הוא הבין שחשוב לעשות גם אימוני רגליים כי הרגליים מחזיקות את הגוף כל היום והן צריכות להתחזק כדי להחזיק את המשקל של השרירים.
אהבתיאהבתי
בבי"ח השיקומי יצא לי להשתמש במכשירים של פילאטיס אבל ממש בהתחלה. הייתי צריכה לחזק שרירים מסויימים ברגליים כי היה קשה לי לעבור מישיבה לעמידה ולהיפך ובכלל היה לי קשה ללכת והיו לי בעיות שיווי משקל. אז היו לי סטים שלמים של תרגילים על מכשיר כזה. יש לזה התנגדות אבל ממש מועטה ולאותו זמן זה היה טוב כי זה היה שלב התחלתי ומשם עברתי לדברים שהם יותר בוני שריר.
הרבה אנשים שעברו פגיעות ברגליים (בגלל תאונות שונות) משתמשים במכשירים כאלה בהתחלה.
אני בחדר כושר עושה full body workout אבל מתוך זה יש 3 תרגילים שעובדים על הרגליים, שניים מהם עובדים ישירות על הרגליים ואחד זה תרגיל שמפעיל את כל הגוף וגם בין היתר עובד על הרגליים. למעשה באחד מתרגילי הרגליים (לג פרס) יש את המשקל הכי גבוה שאני עובדת איתו בחדר כושר.
החלק שהכי נחלש אצלי בגוף זה הידיים, אז אני מרגישה אותן יותר גם אם אני עושה תרגילים שהם לא עובדים ישירות על הידיים כמו תרגילים לגב, או לחזה.
יש כל מיני תרגילים שעובדים על שרירי הבטן לא ישירות. אבל בלי שום קשר לא תראי "ריבועים" אלא אם כן תהפכי להיות עם גוף מאוד רזה ועם ממש מעט אחוזי שומן. מה שלרוב לא קורה לנשים בגלל שמבנה הגוף שלנו לא נועד להיות כזה.
הייתה תקופה שאבא שלי התאמן איתי בחדר כושר והוא היה עושה תרגילי בטן כי הוא חשב שזה יעזור לו להוריד את הבטן…. לא זה לא עובד ככה.
אהבתיאהבתי
דיברתי על זה עם המאמן שלי אתמול, והוא אמר שפילאטיס מאוד עוזרת לדברים כמו גמישות, ושטווח תנועה זה דבר חשוב- אבל זה ממש ממש לא מחזק ולא מחליף אימון כוח.
אני בזמנו הייתי עושה לג פרס, אבל עם הזמן עברתי לסקווטים. למאמן הנוכחי שלי היה גם מאוד חשוב להגדיל את טווח התנועה של הסקווט שלי – ואני מרגישה שזה ממש ממש משמעותי, הרבה יותר מלהעלות משקל בסקווט פחות עמוק. הרגליים שלי חזקות משמעותית, ואני ממש מרגישה את זה תפקודית. עם המאמנות הקודמות שלי כשעשיתי סקווט – הייתי מרגישה שקשה לי יותר לעלות במדרגות כשהייתי עולה במשקל. אבל עכשיו כשעליתי במשקל הרבה יותר, הייתי מצפה שהמדרגות יהיו לי יותר קשות, אבל זה לא כך, כנראה בגלל הסקווטים.
אהבתיאהבתי
ברור שיש הבדל מהותי בין לג פרס לסקוואט.
בלג פרס את עובדת על קבוצת שרירים מאוד ספציפית ברגליים ובעכוז.
כשאת עושה סקוואט כל הגוף שלך משתתף בפעולה הזאת, ולכן הוא מחזק מספר קבוצות של שרירים ברגליים, בעכוז וגם ביתר הגוף כי כל הגוף בתנועה.
זה כמו שתרגילים שעושים עם משקולות או מוט + תוספת משקל הם עובדים על יותר קבוצות שרירים לעומת אותו תרגיל בדיוק שהיית עושה עם מכשיר. ברגע שאין לך מכשיר, הגוף שלך מתאמץ יותר, קבוצות שרירים נוספות מתאמצות יותר.
זה כמו למשל דד ליפט, שגם עובד על כמה קבוצות שרירים בגוף.
או אם למשל את עושה תרגילים עם משקולות לידיים/לכתפיים יש הבדל אם את עושה את זה על מכשיר או עם משקולות חופשי, ויש הבדל אם בישיבה או בעמידה.
אצלי למשל בגלל שהידיים שלי מאוד נחלשו, בכל תרגיל שאני עושה שמשתמשים בו בידיים (גם אם מדובר בתרגילים לגב או לחזה) אני ארגיש את הידיים.
כמו שכשאני עושה דחיקת חזה (וזה אגב אחד הדברים שמפריעים לי לעלות במשקלים בתרגילים האלה) אני מרגישה את היד האחורית שלי בעיקר, ולא את שרירי החזה.
אני חושבת שהיום אחרי כמה שנים שאת מתאמנת, המאמן שלך ידע להכיוון אותך לתרגילים שיגרמו לך להיות יותר חזקה.אני חושבת שזה ההבדל הכי משמעותי בין מאמן גבר למאמנת שהיא אישה.
לפני כמה ימים יצא לי להיפגש במקרה עם כמה אנשים ומישהי שם הציעה לי לבדוק את הסטודיו שהיא מתאמנת בו. לי לא מתאימים אימוני סטודיו, אני גם לא אוהבת את הקונספט הזה והוא גם לא מתאים לי מבחינה פיזית. אני לא צריכה בהכרח מאמן אישי צמוד שיהיה איתי באימונים, מאמן אישי בעיני זה טוב לקחת כדי שהוא יקדם אותי מעבר למה שאני מסוגלת לקדם את עצמי לבד. וכשיש אימון אישי אפילו אם זה רק פעם בשבוע (היום בחדר כושר שאני הולכת אליו אני רואה אנשים שנמצאים 3 פעמים בשבוע ויותר עם מאמן אישי), זה דוחף אותך וגורם לך להיות יותר טובה.
גם כי מאמן אישי יכול תמיד לשנות את האימונים שאת עושה במהלך השבוע בהתאם ליכולות שלך ולמטרות שאת רוצה להשיג, והוא גם מכיר אותך מספיק טוב כדי לדעת (בניגוד למאמן שאחת ל3 חודשים משנה לך תוכנית, ואז סביר להניח שלא יהיה מדובר על מאמן שמכיר אותך ואת היכולות שלך).
חוץ מזה מאמן אישי יוודא שאת מבצעת את התרגילים שלך כמו שצריך (כדי שתימנעי מפציעות שזה מאוד חשוב). והוא יכול ללמד אותך תרגילים שלבד לא בהכרח היית חושבת לעשות.
אהבתיאהבתי