עדכונים שוטפים

אני זוכרת מאוד טוב את הראשון באפריל.

זה בעצם היה היום הראשון שבו קיבלתי חופש מהעבודה אחרי הפיטורים, אבל עדיין היו לי כמה קצוות לסגור – כמה ישיבות יומיות שהייתי צריכה להצטרף אליהן כדי להיפרד מהקולגות שלי מהודו, ואז ישיבה עם מישהי מהודו שהייתי צריכה להשלים העברת ידע שהתחלתי שבועיים לפני כן, ואז נפגשתי עם הקואצ׳רית שאנ עובדת איתה לגבי חיפושי העבודה.

ואז, אחרי הפגישה איתה, הרגשתי פחד – מה אני הולכת לעשות בלי מסגרת?

הבעיה היא שהתרגלתי לחיי הבטלה האלו די מהר. התירוץ הראשוני שלי היה שאני רוצה לעבור על קורות החיים שלי ולהתכונן לראיונות עם הקואצ׳רית שאני עובדת איתה – אבל הבעיה היא שבמקביל לתהליך הפיטורים שלי, נכנסו לה כמה פרוייקטים גדולים שהפכו את לוח הזמנים שלה לבלתי צפוי, ויש לה פחות זמן להקדיש לפגישות אישיות.

מצד אחד אני שמחה על זה. אני יודעת שלא פעם קשה לעצמאים קטנים להחזיק את העסק לאורך זמן בתחום שבו הלקוחות הם זמניים ולא קבועים, כך שכל עבודה שיש לה היא בעצם גם לטובתי כי זה מאפשר לה להמשיך לעבוד בתור עצמאית. אבל מצד שני, אני מרגישה שזה מאפשר לי לעכב את תהליך חיפוש העבודה שלי.

כי בעצם ברור לי שחלק משמעותי מהבעיה נובע מחשש כפול: קודם כל לחפש עבודה כמי שפוטרה מסיבות מקצועיות וצריכה להסביר למה זה קרה, אבל גם חלק מזה נובע מהתהליך חיפוש העבודה הקודם שלי היה כזה קשה.

לפני קצת יותר מארבע שנים פוטרתי מהחברה שבה עבדתי עד אז בגלל קיצוצים, וכשהתחלתי לחפש עבודה השוק היה במצב טוב. היו לי הרבה הזדמנויות לראיונות ולמרות שרובם הלכו לי ממש לא טוב – היו שלושה תהליכים מתוך בערך 12 – 15 שהתקדמו ונראה היה לפחות בשניים מתוכם שהמראיין הראשוני ממש התלהב ממני. ואיכשהו בטווח של שבוע – קיבלתי משלושתם סירוב (אחד בגלל מנהלת כוח אדם שהתרשמה ממני בצורה לא נכונה), וגם התחילו המגבלות של הקורונה.

ובתחילת התקופה של הקורונה היה משבר כלכלי שגם השפיע על ההייטק – פתאום היו הרבה פחות הזדמנויות להתראיין, וגם באלו שכן, הראיונות הפכו להיות הרבה יותר קשוחים ופסלו אותי על מה שנראה דברים יחסית קטנים.

בסופו של דבר קיבלתי את הצעת העבודה הראשונה שהציעו לי, למרות שהיו לי הרבה מאוד חששות, שבסופו של דבר התבררו כנכונים ועובדה שהסיפור הסתיים בפיטורים.

---

בשבועיים שלושה הראשוני עוד תרגלתי קצת לקראת ראיונות עבודה, והתחלתי ללמוד כל מיני דברים. אבל עם הזמן מצאתי את עצמי כותבת פוסטים בבלוג, ואז עושה יותר ויותר בינג׳ים בנטפליקס. לפחות הפוסטים בבלוג היו מועילים בכך שמובן מסוים הכתיבה עזרה לי לעבד את החוויה של הפיטורים בשלבים הראשונים שלה, אבל בשלב מסוים זה באמת הפך להיות רק בינג׳ים של נטפליקס ולנמנם.

הבעיה היא כמובן שבשלב מסוים אני אצטרך להתחיל לחפש עבודה, ובשביל זה אני רוצה לתרגל וללמוד כל מיני דברים. אבל אני מרגישה שקשה לי להתמיד בזה – כי בקורסים עצמם לא פעם משעממים למדי וברמה נמוכה מידי בשבילי, אבל מצד שני יש גם כאלו שאי י מרגישה שאני לא פעם צריכה יותר רקע עבור, ואז אני מתחילה להתפזר שוב כשאני מתחילה לחקור את הרקע הזה.

אז כששוחחתי עם הקואצ׳רית שלי אתמול, אמרתי לה שאחרי הפגישה הבאה שלנו – אני מתחילה לחפש עבודה ויהי מה. עדכנתי כבר את קורות החיים שלי, ואני רוצה לרכז כמה דברים שארצה לעבור איתה עליהם, כמו למשל איך אני מסבירה את הפיטורים שלי כשאני נשאלת למה אני מחפשת עבודה.

כי ברור לי שבסופו של דבר אני אצטרך לקפוץ למים ולהתחיל להתראיין בצורה יותר רצינית.

למען האמת, היה לי השבוע ראיון לחברה שעוסקת בתחום שמאוד קרוב לזה שבו עסקה החברה שממנה בדיוק פוטרתי, ומכיוון שהתחלתי את התהליך מולה עוד בתקופה שבה עבדתי רשמית בברה הקודמת, לא הייתי צריכה להציג מראש את הפיטורים שלי.

אני מודה שבמובן מסוים לעבוד בתחום שאני מכירה יכול היה להיות יתרון ענק – אבל מבחינתי זה לא היה כך כי אני מרגישה שמעולם לא הצלחתי להתחבר ולהעמיק בתחום הזה.

אז מראש התייחסתי לראיון בתור חווית למידה ולא בתור משהו שאני באמת רוצה לעבור. ובמובן מסוים זו היתה חוויה של לראות מה אני יכולה לשפר בתהליך – כמו למשל איך אני מציגה את הפרוייקטים שעשיתי, או למשל גיליתי שמצפים ממני לדעת לבצע משימות של תכנון שלא ציפיתי שיעלו – פשוט כי הן באמת לא עלו בראיונות בסבב הקודם שלי.

רק אחרי הראיון בעצם קלטתי שעצם כן היה ראיון אחד בסבב הקודם הנושא עלה, ולכן החלטתי לקחת קורים אונליים בנושא.

אבל כן היו שני דברים ששימחו אותי שהם קרו: קודם כל, נקבע לי מראש ראיון יחסית ארוך של שעה וחצי (כשלרוב ראיון טכני ראשוני הוא משהו בין חצי שעה לשעה), ומניסיוני אם יש חוסר התאמה רציני, המראיינים מקצרים אותו. עצם זה שהם המשיכו עם הראיון עד הסוף סימן כנראה שהם ראו פוטנציאל ראשוני, וגם בעיקר אפשר לי להתנסות בכמה שלבים של ראיון שזה תמיד טוב.

הדבר השני ששימח אותי הוא שלקראת הסוף שאלו אותי שאלה טכנית מסויימת מהסוג שאני אמורה לתרגל מראש. זו שאלה שאני זוכרת שלפני כמה שנים נתקלתי בשאלה הזו אבל לא זכרתי מה היה הפתרון.

אבל איכשהו תוך בערך דקה הצלחתי לעלות על הפתרון הראשוני, ואז מהר מאוד אחר כך על פתרון יעיל יותר.

במצבים דומים בעבר הייתי פשוט ״נתקעת״ בשניה שלא הייתי מצליחה לעלות על הרעיון לפתרון, ועצם זה שהצלחתי לצאת מהלחץ ולהגיע לפתרון שימח אותי.

---

מה שכן יש בו התקדמות זה דווקא נושא ההרזיה.

בימים האחרונים שלי בעבודה בסוף מרץ התחלתי לכתוב יומני אכילה, ולספור נקודות לפי מה שאני מכירה משומרי משקל.

אני מודה שהייתי מופתעת מכמה אוכל אכלתי. הייתי בטוחה שאני אוכלת ארוחות בגודל סביר, אבל הן התבררו בתור די גדולות, והיה לי קשה להגיע למצב שבו אני לא אוכלת יותר מידי נקודות, למרות שאחרי העליה המשמעותית שלי במשקל – מגיעות לי יותר נקודות משמעותית ממה שהייתי אוכלת במשקל.

אני חושבת שירדתי במהלך אפריל בשני קילו וקצת. אני יודעת שזו ממש טיפה בים לעומת עשרות הקילוגרמים שאני צריכה לרזות, אבל בעיני גם חשובה העובדה שהצלחתי להתמיד באכילה בריאה חודש שלם, בלי משברים, בלי להזמין קאפקייקס, ועם רק התקף זלילה מוגבל אחד שגם הוא לא היה כזה נוראי כי הוא התבסס על דברים שהיו לי בבית זה הישג.

וכמובן גם בלי עליה במשקל. כי בניסיונות הקודמים שלי להרזות, בדיוק בתקופה הזו של אחרי שלושה או ארבעה שבועות, תמיד היה לי משבר שבו עליתי זרה את המשקל במקרה הטוב, ועליתי עם עודפים במקרה הפחות טוב.

אבל בפעם שמתי לב לזה שעם הזמן היכולת שלי לשמור על המסגרת משתפרת, ואני אוכלת יותר ויותר לפי מספר הנקודות שלי, וגם האיזון התזונתי שלי השתפר לכיוון של אוכל יותר בריא.