״החיים שנועדו לי״

״החיים שנועדו לי״ הוא עוד ספר שקראתי בהמלצתה של אמאל׳א,

הספר דומה במובן מסוים לספר ״ספריית החצות״ שגם קראתי בהמלצתה של אמאל׳א, כי שני הספרים עוסקים בעצם באיך החיים שלנו היו שונים אם היה קורה משהו שונה.

בספר ״ספריית חצות״ מדובר על מצב שבו הגיבורה שואלת את עצמה מה היה קורה לה בחיים אם היא היתה בוחרת אחרת בכמה צמתים מרכזיות בחיים שלה. לעומת זאת, ב״החיים שנועדו לי״ האירוע עצמו הוא חיצוני וקורה כבר בעמודים הראשונים של הספר: בעלה של הגיבורה חוזר ערב אחד הביתה מאוחר מהצפוי אחרי שהוא שוחח עם האקסית שלו, הזוג רב – ואז בוקר אחרי הוא מבטיח לה שבערב הוא הולך לספר לה על משהן חשוב (וכנראה גם משמח). אבל הערך שעה וחצי או שעתיים אחר כך הוא נהרג בתאונת דרכים מיותרת שבה נהגת שיכורה נכנסה במונית שבה הוא נסע.

ואז הסיפור ממשיך 12 שנים לאחר כך, שבו הגיבורה מקבלת מבן הזוג הנוכחי שלה הצעת נישואים. ואז בלילה היא חולמת על בעלה לשעבר, ועל איך החיים שלה היו אמורים להראות אם הוא עדיין היה בחיים.

וזה כמובן גורם לה לשקול מחדש הרבה דברים בחיים שלה – ומוביל אותה למקומות וחוויות שבאמת עוזרות לה לשנות את החיים לטובה.

---

אני רוצה לכתוב קודם כל על כמה נקודות שלא אהבתי בספר עצמו.

יש אמירה בתחום הספרות שבה הסופר צריך להראות לנו את האופי והאישיות של הדמויותֿ, ולא לספר לנו עליהם.

אבל לאורך הספר אני מרגישה שהסופרת כל הזמן ״מספרת״ לנו על רוב הדמויות ולא בהכרח מראה.

היא כן מראה את הדמות המרכזית של האלמנה, ומראה היבטים מסוימים של מערכת היחסים שלה עם בעלה הראשון – שהם ההיבטים של הרגעים הטובים ביניהם. אבל בכל מה שקשור לרגעים הפחות טובים ביניהם של המריבות שיש ביניהם (ויש חשיבות בסיפור לעובדה שהם רבו) – הסופרת רק מספרת עליהם.

כך גם עם הדמות של מורה שהדמות הראשית פוגשת במהלך הספר שהופכת להיות דמות מאוד עקרונית עבורה – גם פה היא מראה רק את הפן החביב והנחמד של הדמות, שבמהלך הספר הפכת להיות במובנים מסוימים למקבילה לבעלה הראשון. אבל לכל היותר מראה מריבה אחת קטנה ביניהם, ורק מספרת על זה שמדובר על מערכת יחסים שמורכבת יותר מהרגעים הטובים שלהם.

מצ שני, יש את הדמות של מי שעומד להפוך בתחילת הספר לבעלה השני. הוא בעצם דמות די פלקטית שאנחנו לא ממש זוכים להכיר חוץ מהתחושה שהוא לא מתאים לגיבורה שלנו. אבל בעצם היו סיבות שבגללן היא היתה אמורה להתאהב בו מלכתחילה, או לפחות לחשוב שהוא ראוי להיות בן הזוג שלה, ולהיות מספיק רציני כדי להגיע למצב שבו בתחילת הספר הוא מציע לה נישואים כי הוא מאמין שהיא אוהבת אותו, ושהיא גם הסכימה להצעה הזו.

וגם האחות הגדולה של הדמות הראשית, החברה הכי טובה שלה (שגם בעלה מת בגיל צעיר), והאמא שלה מרגישות כמו פלקט שהתגובות שלהן מאוד צפויות מראש. החברה תגלה הבנה ואמפתיה, האחות תמצא תמיד הסבר ותזהיר את הגיבורה לא להרוס לעצמה את החיים, והאמא תהיה רוחניקית למדי.

---

אבל בניגוד ל״ספריית החצות״, בספר הזה דווקא הרגשתי שיש מסר מורכב יותר ונכון יותר. אין פה ניסיון לשכנע אותנו שכל החיים שווים אותו דבר, ומאוד ברור בספר שהחיים של הגיבורה היו הרבה יותר ״טובים״ אם בעלה לא היה נהרג.

אבל חלק מהמסר הוא שללא האובדן, היא כנראה לא היתה יודעת להעריך את החיים האלו – ושהאובדן אמור ללמד אותנו להעריך את החיים שאנחנו חיים, אבל שגם חשוב לא לתת לעצמנו לשקוע באבל בגלל האובדן, ולהימנע מחוויות בגלל החשש לחוות שוב אובדן.

ואני חושבת שרק מעטים חוו מצב של אלמנות בגיל מאוד צעיר, אבל רובנו חווינו אובדן משמעותי כזה או אחר בחיים שיכול להשפיע בצורה מאוד משמעותית על מהלכם. זו יכולה להיות פרידה מבן או בת זוג שבדיעבד הבנו כמה הם משמעותיים עבורנו, או חברות שנפסקה בגלל שהזנחנו אותה או מריבה שבדיעבד התבררה כמיותרת, או משבר בקריירה כמו פיטורים או אי קידום.

---

אני מסתכלת למשל על הרילוקיישן שלי, שהסתיים בצורה ממש גרועה. אמנם בערך חודש או חודש וחצי לפני שקרה הפיצוץ שהוביל לכך שנשלחתי חזרה לישראל מוקדם מהצפוי ביקשתי לסיים אותו כי הבנתי שמצידי זה עדיף מבחינה מקצועית (וגם ידעתי שיש סיכוי גבוה שלא יחדשו לי את החוזה), עדיין חשבתי שתהיה לי בערך שנה עד שאחזור לישראל ואוכל להנות בה מהחיים הנוחים בארה״ב, שכללו עבורי לא מעט חוויות כמו טיולים או קורסי צילום למשל.

אבל אז קרה מה שקרה, ואיכשהו תוך כמה שבועות מצאתי את עצמי נתלשת מהשגרה שלי בארה״ב וחוזרת לישראל, עם כתם מקצועי די רציני.

יש לי תחושה שבכל מקרה העזיבה הזו היתה מסתיימת באכזבה מצידי, גם אם היא היתה קורית בזמן שהיא היתה אמורה לקרות ובלי דרמות או בעיות מקצועיות. אבל דווקא החזרה הכפויה בצם מאוד הקשתה עלי לשחרר את הסיטואציה שנוצרה, ובמשך כמה שנים טובות המשכתי לעבוד באותה חברה ובמחלקה שעבדה מול הלקוח הספציפי שעבורו עשיתי רילוקיישן רק בשביל ההזדמנות לחזור לשם, אפילו רק בשביל ביקור קצר של שבועיים שלושה.

אבל אפילו סדרה של ביקורים כאלו לאורך חמישה חודשים שהתחילו בערך שנה אחרי שחזרתי לארץ לא עזרו לי לשחרר את האובססיה הזו, גם כשהיה ברור שהעריכו את התרומה והידע שלי, וגם כשהיה ברור שהחיים של כל האנשים שהכרתי בארה״ב עברו הלאה בלעדי.

ובסופו של דבר, עצם העובדה שאיבדתי את ההזדמנות להמשיך לגור בארה״ב גרמה לי להפוך את החוויה של החיים שלי שם למשהו מאוד אידאלי. אבל זה לא היה המצב – לצד הרבה דברים טובים, החל מרמת חיים גבוהה יחסית וכלה בעובדה שסוף סוף הצלחתי להרזות בצורה משמעותית (גם אם לאט מאוד ובצורה לא יעילה במיוחד), היו לי שם גם בעיות. למשל מבחינה מקצועית העבודה שלי שם היתה איומה, וכמה חודשים לפני שחזרתי לארץ הצלחתי בתקופה די קצרה לנתק את הקשרים החברתיים שלי בנסיבות שונות כך שלמרות שהיו לי כמה מסגרות חברתיות רחוקות חלופיות (קורסי צילום שעשיתי כדי לנסות לפגוש אנשים, או למשל השתתפות בפורומים ישראליים באינטרנט ששם יכולתי לשתף אנשים ובמיוחד נשים בכל מיני דברים) – בעצם הייתי די בודדה בחודשים האחרונים שלי בארה״ב.

ואלו דברים שהייתי יכולה לטפל בהם כשחזרתי לישראל, אם היתה לי המודעות לזה ולא הייתי עסוקה מידי בלכעוס ולהתאבל על מה שאיבדתי בחזרה לישראל.

---

אבל במקביל לזה, אני גם שואלת את עצמי עד כמה החיים שלי בארה״ב היו חוויה פשוט כי הייתי מספיק צעירה וטיפשה כדי שאוכל לקחת החלטה של פשוט לקום ולעבור לגור במקום אחר, בלי שום קושי.

היום כמבוגרת אני כבר אוטומאטית חושבת על איך זה ישפיע על הקריירה שלי, ועל החתולים שאני מגדלת, ומה אני אעשה עם הדירה שלי שהיא בבעלותי, ומי יוכל לנהל לי אותה אם אחליט להשכיר אותה במקום למכור אותה?

ואולי המחויבויות האלו בעצם עוצרות אותנו מלחשוב על דברים לעומק ככל שאנחנו מתבגרים, ומפריעים לנו לקחת סיכונים שיובילו אותנו לאושר כשנהיה מבוגרים?

---

וזה בהחלט משהו שעולה בספר – הגיבורה בעצם נופלת למעין חיים שבהם היא כיכול מתפקדת, אבל מתפשרת הרבה מאוד דברים, כולל בזוגיות שלה, ובעצם לא בהכרח מתמודדת עם האבל והאובדן בצורה מלאה.

והחלומות בעצם מייצגים אידאל – הגיבורה חיה בהם את החיים המקבילים שהיו לה אם בעלה לא היה נהרג, אבל בעצם רק את הרגעים היפים בהם. וזה משהו שאולי קצת צרם לי, כי גם בחיים טובים יש לפעמים רגעים מתוחים.

אבל דווקא החזות של האידאל הזה גורם לגיבורה להבין שהיא לא ממש מרשה לעצמה לחוות אושר דומה בחיים השוטפים שלה, ואולי בהרבה מובנים היא צריכה להתחיל מחדש בהרבה תחומים כדי להגיע לאושר שהיא יכולה ורוצה לחוות.

כמובן שלספר יש ״סוף טוב״ שבו היא בדרכה לאושר הזה, מה שלא בהכרח תמיד קורה בחיים. אבל הוא בהחלט נותן חומר למחשבה על דברים שאנחנו מתפשרים עליהם.