הספר ״יוצאת מהכלים״של הסופרת סופי קינסלה, הוא ספר נשים קליל למדי. ספר שבעבר היה מכונה ״רומן למשרתות״. ספר שהגיבורה שלו היא אישה, שמצליחה לסבך את עצמה בצרה כזו או אחרת – אבל עד סוף הספר הלא ממש ארוך היא מצליחה למצוא פתרון לבעיה הזו, להגיע למקום טוב בחיים שלה, ובנוסף גם להצליח לתפוס את הגבר החלומי שמככב איתה בספר בתור בן זוג לנצח נצחים בלבד (כמו שהיינו אומרות כשהיינו קטנות).
במקרה של ״יוצאת מהכלים״, הגיבורה היא אישה צעירה בת 29 בשם סמנתה סוויטינג. היא עורכת דין בלונדון, בת של אמא מאוד הישגית שמצפה שהילדים שלה גם יהיו כאלו. לכן סמנתה עצמה עובדת במשרד עורכי הדין הכי יוקרתי בלונדון ומועמדת להיות השותפה הכי צעירה שהיתה אי פעם במשרד.
רק כמה דקות אחרי שהיא שומעת באופן בלתי רשמי שהיא זו שנבחרה להיות שותפה – היא מגלה שהיא עשתה טעות סופר קריטית, או כך היא חושבת. אז היא יוצאת בהלך מהמשרד, עולה על הרכבת הראשונה שהיא מצליחה למצוא – ומוצאת את עצמה באיזור כפרי כזה או אחר. אבל איכשהו כשהיא נכנסת לאחד הבתים כדי לבקש כוס מים וכדור נגד כאב ראש – ההישגיות שלה גורמת לה להצליח בראיון למשרד עוזרת בית שמנקה, מבשלת, ומגהצת.
למרות שבתור עורכת דין עסוקה ופמיניסטית איך לה מושג איך לנקות, לבשל – או לגהץ. או לתפור כפתור.
איכשהו הגנן החתיך של האחוזה עוזר לה בכך שהוא מפנה אותה לאמא שלו שמלמדת אותה לבשל – אבל סמנתה במקביל מגלה את הקסם בחיים בלי לעבוד במשרה עם המון שעות נוספות (כולל מידי פעם עבודה במהלך לילות שלמים), שבה אפשר לצאת לפאב או סתם להתבטל בגן. או כמובן לצאת לדייטים עם הגנן החתיך, השרירי, והמאוד שזוף.
אבל אז בדרך לא דרך (בעיקר אחרי חיפוש באינטרנט), סמנתה פתאום מגלה כמה פרטים שגורמים לה לחשוב שהיא לא טעתה, ושהעסקה שנכשלה כביכול בגללה בעצם היתה מצב שבו שותף מתוך המשרד עבד על המשרד כדי להרוויח את הכסף שהיא כביכול הפסידה – ושהשותף הזה שהיה המנטור שלה במשרד בעצם ניצל אותה כדי לכסות על הרמאות הזו. שיחת טלפון מולו מוכיחה את תחושת הבטן שלה, ואז המזכירה שלו גם מספרת לה שמאחורי הקלעים הוא היה זה שהתעקש שהחברה תפטר אותה להפתעת הרבה מאוד אנשים.
סמנתה מנסה להיכנס בתחפושת למשרד כדי להשיג הוכחות לתיאוריה שלה – אבל מעבר לזה שהיא לא מצליחה להביא אותן, היא גם מתגלה ונזרקת מהמשרד בבושת פנים. אבל היא מחליטה לשוחח עם אחד השותפים הבכירים במשרד שמואיל בטובו להקשיב לתיאוריה שלה (שעל פניו נשמעת מטורפת) ומתחיל לבדוק אותה בוקר אחרי. תוך כמה שעות מתחילת החקירה הוא מעדכן את סמנתה שכנראה יש משהו מאחורי הרעיון שלה – ובסופו של דבר כשבאמת מגלים את האמת, היא מקבלת הצעה לחזור למשרד ולהיות שותפה.
אבל אז עולה השאלה הקריטית בספר: האם סמנתה בכלל רוצה לחזור לעבוד בתור עורכת דין? מצד אחד היא עבדה במשך שנים כדי להגיע לשותפות הזו, וכשהיא עבדה בתור עורכת דין היא אהבה את התפקיד, ואולי אחרי ההתלהבות הראשונית מהעבודה בתור עוזרת בית – היא תתגעגע לאתגר האינטלקטואלי שבעריכת הדין. אבל האם אחרי כדמה חודשים שבהם היא גילתה את נפלאות הפנאי (וגם את הגנן) – האם היא תצליח לחזור להיות אותו אדם שהיא היתה לפני המשבר?
עד כמה שהרומן קליל, הוא באמת מעלה כמה שאלות מעניינות על עולם העבודה של ימינו. הרי בסופו של דבר אלו שמרוויחים בימינו משכורות טובות הם אלו שלא פעם עובדים ״מצאת החמה עד צאת הנשמה״, ממש כמו סמנתה בתור עורכת דין. לא פעם אורח החיים הזה דורש לא מעט וויתורים, אבל נשמע שבהרבה מובנים סמנתה של לפני השינוי לא מכירה בהם.
היא למשל מספרת בהמשך הספר שכשהיא נמצאת במשרד בזמן החקירה על הרמאות, היא הולכת לשירותים ופוגשת שם כמה עורכות דין צעירות יותר. היא רואה איך הן חיוורות ולחוצות, ואחת מספרת שם בגאווה על איך היא עבדה בשבוע שלפני כן בשני לילות שלמים בלי ללכת הביתה. וסמנתה ידעה שרק חודשיים לפני כן גם היא היתה גאה בסיטואציות כאלו, אבל פתאום זה לא נשמע לה כזה מפתה.
או למשל לקראת סוף הספר היא כן מנסה להתחיל לעבוד בתור שותפה, ואחד השותפים האחרים נותן לה חוזה להתחיל לעבור עליו. היא מספרת שבעבר היא היתה מתלהבת לעבור על הניירת כדי להיות הראשונה שמוצאת בחוזה הזה בעיות שצריך לתקן – אבל עכשיו החוזה פשוט משעמם אותה וקשה לה להתרכז בו.
נכון שעקרונית השינוי המאוד קיצוני הזה לקח יחסית מעט זמן (חודשיים), אבל הוא באמת מעלה שאלות לגבי איך אנחנו תופסים מצבים מסוימים לפי המציאות שאנחנו נמצאים בה. והמציאות הזו בהחלט יכולה להשתנות, לפעמים בגלל סיבות שהן יחסית קטנות, ולפעמים אפילו קטנות מאוד.
למשל אותו שותף בכיר שהפיל את השחיתות שלו על סמנתה הצליח לעשות את זה רק כי השולחן שלה היה מבולגן (הכי מבולגן בחברה אפילו), ולכן הוא יכול היה בקלות להכניס חוזה לא גמור בין המסמכים השונים על השולחן ואז להגיד שהוא לא הוגש בזמן רק כי סמנתה איבדה אותו בכל הבלגן – ולא בגלל שהשותף בכלל לא ביקש ממנה להגיש אותו באופן מכוון.
וגם הגילוי שלה לגבי הטעות קרה באותה מקריות. האחיינית של בעלת הבית שלה שהיתה בסוף התואר שלה במשפטים במקרה באה לבקר באחוזה, ובמקרה רצלה להתראיין בחברה שבה סמנתה עבדה – ורק במקרה שוחחה עם סמנתה שאותו שותף רמאי הולך לראיין אותה אבל אז הולך לפרוש, וזה מה שהוביל לאינטואיציה שלה לגבי הטעות שהיא לא עשתה.
באותה מידה, יש בספר לא פעם תשומת לב לפרטים. למשל אחרי שסמנתה חוזרת למשרד כדי לקבל קרדיט על הגילוי שלה, ואז מסרבת לחזור לעבוד – אפשר היה להחליק לה על זה ולתת לה לעזוב. אבל כדי להמשיך את הדרמה, הסופרת רצתה שהמשרד כן ירדוף אחרי סמנתה – ולכן כשהיא יוצאת מהמשרד היא צועקת על השותף שרודף אחריה שהיא בהחלט מעדיפה לנקות שירותים על פני לעבוד בתור עורכת דין, בלי לשים לב לזה שהיא מביכה את המשרד בזה שהיא צועקת על זה בדיוק בפני עיתונאית שבאה לראיין את מנהלת היח״צ של המשרד לגבי השחיתות שהתגלתה בזכותה של סמנתה.
המצב עצמו הוא קומי למדי, אבל בהחלט מסביר את הלחץ שהמשרד הפעיל על סמנתה לחזור לתפקיד של עורכת דין כדי שלא יחשבו שהיחס בו לעובדים הוא גרוע – והלחץ הזה נועד לקדם את העלילה.
במקביל יש בלא מעט מהסיטואציות האלו הומור. למשל בשלב מסוים מגיעים לבית שבו סמנתה עובדת כעוזרת בית כדי לראיין אותה על למה היא מעדיפה לעבוד בתור עוזרת ולא לחזור להיות עורכת דין. בעלי הבית שמים לב לעיתונאים וכשבעל הבית שואל את העיתונאים מה הם רוצים, אחד העיתונאים עונה לו האם הוא מודע לזה שיש לו בבית את אחת מעורכות הדין המוכשרות ביותר בבריטניה.
באותה נקודת זמן בעל הבית לא יודע שסמנתה היא עורכת דין, אבל האחיינית שלו שבדיוק מתארחת אצלם היא בוגרת תואר במשפטים – אז הוא מניח שהם מדברים עליה ומזמין את האחיינית לשוחח עם העיתונאים. העיתונאי מגלה לבעל הבית שסמנתה היא בעצם עורכת דין, ושואל אותו האם הוא לא שם לב לזה שהיא בעצם מאוד אינטיליגנטית – ובעל הבית עונה שהוא כמובן שם לב, ולכן הוא ניסה בתקופה האחרונה לעודד את סמנתה לסיים את הבגרויות שהוא הניח שהיא לא סיימה…
הספר מסתיים בנימה מאוד רומנטית שבה סמנתה מתאחדת עם אהוב ליבה הגנן, אותו גנן שעורכי הדין האחרים זלזלו בו כי הוא כביכול לא חכם וחשוב כמוהם (למרות שהספר כן מציין שהוא למד לתואר כזה או אחר). כאילו זה בעצם מה שחשוב בחיים – מה ששוב מעלה את השאלה האם האהבה היא בעצם המשמעות שרלוונטית לחיים שלנו כנשים?
התיירת המקרית 
אבל זה ברור, לא? מה המטרה של אישה – כל אישה – בחיים? להתחתן עם גבר חתיך ורגיש, וללדת לו ילדים. זהו. בדרך מותר לה גם לנסות לעשות תואר, להגשים את עצמה מבחינה שכלית, נשים פתוחות יותר יוכלו גם לצאת לאיזו הרפתקה מינית ולדמיין שהן LGBTQ או משהו… אבל איזו אישה תרצה להמשיך כל החיים בעבודה שמאתגרת אותה מחשבתית, אם היא יכולה לנקות שרותים וללדת ילדים לגבר חתיך?!
אה, לא? מה, כבר עברנו את שנות ה50-60 של המאה הקודמת? אופס… 😛
אגב, אני גם לא אוהבת את הרעיון שיש רק 2 אפשרויות קיצוניות כאלה – לטבוע בעבודה מעניינת וקשה 24X7 או לעבוד בעבודה בסיסית של 0 הכשרה.
למה אי אפשר שתהיה עבודה מאתגרת, מעניינת – ושלא דורשת התחייבות מלאה, מעל 40-45 שעות בשבוע?
אהבתיLiked by 2 אנשים
הסוף של הספר נשאר מטושטש בכוונה כנראה לגבי המשך בחירות הקריירה של הבחורה, כביכול כדי להראות שהיא הפכה מחולת שליטה (בתחילת הספר היא לא מסוגלת לוותר על הנייד והיכולת לשלוח ולקרוא אימיילים) לכזו שיכולה ״לשחרר״ ולא לדאוג לקריירה שלה.
וזה מעבר לבעייתיות בעובדה שהגיבור לצידה תמיד יהיה חתיך (כי הרי לכולנו מחכה החתיך הזה בחוץ, ואף אישה לא היתה צריכה חלילה להיות בזוגיות עם גבר לא שרירי, לא גבוה, ולא בלונדיני עם עיניים כחולות). ממש כמו שבהרבה מובנים סרטי פורנו יכולים בקלות ליצור אצל גברים ציפיות לא מציאותיות, גם הספרים האלו יכולים לגרום לנשים לפתח ציפיות על איך נראה גבר מושך.
זה מזכיר לי שבתור בת עשרים ומשהו מאוד אהבתי את הסדרה ״באפי קוטלת הערפדים״ שהיתה פמיניסטית לזמנה (סוף שנות התשעים), על אישה שהיא הגיבורה שנלחמת נגד הערפדים, השדים, וכוחות הרשע. אבל מעבר לעובדה שהיא עשתה את כל הלחימה הזו בעקבים שנראו מה זה לא נוחים או מתאימים ללחימה או ריצה – כל בני הזוג שלה היו גבוהים, שריריים בטירוף, וכמובן עם חזה חלק לחלוטין בלי שערה אחת. זה כמובן מודל יופי גברי שרוב הגברים ממש לא עומדים בו, ומחקרים מראים שנשים בעצם לא פעם נמשכות לגברים עם גוף שמנמן יותר (ובואי לא נכנס לדיונים על למה עמנואל מקרון פרסם תמונה בחזה שעיר וחשוף לקראת הבחירות האחרונות בצרפת כדי למשוך בוחרות).
אהבתיLiked by 1 person
מה שכן, בישול ואפיה למשל יכולים כן להיות משהו מאתגר ומהנה עבור הרבה נשים. אני מכירה מישהי מכפר סבא שהקריירה שלה היא פיתוח מתכונים טבעוניים בריאים, ולא רק שהיא פרסמה אותם בעיתונות ופרסמה שני ספרי בישול (ועובדת על השלישי), אלא היא גם מעבירה לא מעט סדנאות בנושא אצלה בבית. זה אולי ״כולה בישול״, אבל היא מבחינתה מבטאת בזה את היצירתיות שלה.
ואני לא יודעת אם יצא לך לצפות בסדרה ״בואו לאכול איתי״ בכאן 11, אבל יש שם כמה משתתפות שהסיפוק שהן מקבלות מבית נקי ומסודר הוא מאוד גדול. השאלה היא האם זה באמת משהו פסול? האם אישה חייבת להנות מדברים שהם לא ניקוי וסדר (או לכל היותר בישול)?
אהבתיLiked by 1 person
חס וחלילה, פסול! כל אישה (או איש) מוזמנת מבחינתי להנות ממה שעושה לה טוב, כל עוד היא לא פוגעת באחרים…
אני גם נהנית מבית מסודר – רק לא מהקטע של ממש ללכת ולסדר ולנקות… 😛
לא מזמן גמרתי לקרוא את הבלגריאד – סדרת ספרי פנטזיה שנכתבה בשנות ה80.
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%91%D7%9C%D7%92%D7%A8%D7%99%D7%90%D7%93
הספרים עצמם כתובים מעניין (רק התרגום לא משהו, מלא שגיאות תחביריות) – אבל הדמות הנשית העיקרית שם, קוסמת גדולה בעלת כוחות מרשימים ויכולת אינטלקטואלית גבוהה – עדיין הדברים האהובים עליה הם לבשל לשאר בני החבורה שלה, לסרוג להם ולתקן את החורים בבגדים שלהם אחרי הקרבות. ולמרות שהיא מסוגלת להיות לוחמת אימתנית, ברגע שיש קרב – היא נשארת מאחור והגברים הולכים להגן עליה – למרות שהכוחות שלה חזקים יותר… זה קצת מגוחך.
אהבתיLiked by 2 אנשים
זה מזכיר לי שכשפיטר ג׳קסון עיבד את הספרים של ״שר הטבעות״ – הוא רצה להכניס את הדמות של ארוון יותר לסרט כדי שהצופים ידעו מי היא, אבל גם אולי קצת יותר להתאים את הסרט לתקופה ולהפוך אותה ללוחמת ולא סתם למושא האהבה. אבל אנשים שאהבו את הספרים ממש התנגדו לשינוי הזה בדמות…
אבל חלק מהבעיה פה הוא שאין שום דבר רע בלבשל ולנקות ולגהץ אם זה מה שטוב למישהי בחיים והיא נהנית מזה. הבעיה נוצרת כשהעבודות האלו הופכות להיות חובה לנשים ולכן אין להן אפשרות להגשים את עצמן בתחומים אחרים אם זה מתאים להן.
אהבתיLiked by 1 person
תודה על הסקירה.
אהבתיLiked by 1 person
אין בעד מה
אהבתיאהבתי
לעננת – "לא מזמן גמרתי לקרוא את הבלגריאד – סדרת ספרי פנטזיה שנכתבה בשנות ה80." וואווו, איזו סדרת פנטסיה מהממת. קראתי אותה בהשתוקקות גדולה מאוד.
אהבתיLiked by 1 person
אני "מת" על סופי קינסלה. לענ"ד היא סופרת סופר-מתוחכמת, שמשתמשת בז'אנר ה- צ'יק-ליט, או "רומן למשרתות" או "הרומן הרומנטי" כדי לברר לעומק את מעמד האשה המודרנית, את נרטיב – העלמה במצוקה, האביר על סוס לבן, או קריירה של חיים בבית – כל אלה, לכאורה, פגו ונעלמו מהעולם המערבי, אבל אתרי שידוכים, כתבות, סדרות טלוויזיה, סרטים – לא רק ע"י גברים – ממשיכים לספר את הסיפור על העלמה ועל האביר על סוס לבן.
אגב, ברור לגמרי בגנן נחתיך היא מרפררת ל ד"ה לורנס ול"מאהבה של ליידי צ'טרלי".
אהבתיLiked by 1 person
קראת ספרים אחרים שלה חלילה?
אהבתיLiked by 1 person
"מה המספר שלך", אהבתי מאוד. אח"כ עברתי לקרוא דברים אחרים. אולי כדאי שאשוב להנות מהומור בריא וחכם.בטח, קראתי את
אהבתיLiked by 1 person
אני "מת" – הכוונה אני אוהב מאוד. שמתי את המת במרכאות, כי זו צורת סלנג ולא עברית תקינה. 🙂
אהבתיLiked by 1 person
הסדרה הכי ידועה שלה היא של הבחורה המכורה לקניות. שלושת הספרים הראשונים מאוד מוצלחים, גם הרביעי לא רע, אבל לקראת הסוף הסדרה מתחילה להתדרדר והופכת להיות פחות טובה משמעותית.
מה שכן, היא פרסמה לאחרונה בעמוד בפייסבוק שלה שהיא סובלת מסרטן המוח כבר מסוף 2022, וכנראה פרסמה את זה רק לאחרונה כי רק עכשיו המשפחה שלה ״התרגלה״ לרעיון. אבל יכול להיות שזה נבע מזה שהיא הוציאה ספר חדש והמראה החולני שלה היה מדאיג מעריצים – אבל גם מצד שני זה יכול להסביר שבעתיד היא תכתוב פחות, אם בכלל.
אהבתיLiked by 1 person
תודה על הסקירה ואהבתי גם את השיחות שהתפתחו בתגובות. קראתי לפחות שני ספרים של סופי קינסלה (לדעתי שלושה….) ובאמת מצד אחד אני מאד אוהבת את הכתיבה שלה (כשבא לי ספר קליל, ספר "מטוסים" כזה או ספר חופשת "בטן גב" או סתם אסקפיזם, מה שבאמת נדרש יותר מהרגיל לאחרונה) ומצד שני באמת אין כל כך התייחסות לכל עניין הפמיניזם, ההעצמה הנשית, כל הדברים האלה שמתגברים בשנים האחרונות.
לא יודעת איך להתייחס לעובדה שבתרבות של רוב העולם לא באמת השתנה הרבה ביחסים בין גברים לנשים, ביחס של נשים לעצמן, בתפקידים האופייניים לנשים וכדומה.
אני מסתכלת למשל על עצמי ועל החיים שלי כרעייה, אמא וכו – וזה די משולב. יש הרבה מאד חלקים בהם הייתי לגמרי עצמאית, מקצוענית, חלק מהשנים המפרנסת העיקרית. מולי יש את T שמעולם לא ניסה להלביש עלי תפקידים "נשיים" קלאסיים, עודד אותי בפיתוח הקריירה ותמך בקידומים שלי, בבחירות שלי, בלימודים שבא לי ללמוד – בכל התחומים (בין אם במקצוע המחשבים או ברפואה משלימה או באימון האישי) – תמיד גם בישל, גם ניקה, במשך שנים היה היחיד שגיהץ….אבל מצד שני היו שנים בהן הוא היה כל כולו בעבודה – ממש מסביב לשעון – ואז באופן טבעי נפלו עלי הרבה מאד מטלות שבמצב אחר הוא היה משתף – כמו למשל חינוך הילדים כשהיו קטנים.
כשאני בוחנת את חיי המקצועיים, אני שמה לב שאיכשהו מצאתי את עצמי במקומות עבודה שבהם לא העדיפו גברים על פני נשים…האם היה לי מזל או שאיכשהו כיוונתי למקומות כאלה?
מצד שני אולי בגלל זה גם הדרישות ממני בעבודה היו כאלה שלא כל כך מתחשבים בהיותי אמא לילדים…
טוב, אני סתם מברברת לך בתגובות עכשיו 😉
אהבתיLiked by 1 person
לפעמים כתיבה לפי אסוציאציות היא הכי מעניינת ומובילה להכי הרבה תובנות – וזה בהחלט לא ״לברבר״. זה מזכיר לי שפעם עבדתי עם פסיכולוגית שכל שיחה איתה במהלך הפגישות הרגישה ברובה כמו ברברת – ואז איכשהו בחמש דקות האחרונות כל זה היה מתנקז לתובנות די עמוקות.
ותראי, בסופו של דבר מישהו צריך לבשל, לנקות, ולגהץ, ולעשות את כל שאר הדברים האלו. הבעיה נוצרת כשזה נעשה בכפיה ולא מתוך רצון. אמא שלי למשל תמיד רצתה משפחה ולגדל ילדים, אז מה רע בזה שהיא עבדה רק בחצי משרה כדי לעשות את זה? אבל אם היית מכריחה אותי לגדל ילדים, ומבחינתי זה באמת היה סבל.
אהבתיאהבתי