האם באמת הייתי כזו תלמידה טובה?

אם תשאלו את אמא שלי, היא תגיד שתמיד הייתי תלמידה טובה וחכמה. ובאמת כשלמדתי בבית הספר היסודי ומינו אותנו להקבצות בחשבון ובאנגלית – שלחו אותי להקבצות הכי גבוהות וטובות, וזה היה לי מאוד טבעי.

---

אני גם זוכרת שכשלמדתי בחטיבת הביניים נחשבתי לתלמידה מאוד טובה, אבל שם קצת קשה לי לדעת עד כמה זה היה אובייקטיבי, כי למדתי בכיתה שנחשבה לכיתה מאוד גרועה – ולא מעט מהתלמידים בה המשיכו למסלולי לימוד שבהם הם השלימו רק בגרות חלקית או 12 שנות לימוד בלי בגרות בכלל (למרות שכמובן שהיו לא מעט תלמידים שסיימו בגרות מלאה, וחלקם כנראה גם ברמה גבוהה).

כן זכור לי פרט מאוד מעניין לגבי הלימודים בחטיבת הביניים: אני למדתי בבית ספר שהיה בית ספר מקיף שכונתי שהיה בית ספר שש שנתי, כלומר היה בו גם תיכון. הבעיה שלו כבית ספר שכונתי שהיה מחויב לקבל את כל התלמידים בשכונה (שכאמור חלקם היו תלמידים פחות טובים) ולכן נחשב לבית ספר גרוע. המשמעות של זה היתה שלא מעט מהתלמידים הטובים פשוט נרשמו לבתי ספר טובים יותר בשכונות אחרות, מה שכנראה פגע עוד יותר בדימוי שלו – אבל כנראה גם בתקציבים שהוא מקבל ובמעמד שלו.

אבל כמה שנים לפני שאני התחלתי ללמוד בו – הגיע אליו מנהל חדש ונמרץ שהחליט לשמר את התלמידים הטובים בכך שמלבד כיתה בתיכון שהיתה מיועדת לתלמידים שלמדו לבגרות מלאה עיונית (היו גם כיתות לבגרות מלאה מקצועית, בגרות חלקית, וכיתה ללא בגרות שלמדו בה ספרות) – הוא החליט לפתוח ״כיתת מצטיינים״ (שבהומור אופייני לקבוצת הגיל היינו קוראים לה ״כיתת מזדיינים״) לתלמידים ברמה גבוהה יותר.

בשנים הראשונות הכיתה כנראה היתה אטרקציה – אבל כנראה בעיקר בגלל שלא היה בתוכנית הזו הרבה מאוד אמון, ורבים מהתלמידים הטובים עדיין עברו לבתי ספר טובים יותר בעיר. לכן כתוצאה מזה הכיתה נפתחה, אבל עם מספר תלמידים מצומצם למדי ולכן היכולת להשקיע בכל תלמיד היתה גבוהה. אבל בשנתון שלי הכיתה הזו כבר תפסה תאוצה והיה לה שם טוב – ולכן היא היתה מלאה לחלוטין. ולא רק שהיא היתה מלאה, אלא חלק מהתלמידים שרצו להתקבל אליה בשנתון שלי נעזרו בי כדי לשפר ציונים כדי להתקבל אליה – בין אם בהעתקה מהמבחנים שלי, ובין אם לדרוש ממני ללמוד יחד למבחנים במתמטיקה כדי לשפר את הציונים כפי שעשתה אחת התלמידות.

היו כמובן דרישות סף מאוד מסוימות להכנס לכיתה מבחינת ממוצע ציונים ומבחינת הציון שקיבלנו במבחנים הפסיכוטכניים שעשינו בכיתה ט׳. אני אישית תמיד הצטיינתי במבחנים פסיכוטכניים (או לפחות בכאלו שהשוו אותי לאוכלוסיה הכללית) – אבל אני חושבת שממוצע הציונים שלי היה נמוך ממש בכמה נקודות מתוך מאה מהמינימום הנדרש לקבלה לכיתה הזו.

אמנם היה ברור שאני אתקבל אליה וכנראה שאם הייתי ממשיכה ללמוד בבית הספר ובכיתה הספציפית הזו הייתי גם אחת מהתלמידות הטובות בכיתה. אבל ממוצע הציונים שלי בהחלט לא שיקף את זה.

לכמה מהציונים כנראה שהיה לי הסבר. בספורט תמיד הייתי גרועה, ובמתמטיקה וערבית הייתי בפיגור מסוים כי למדתי כמה שנים בארה״ב ששם לא לימדו בכלל ערבית (והיה חסר לי הבסיס של השפה שנלמד בישראל), וחומר הלימוד בשיעורי המתמטיקה היה שונה לחלוטין בין ישאל לארה״ב, וגם פה היה פער שהייתי צריכה להשלים.

---

כפי שניתן להבין, בתיכון עברתי לבית ספר אחר – ולתיכון שנחשב לאחד הטובים בירושלים, למרות שכמעט שלא התקבלתי אליו. כי מסתבר שגם אם בבית הספר המקיף השכונתי היו מוכנים להתעלם מממוצע ציונים לא משהו, בתיכון הזה שמו לב מהר מאוד לעובדה שהיה פער מאוד משמעותי בין המבחנים הפסיכומטריים שלי שהעידו על יכולות גבוהות, לבין הציונים בשטח שהעידו על יכולות שהן די בסדר אבל לא מרשימות מספיק כדי להתקבל לבית הספר.

עבור אנשים בסטטוס שלי בית הספר ערך פשוט ראיון אישי (לדעתי אני עברתי את הראיון מול מי שהיה יועץ בית הספר) כדי להבין את הפער הזה – ולמזלי זה באמת אפשר לי להסביר כמה מהציונים הגרועים שלי כפי שהסברתי קודם. וכנראה שההסברים התקבלו כי אני בסופו של דבר התקבלתי לבית הספר.

---

אבל פה יש עוד סיפור קטן על כיתת המצטיינים בבית הספר הקודם שקשור גם לבית הספר החדש הזה.

כפי שכתבתי, חלק משמעותי מהתלמידים שהתקבלו לכיתת המצטיינים היו כאלו שהיו צריכים לעבוד קשה כדי להתקבל אליה, ולפעמים אפילו הופתעו מזה שהם הצליחו. ואני זוכרת לפחות תלמיד אחד שמעוצמת ההפתעה שבקבלה שלו לכיתת המצטיינים – שקל האם להרשם לתיכון שאליו גם אני נרשמתי.

ייתכן שמישהו מהמבוגרים סביבו הסביר לו שקבלה בקושי לכיתת המצטיינים בבית ספר מקיף שכונתי רחוקה מלהיות כזו שתאפשר לו קבלה לתיכון שיש תחרות עזה על כל מקום לימוד בו של תלמידים טובים מכל ירושלים (וגם מכמה יישובים מחוץ לעיר). ייתכן שהוא עשה את השטות של לנסות להרשם, רק כדי לקבל די מהר מכתב סירוב. בכל אופן, הוא נשאר ללמוד בכיתת המצטיינים.

---

מן הסתם התלמידים שלמדו איתי בתיכון היו כולם מוכשרים, וכמעט כל התלמידים סיימו את הלימודים עם תעודת בגרות מלאה.

היו מידי פעם קצת חריגות. היו למשל תלמידים שהיו טובים במקצועות ההומאניים למיניהם – אבל הצליחו בקושי לסיים בגרות של שלוש יחידות במתמטיקה, בין השאר כי בית הספר התעקש שהתלמידים שלומדים רק שלוש יחידות במתמטיקה יעשו את הבגרות בסוף כיתה י״א.

באותה מידה, בית הספר חייב את כולנו ללמוד לבגרות של חמש יחידות באנגלית, אבל מידי פעם היו תלמידים שהתקשו עם הדרישה, כנראה בגלל ליקויי למידה כמו דיסלקסיה שהקשו עליהם להתמודד עם המקצוע.

ולי היה את הסיפור עם מתמטיקה. בכיתה י׳ היו שתי מורות למתמטיקה שלימדו את השכבה שלנו, והמורה הטובה היתה במקרה אמא של אחת התלמידות בכיתה, ולכן קיבלנו את המורה הפחות טובה.

אני הגעתי מראש עם פיגור מסוים במתמטיקה גם בגלל השהות שלנו בארה״ב שבה לימדו אותנו חומר שונה לחלוטין מזה שנלמד בישראל, וגם כי רמת הלימוד בבית הספר הקודם שלי היתה נמוכה משמעותית מזו של בית הספר החדש. והשילוב של זה עם מורה לא ממש טובה לא הוביל אותי לשיפור מספיק טוב. לכן בסוף השנה המורה פנתה אלי ואמרה שהיא מאוד מתלבטת האם לשלוח אותי ללמוד ארבע או חמש יחידות, כי בחמש יחידות אני אצטרך להשקיע לא מעט.

בסופו של דבר – למדתי רק ארבע יחידות, עם מורים שונים מהמורה שלימדה אותנו בכיתה י׳. ביליתי את השנתיים הבאות בלא להקשיב לשיעורים בכלל, לא לעשות שיעורי בית, ולפתוח את ספר הלימוד לשעתיים שלוש לפני המבחן – ולקבל ציונים של מעל לתשעים רוב הזמן.

וגם יש לי תואר במתמטיקה ומדעי המחשב.

לכן לאורך כל השנים הפריעה לי הקביעה הזו של המורה שאני לא מתאימה לחמש יחידןת מתמטיקה, אבל בדיעבד אני שואלת את עצמי אם במובן מסוים היתה לה תחושת בטן טובה לגבי זה שכנראה שיש לי הפרעות קשב וריכוז שגרמו לי לא ללמוד כמו שצריך במהלך השנה ולכן היא חששה שלא אסתדר בחמש יחידת.

---

אבל למרות ה״תקלה״ הזו והעובדה שכל התלמידים היו טוכים, אני זוכרת את עצמי בתור תלמידה יחסית טובה. אבל בדיעבד אני שואלת את עצמי אם זה באמת היה המצב.

השאלה עלתה לי כשראיתי דף ״יזכור״ של אחד מהתלמידים מהכיתה שלי שנהרג במילואים, והיה כתוב עליו שהוא היה תלמיד מצטיין בתיכון.

אני זוכרת אותו בעיקר כי למרות שהכיתה שלמדתי בה היתה מאוד לא מגובשת, יצא לי להכיר אותו ואת החבר הטוב שלו מהכיתה קצת יותר מקרוב, כנראה כי לא פעם ישבנו קרובים אחד לשני בכיתה. בין השאר לקראת סוף כיתה י״ב היתה לנו בגרות פנימית בהיסטוריה שעבורה היינו אמורים לסכם כמה מאמרים, ולרוב זה נעשה בקבוצות – ושניהם הזמינו אותי לעבוד איתם.

אבל אני מודה שלמרות שאני זוכרת אותו בתור מישהו שבאמת למד חמש יחידות מתמטיקה ופיזיקה, לא זכרתי אותו בתור מישהו שמאוד ״נחשב״ בכיתה. ואולי בניגוד לבית הספר הקודם שלי שבו אני ועוד תלמידה או שתיים נחשבנו לתלמידות הכי טובות בכיתה – בכיתה שבה למדתי בתיכון בעצם לא ממש היו תלמידים שנחשבו לטובים במיוחד.

ואולי פה היתה הרבה פחות מהתחרות או ההשוואות האלו כי כולנו היינו תלמידים טובים מספיק כדי ללמוד בבית הספר הזה. ואפילו בסוף כיתה י״ב, כשבטקס הסיום חילקו פרסים על כל מיני הישגים – אני זוכרת שחילקו לא מעט פרסים על התנדבות למשל, אבל לא על הישגים לימודיים.

---

ואז אני גם נזכרת בקטע מוזר שהיה לי מול חברה שלי לכיתה שגרה לידי.

פגשתי אותה קצת אחרי שהשתחררתי מהצבא, והיא זרקה משהו על זה שהיא היתה בטוחה שאהיה קצינה בצבא.

העניין הוא שמי שמכיר אותי, יודע שאני לא טיפוס מוביל או כזו שיכולה להיות מפקדת טובה – ואני חושבת שבתור תיכוניסטית ואז חיילת הייתי הרבה פחות מתאימה ממה שאני כיום, ולכן בדיעבד אני שואלת את עצמי עד כמה אולי היא צחקה עלי כי משום מה חלמתי בתיכון להיות קצינה ויש סיכוי שגם אמרתי את זה בצורה די ישירה.

אבל אולי כן נחשבתי למוכשרת גם בכיתה שלי בתיכון?