הטיול לאלסקה – על תיירות ואנשים שמנים, חלק ראשון

״איך לא עלית על זה קןדם?״

את המשפט הזה סינן מי שהיה נהג האוטובוס, המדריך הראשי שלנו בטיול, ומי שגם במקרה או לא במקרה הוא הבעלים של חברת הטיולים. הוא סינן אותו כביכול בלחש לבת הזוג שלו, אישה צעירה משמעותית ממנו שהיא המדריכה וה״פנים״ של החברה בהרבה מובנים – החל מהעובדה שהיא זו שמעלה פוסטים של החברה ומפרסמת אותה במדיות החברתיות השונות, וכלה בעובדה שבאופן יומיומי היא זו שעובדת מול המטיילים עצמם.

באופן פאסיבי אגרסיבי, המשפט הזה גם היה מיועד אלי. הוא יכול היה להאמר קודם לכן בצורה הרבה יותר דיסקרטית, כשלבני הזוג היתה הזדמנות להתרחק מאיתנו התיירים כי היינו מרוכזים באיזור די קטן לפני התחלת הטיול – אבל עדיין נאמר כשאני הייתי בטווח שמיעה שלו. ואם לרגע העזתי לחשוב שהוא לא מכוון אלי, אז תוך זמן מאוד קצר אותה מדריכה גם דאגה לספר לי שהיא ביקרה בעמור הפייסבוק שלי, אני מניחה שכדי לדלות ממנו מידע לגבי כדי לבדוק את ההתאמה שלי לטיול.

---

החברה שבה נסעתי, חברה בשם Green Tortoise מציעה מה שנקרא Adventure Travel מה שמכונה בעברית ״תיירות אתגרים״ (למרות שבעיני יש הבדלים מסוימים במשמעות בין המושגים). בקריאה נרחבת יותר על זה באינטרנט – המושג בעצם כולל שני דברים: טיולים שדורשים מאמץ פיזי (ולעיתים גם סיכונים מסוימים), אבל גם טיולים שבהם אנשים מטיילים בצורה שמאתגרת את איזורי הנוחות שלהם ומביאה אותם לתובנות לגבי עצמם ולגבי העולם. לא פעם טיולים מסוג זה שמתבצעים בקבוצות גם מובילים לקשרים חברתיים שלא היו נוצרים בדרך אחרת.

אבל ההגדרה הזו מעלה שאלה מאוד עקרונית: מי בעצם מסוגל להשתתף בטיולים כאלו?

אני חושבת שהנטיה הטבעית היא לחשוב על טיולים כאלו עבור אנשים בכושר גבוה, או אפילו בכושר גבוה מאוד, מהסוג שיראה אתגר במסלולים או פעילויות שבהם אחרים יראו רק סבל. ובהחלט יש חברות בתחום שעבורן זה נכון, בעיקר חברות מתמחות בטיולים שהם ״האקסטרים של האקסטרים״, שכולל למשל טיפוס הרים ואפילו טיפוס על ההרים הגבוהים יותר בעולם, כולל על הר האוורסט – משימות שדורשות לא רק כושר גופני מאוד גבוה אלא גם ניסיון קודם בטיפוס הרים.

אבל יש גם את הקצה השני של תחום האקסטרים: טיולים שהם פשוט טיולים בטבע, במסלולים שהם בדרגות שונות של קושי, כשלא פעם קיים מגוון מאוד רחב של מסלולים ברמות משתנות באתר כזה או אחר שבו עוצרים. דוגמא שאני אישית מאוד אוהבת לתת הוא הגראנד קניון שהוא אחד הפארקים הלאומיים הידועים והיפים בארה״ב: בצד הדרומי שלו יש תשתית מאוד טובה של אוטובוסים שיש להם נקודות עצירה מאוד נוחות על שפת הקניון כדי להגיע לנקודות תצפית שונות עם נוף יפה. מי שרוצה יכול פשוט לנסוע בין הנקודות באוטובוס, אחרים יכולים ללכת ברגל בין הנקודות השונות – ומי שרוצה באמת לאתגר את עצמו יכול פשוט לרדת לתוך הקניון עצמו, אפשר גם לצעוד בתוכו, ואז לעלות בחזרה. כל אחד יכול להנות מהאתר לפי רמת הכושר האישית שלו.

לגבי החברה שאיתה נסעתי – היא כשלעצמה כותבת בעמוד השאלות הנפוצות באתר של החברה, כתשובה לשאלה ״האם אני בכושר מספיק גבוה כדי להשתתף בטיול?״ – נאמר שהטיול מתאים לכל רמות הכושר, כשסגנון הטיול מאפשר גמישות בבחירה של הפעילויות שבו לפי רמת הנוחות של כל אחד.

האמירה היחידה שהתשובה מעלה שיכולה להחשב כמגבילה היא שמבנה האוטובוס הוא מיוחד, ונדרשת ״גמישות״ פיזית מסוימת כדי שהנוסעים יוכלו לזוז בו בצורה נוחה ונעימה – ובטוחה.

---

הקוראים הותיקים של הבלוג כנראה זוכרים שיצא לי פעם לנסוע בחברה בסגנון טיול דומה לניו זילנד.

וגם שם בימים הראשונים של הטיול הרגשתי שקצת מסתכלים עלי בעין עקומה, כנראה לא רק בגלל המשקל אלא בעיקר כי כבר מתחילת הטיול הרגשתי שאני הולכת לאט יותר בצורה משמעותית משאר חברי הקבוצה, ושזה מושך תשומת לב. היתה לי תחושת בטן שהיו ״דיונים״ לגבי מאחורי הקלעים בין המדריכים והנהלת החברה, כי הכרתי את אחד המדריכים בחברה מטיול שלי בארה״ב כמה שנים לפני כן – וכשפגשתי אותו לקראת סוף הטיול היה לו חשוב להגיד לי כמה פעמים שהוא ידע שאני בטיול אחרי שהוא קרא את רשימת השמות בקבוצה. מכיוון שלא שאלתי את עצמי למה הוא ידע שאני שם ולכן זה גם לא נשמע לי חשוד, נשמע לי מוזר שהוא כל הזמן מזכיר את הנקודה הזו כאילו אני אמורה איכשהו לחשוד בעובדה שהוא יודע שאני שם.

התחושה היתה שלא רק המדריכים היו חשדניים כלפי אלא שגם המטיילים עצמם דאגו לי, גם אם הם לא בהכרח חשבו שהפתרון צריך להיות ״סילוק״ שלי מהטיול.

בדיעבד אף אחד לא אמר לי מה הלך מאחורי הקלעים, ולא קיבלתי אישור האם בכלל שקלו לא לאפשר לי לסיים את הטיול. אבל לקראת סוף הטיול, באחד הערבים האחרונים שלו, ניגש אלי אותו מדריך שהכרתי מראש וביקש לשוחח איתי. הוא אמר לי שכמדריך ותיק ומנוסה, הוא יודע שהרבה אנשים מגיעים לטיולים למטרות שונות. יש למשל אנשים שמגיעים לאתגרים, או כדי להכיר טיפוסים מעניינים – או למשל פעם הוא הדריך מטייל גרמני שהגיע לניו זילנד אחרי גירושים קשים ורק רצה לשבת באוטובוס ולהסתכל בנופים דרך החלון. ולדעתו, אני הגעתי כדי בעיקר לצלם תמונות יפות, וזה הקטע שלי והכל בסדר.

במקביל הוא גם אמר משהו לגבי זה שמדריכים צעירים יותר (בהתייחסות מרומזת לצוות שלנו מתחילת הטיול) לא בהכרח מבינים את זה ולכן מתקשים לפעמים להתמודד עם מטיילים שלא נופלים להגדרה המדויקת של ״מטיילים אתגריים״.

התחושה שלי היתה שהשיחה נבעה מכך שאחת המטיילות בטיול שסיימה מסלול מקוצר יום או יומים לפני כן כתבה ביקורת לא מחמיאה על החברה, והמדריך ניגש אלי לשוחח איתי כדי לנסות לנטרל מצב דומה מולי, ולוודא שאני בעצם מרוצה מהשירות – או שאעלה בפניו אם משהו הפריע לי כדי לאפשר לו לענות לי על כל קושי.

אבל בדיעבד שמתי לב לקטע קצת מוזר.

לפני הטיול עברתי על המידע באתר של החברה, ובין השאר ראיתי שהם מצהירים שהטיול מיועד לכל רמות הכושר. לכן לא הרגשתי צורך לפנות אליהם מראש עם שאלות לגבי עד כמה אני אתאים לטיול.

בביקור חוזר באתר לפני שהתחלתי לכתוב את הרשומה – ראיתי שבאיזור ה״שאלות הנפוצות״ עדיין כתוב שהטיול מיועד לכל רמות הכושר, כאשר המדריכים אמורים להכווין את רמת הטיול לרמת הקבוצה. אבל בחלק אחר של האתר שבו מספרים על ״מי המטיילים שיהיו בקבוצה״, כתוב שהטיול מיועד ל״מטיילים פעילים בכל רמות הכושר״, ומתחת לכותרת הזו כן נאמר לא צריך להיות ״בכושר סופר על״ אבל כן נדרשת רמת כושר בסיסית כדי להנות מהאפשרויות שהטיול מציע. אני שואלת את עצמי עד כמה הניסוח הזה הותאם אחרי שאני הצטרפתי לטיול באופן שהפתיע את המדריכים והמנהלים, והיה חשוב להם להבהיר את הדרישות לטיול.

---

ופה עולה שאלה מורכבת בעיני: מהו כושר בסיסי?

עד גיל שלושים ומשהו, לא עסקתי בכלל בפעילות גופנית. גם בשיעורי ספורט הייתי יחסית חלשה, ובטיולים שנתיים הייתי תמיד זו שנגררה מאחור בזמן שהחברים שלי לכיתה כאילו רצים קדימה. במצב הזה בהחלט לא הייתי כוללת את עצמי תחת הקטגוריה של ״מישהי עם כושר גופני בסיסי״.

אבל אי שם לפני הטיול הראשון שלי לאלסקה, התחלתי לשפר את הכושר הגופני שלי, שכללו גם יציאה להליכות ואפילו קיבלתי בשלב מסוים המלצה לאימון הליכה מאמץ יותר ממדריכת כושר שעבדתי איתה.

בכל מה שקשור ליטול בניו זילנד – מלבד במסלול ספציפי אחד שידוע כמאתגר, לדעתי הייתי מסוגלת לעשות את כל המסלולים, אבל הלכתי בהם לאט יחסית לשאר המטיילים. וחשוב לציין שכנראה מהירות ההליכה היא לא נקודה כזו זניחה, כי בכל אתר אנחנו לרוב יכולים להשאר רק זמן מוגבל, כדי לאפשר לטיול לעמוד בלוחות זמנים מסוימים. ואיחור משמעותי יכול לגרום לאיחור של מטיילים לפעילות מתוכננת אחרת, ואם היא פעילות שמנוהלת על ידי ספק חיצוני אין בהכרח גמישות לגבי זמן ההתחלה שלה.

ובמסלולים עצמם פגשתי לא פעם ולא פעמיים אנשים אחרים שגם הם הלכו יחסית לאט (גם אם קצת יותר מהר ממני), או שעשו סימנים שקשה להם בעליות.

---

בניגוד לטיול בניו זילנד שבו הדיונים שכנראה נערכו – נערכו מאחורי הקלעים, בארה״ב הדיונים בהחלט נערכו בצורה גלויה יותר. מעבר להערה שאיתה התחלתי את רשומה, שבוע אחרי תחילת הטיול המדריך החליט להתעמת איתי כי הוא ״עקב״ אחרי במשך השבוע והגיע למסקנה שלדעתו יהיה מסוכן עבורי ומפריע עבורו אם אשאר בטיול.

הוא למשל ציין את העובדה שיום או יומיים לפני זה כשעצרנו ליד בית קפה וחנות – היינו צריכים לעלות שלוש או ארבעה מדרגות שלא היה להן מעקה, ואני משום מה התכופפתי והוא הניח שעשיתי את זה כדי שאוכל להחזיק במדרגה עצמה כי אני לא מסוגלת לעלות במדרגות ללא מעקה.

זה כמובן לא המצב וניסיתי להסביר לו את זה ושאני בכלל לא זוכרת למה בכלל התכופפתי אבל זה בהחלט לא היה כדי להחזיק במדרגה (וגם ציינתי שטיילתי כבר כמה פעמים עם החברה בלי בעיות), אבל הוא המשיך לטעון שהוא איש מקצוע ומניסיונו האישי הוא חושב שאני ״לא יציבה״ ולכן הוא פוחד שיקרה לי משהו (למשל שאפול) והפחד הזה משפיע על ההחלטות שלו – וזה משפיע לרעה על החוויה של שאר המטיילים.

---

למזלי היו כמה מטיילים שהרגשתי מספיק קרובה אליהם כדי לבקש מהם עזרה. אחת מהם באמת עזרה לי עם פרטים פרקטיים, ומטייל אחר מבוגר יותר נתן לי לא פעם תמיכה ועצות לגבי ההתנהלות שלי.

בדיעבד אותה מטיילת אמרה שעצם העובדה שפניתי לעזרה מהמטיילים האחרים (וליותר מאחד מהם) כנראה מאוד עזרה לשקם את התדמית שלי בעיני המדריכים כי כשיש חברים אז יש יותר סיכוי שיהיה מי שיעזור לי כשצריך, או ישים לב אם יש בעיה מולי כך שזה מוריד את רמת העבודה של המדריכים.

לא ברור לי אם אותה מטייל היתה מודעת לבעיות מולי מראש או שהיא הבינה את זה בדיעבד מהמדריכים. מעבר לזה, היא הציעה לי לא פעם לבצע דברים שהיו אמורים להוכיח למדריכים שהחששות שלהם לגבי שגויות – כמו למשל להצטרף למשחקי קלפים שנערכו באיזור פחות נגיש באוטובוס, ובכך להראות למדריכה שגם שיחקה איתנו כמה בקלות אני נכנסת ויוצאת מהאיזור הפחות נוח, וגם נעה בו בקלות במקביל לאנשים אחרים.

אני מניחה גם שעצם העובדה שהיה לי ביטוח רפואי מרשים למדי עם סכומים רציניים לפינוי ושאר בעיות (והעובדה ששלחתי להם את הביטוח מיד כשהתבקשתי בלי להתווכח) הרשים מספיק את המדריכים כדי לאפשר לי להשאר.