סאגת השכנים הלא נגמרת?

ביום חמישי הזמנתי מרסס מקצועי לדירה בשעות הבוקר. הוא עבד חמש דקות עם מרסס חשמלי שריסס במקומו, ואז יצא מהבית ואני נעלתי אחריו את הדירה, ונסעתי לאיזור עבודה משותף כי לא יכולתי להיות כמה שעות בבית.

הייתי שם עד ארבע ומשהו אחרי פקקים איומים באוטובוס מלא בני נוער צורחים בדרך הביתה בגלל ״עצרת הגאווה״ הלא צפויה, עבדתי דרך הסופר כדי לקנות סמרטוטי רצפה ומגב כי המנקים של תחילת השבוע לקחו או זרקו את אלו שהיו לי בבית. הגעתי לדירה בערב כדי לגלות כמה ג׳וקים שכבר מתו על הרצפה. הייתי מותשת אבל הייתי חייבת לטאטא את כל הבית ואז לנגב את הרצפה קלות כדי שאוכל ללכת בדירה יחפה.

הלכתי לישון, ובמהלך הלילה המון ג׳וקים מתו בדירה – לדעתי טאטאתי בסביבות שש בבוקר כמה עשרות טוובת של ג׳וקים מהדירה, אולי אפילו יותר ממאה. ואז החלטתי לפתוח את דלת הכניסה לדירה שלי – כדי לגלות שני ג׳וקים מתים מחוץ לדלת, ומיד הרגשתי פחד די גדול.

כי הרי הבעלים של הדירה לידי כל הזמן התלונן על זה שהדיירים ששוכרים את הדירה שלי טוענים שג׳וקים יוצאים לי מהדירה ונכנסים לזו שלהם, והם רוצים שזה ייפסק.

אז אם בעצם יש ג׳וקים בדיוק מחוץ לדירה שלי, אולי זה סימן שבעצם הבעיה לא ממש נפתרה?

בדיעבד המרסס אמר לי שלוקח זמן לריסוס לעבוד, עד שבועיים או אפילו שלושה. הוא גם אמר שעצם העובדה שרוב הג׳וקים שראיתי בבוקר בדירה היו מתים מעיד על כך שהריסוס עצמו עובד.

ואני גם חשבתי על זה שעם כמות הג׳וקים המתים שהיו לי בדירה, התפלאתי שלא היו במסדרון יותר מהם. ואז בעצם התחלתי לשאול את עצמי – אולי הג׳וקים במסדרון הם בעצם לא מהדירה שלי, או לפחות לא רק מהדירה שלי? אני לא אומרת שהדיירים של הדירה השניה טועים או משקרים כשהם טוענים שהם ראו ג׳וקים יוצאים מהדירה שלי, אבל שאולי הם מגיעים גם ממקומות אחרים בבניין.

ובאופן מאוד צפוי, בעל הדירה של השכנים שלי התחיל לכתוב לי בסביבות עשר בבוקר כמה הודעות בווטסאפ, וטען שהדירים בוכים לו על זה שהם עדיין רואחם ג׳וקים בדירה שלהם (לדעתי הוא אפילו ציין מספר). הוא שאל אם היה אצלי ריסוס בדירה ועניתי כמובן שכן. אמרתי לו שאתייעץ עם המרסס כדי לראות מה קורה, אבל אז נזכרתי בעצה שמישהי נתנה לי בפייסבוק לקפוץ לטמבוריה ולמצוא משהו שיחסום את המרווח הקטן בין הדלת של הדירה לרצפה כדי לא לאפשר לג׳וקים לצאת. שאלתי אותו כביכול בתמימות אם הוא חושב שזה פתרון – ולא רק שהוא הסכים בהתלהבות אלא פנה לבעלים של טמבוריה שקרובה לבניין ויצר קשר עם הבעלים האם יש לו דבר כזה, ובנוסף ביקש גם שאכסה פתח ביוב שהיה תוח באמבטיה נגד ג׳וקים ובנוסף גם אקנה רעל מהמכר שלו. כמובן שהרעל עצמו לא ממש יעיל לעומת הרעל של המדביר הרשמי (ובדיעבד ראיתי שגם אף ג׳וק לא אכל ממנו), אבל הנחתי שהאפקט שלו יהיה בעיקר פסיכולוגי.

---

ומסתבר שגם אחרי שסגרתי את הפתח מתחת לדלת בשישי בצהרים בעזרת סף דלת, היו ג׳וקים מחוץ לדירה שלי גם בשבת וראשון מוקדם בבוקר… ואם הג׳וקים הופיעו במסדרון, אז כמובן שיש סיכוי שהם גם נכנסו לדירה של השכנים לידי.

הייתי אומרת שאין לי מושג איך הם הגיעו לשם – אבל בהחלט יש לי חשד. בלובי של הקומה יש לנו קיר מאריחי חרסינה שמחוברות לפחות בפינות באיטום גומי פלסטי כזה – ויש בחלק התחתון של החיבור הזה איזור שבו אין את החומר האוטם. לדעתי חלק מהג׳וקים מגיע משם, ולדעתי הם מגיעים מהאיזורים המשותפים של הבניין ולא מהדירה שלי.

הבעיה היא שאף אחד לא מאמין לי בגלל שכביכול הבעיה היא בדירה שלי.

אבל בכל מקרה, בשלב זה החלטתי לפנות לייעוץ של עורך דין, למרות שרשמית הבעלים של הדירה לידי עדיין בא בגישה כביכול נחמדה ושל ״אני מנסה לעזור״. אבל יש לי תחושה שבגלל שלמרות שעשיתי הכל אבל לדיירים שלו יש עדיין בעיה – המצב הולך להשתנות.

---

כי קודם כל, הבעלים של הדירה (ממש כמו השכנות היאכנעיות) ניסה בשיחה בינינו להכווין אותי לגורמי הרווחה של העיר כדי לקבל עזרה.

כי קודם כל, אני לא סובלת ממצב כלכלי מספיק גרוע כדי לקבל עזרה מגורמי רווחה – וגם לא משום מצב אחר שדורש את זה. גם נזכרתי בדיון שהיה לנו בעקבות רשומה שלי מאוגוסט 2023 לגבי שירותי הרווחה: מעבר לעובדה שהיו מי שהגיבו על כך ששירותי הרווחה לא פועלים כמו שצריך, כתבתי ברשומה גם על החוויה של חברה שלי בנושא שהיא ומשפחתה פנו מזמן לשירותי הרווחה רק כדי לקבל טיפולים גרועים וממש לא מתאימים, ואז גם היה לחברה שלי ולבעלה קשה להשתחרר מהאחיזה של שירותי הרווחה גם אחרי שהם הבינו שהם לא מעוניינים להמשיך לעבוד מול הרווחה.

מעבר לזה, ממה שהבנתי ממחקר קטן שעשיתי יש שתי אפשרויות לקבל עזרה מהרווחה: מצב כלכלי ממש ממש קשה, או מצב של מוגבלות נפשית / רגשית / גופנית, מה שאומר להוציא ״אחוזי נכות״ .

ברור לי שכדי להגיע לרמת הבלגן שהדירה שלי הגיעה אליו צריך כנראה להיות במצב נפשי לא טוב (או עם קשיי ראיה?), אבל יש הבדל בין מצב נפשי שהוא זמני וניתן לטיפול עצמאי לבין מצב שבו יש צורך בתמיכה מתמשכת של מחלקת הרווחה.

כמובן שזה משהו שצריך לבחון לאורך זמן, ותיאורטית יכול להיות שעוד חצי שנה אמצא את עצמי שוב חיה בבלגן גדול ועם שכנים צועקים. אבל בשלב זה – זה עדיין לא ברור, והתייחסות למצב בתור נכות קבועה הוא בעייתי.

---

זה מזכיר לי סיפור של מכרה שלי ממקום העבודה הראשון שלי אחרי התואר.

מדובר על מישהי שראיתי עובדת במסדרונות לאורך השנים, אבל הכנרו לעומק רק כשיום אחד הושיבו אותה במשרד שבו אני ישבתי, והתחלנו לשוחח.

היא היתה מישהי נחמדה, גם אם לפעמים היא נראתה קצת חסרת סבלנות וחמת מזג, והיו ימים שבהם היא היתה במצב רוח רע ולא היה לה כוח לכלום.

היא דיברה על זה שיש לה מחלה כרונית, אבל הנחתי שהיה מדובר על מחלת לב או סכרת או משהו דומה – ורק אחרי היכרות של כמה חודשים היא הרגישה מספיק בטוחה להגיד לי שהמחלה היתה בעצם מחלת נפש. המחלה היתה כמובן מטופלת ומאוזנת, אבל מידי פעם היו לה התקפים קשים יותר ובפעמים מאוד נדירות היא היתה מגיעה למצב של אשפוז של כמה ימים.

מקום העבודה היה מתחשב בה ודאג לה, אבל היה לה עצמה ברור שיהיה לה קשה עד בלתי אפשרי למצוא עבודה חליפית אם חלילה היא תפוטר, חלקית בגלל סטיגמות אבל אני מניחה גם חלקית בגלל חששות מפני בעיות שהמחלה תעורר מבחינת היכולת שלה לבצע את העבודה שלה כמו שצריך, או לעבוד עם אנשים אחרים, או בעיות מבחינת ביטוחים או תנאים שונים.

ברור לי שאני לא במצבה, אבל החשש שלי הוא ש״אחוזי נכות״ במצב הנוכחי יכולים להוביל אותי למקום שבו היא נמצאת. זה בעצם מה שקרה לחברה שלי שהזכרתי קודם שהשתמשה בשירותי הרווחה והוציאה אחוזי נכות: במקום לעבוד איתה על להחזיר לה את היכולת לעבוד במקצוע שלה שזה תחום המחשבים, שלחו אותה לקורס של אנשים עם מוגבלויות ולתפקיד מוגבל בהתאם, עם שכר מוגבל בהתאם.

יכול להיות שהיו פה שיקולים שהם מעבר לתפיסה שלי של המצב. יכול להיות למשל שבאמת היה חשוב קודם כל להוציא אותה מבית כדי לעזור לה לתפקד בצורה טובה, ויכול להיות שהיה צורך כלכלי שהיא תתחיל לעבוד כאן ועכשיו גם אם במשכורת נמוכה מאוד. ויכול להיות שהחברה שלי באמת לא היתה מציאותית בציפיות שלה לגבי היכולת שלה להשתלב חזרה בהייטק והיה צריך להכווין אותה בצורה יזומה למסקנה הזו כי היא התקשתה להבין את זה לבד.

אבל הבעיה פה היא שברגע היתה פניה לרווחה ולגורמים דומים – היכולת של אותה חברה להחליט באופן עצמאי החלטות שלרובנו נשמעות ברורות מאליהן פחתה בצורה משמעותית, ואני לא רוצה להגיע למקום הזה.

---

אבל מעבר לזה, אני מרגישה שאני והשכנים (ובעלי הדירה של הדירה לידי) מגיעים לאיזושהי נקודת משבר.

מצד אחד, אני מבינה את הקושי של השכנים מול הג׳וקים ואת הקושי של בעל הדירה שלהם בעבודה מולם, ואולי מול דיירים פוטנציאליים בעתיד. אני גם מסוגלת להבין שאם הם עדיין סובלים מבעיית ג׳וקים שבועיים אחרי שהם התלוננו, זה אולי נשמע כאילו העניין לא מטופל.

מצד שני, אני עושה לדעתי כל מה שצריך לטפל בבעיה, אבל זה לוקח זמן. אין פה שום הוקוס פוקוס שיכול לגרום למצב להפתר תוך שתי דקות – במיוחד אם עדיין הם סובלים מהבעיה למרות שאני עשיתי את כל מה שאפשר כדי לפתור אותה מהצד שלי. ולדיירים אין סבלנות להמתין, ולבעל הדירה קשה לעמוד בפני הנידנודים שלהם, ולכן הוא בתורו מפנה את הלחץ כלפי. ייתכן גם שמאחורי ההתנהלות שלו עומדת העובדה שהדיירים מאיימים עליו, בין אם בעזיבה (אולי אפילו לפני סיום החוזה ללא התראה מוקדמת לאור המצב בדירה) או אפילו בתביעה.

לכן הבוקר אני הולכת להתייעץ עם עורך דין כדי לראות מה הלאה. הבהרתי לו מראש שאני לא שואפת להגיע למצב של תביעה, אבל אני בעיקר רוצה לוודא שמבחינה חוקית אני עושה כל מה שאפשר כדי לכסות את עצמי מבחינה משפטית אם חלילה אגיע לתביעה מצידם – וגם לוודא איך להתמודד עם מצב שבו הם מנסים לכפות עלי פניה לרווחה.