הטיול לאלסקה – על תיירות ואנשים שמנים, חלק שני

אי שם בקיץ 2007 לקחתי טיול מאורגן לצפון איטליה. המדריכה שלו בטיול לא פעם הביאה כדוגמא למה לא לעשות כל מיני ״תיירים גרמנים שמנים״. מבחינתה היה מדובר על אנשים שהם שמנים, גרגרנים, וזללנים בניגוד לאיטלקים הרזים בלי ״טיפת השומן על הגוף״.

אותם ״תיירים גרמנים שמנים״ לא סתם ״שמנים״. בהרבה מאוד מובנים, ״שמנים״ היתה עבורה מילה נרדפת ל״עצלנים״: תיירים שמחפשים טיולים ב״איזי״, כאלו שדןרשים שלא ידרשו מהם ללכת יותר מכמה מטרים כדי להגיע לאתרים שונים, האתרים השונים עצמם צריכים להיות סופר נגישים וקלים להגעה (עם מדרכה רחבה ותקינה, מה שפחות עליות וירידות או מדרגות) – ועם הרבה הפסקות לגלידה, קפה ועוגה, ועוד גלידה.

הבעיה היא שזו לא רק התפיסה של אותה מדריכה על איך מתנהלים אנשים שמנים – אלא של אנשים בכלל.

אני זוכרת למשל שבאחד הימים הראשונים של הטיול שלנו, יצא לנו לבקר בלייק לואיז שבהרי הרוקיז הקנדיים. המטיילים באתר עצמו שלא היו חלק מהקבוצה היו ברובם קנדיים או אמריקנים היו כמובן מנומסים ומאוד ידידותיים – וכמה מהם פנו אלי באופן אישי ואמרו לי ״כל הכבוד״ רק על עצם העובדה שאני הולכת במסלול סביב האגם. כנראה מבחינתם לראות אישה שמנה צועדת במסלול הוא כנראה אירוע מאוד חריג, למרות שהיה מדובר על מסלול שטוח בלי עליות וירידות ורק סביב האגם עצמו (למרות שקיימים גם מסלולים שכוללים עליה להרים סביב האגם כמובן).

---

בפעם הראשונה שהצטרפתי לטיול בסגנון הזה בארה״ב אי שם בסוף 2004, הרגשתי כמו ״תיירת גרמנית שמנה״ שמתחזה למטיילת רצינית. נורא רציתי לבקר בכל המקומות שבהם עבר הטיול, אבל חשבתי שהם יכולים להיות נחלתם של אותם אנשים ש״ראויים״ לצאת לטיולי אתגר.

כמובן שהייתי צריכה להתפשר. היו מסלול או שניים שבסופו של דבר הבנתי שלא מתאימים לי ולכן ויתרתי עליהם והמתנתי לקבוצה בתחילת המסלולים. בשאר הפארקים המסלולים שעשיתי היו לרוב אלו שהיו הכי פשוטים וקלים בפארק, ולא פעם זה גם אמר שפספסתי חלק מהחוויה של הפארקים עצמם ולא חוויתי אותם במלואם.

אבל עדיין נהניתי. ולכן במהלך השנים הצטרפתי שוב ושוב לעוד כמה טיולים של אותה חברה – והם תמיד התנהלו בנעימים, גם אם גם בהם הייתי צריכה להתפשר מידי פעם על מסלולים כאלו או אחרים. והיו כמה מקרים שבהם היו מטיילים שהיו ברמה דומה לזו שלי – מטיילים שאולי לא היו שמנים אבל כן היו מבוגרים ובכושר יחסית נמוך.

לכן הופתעתי מזה שהרגשתי בטיול לניו זילנד שהנוכחות שלי הפריעה למדריכים, גם אם לקראת סוף הטיול הרגשתי שהיה חשוב לחברה לדעת שלא הרגשתי ממש רע עם זה (ושלא אכתוב ביקורת רעה על החברה).

אבל פתאום, גם אותה חברה אמריקנית שבה הרגשתי בעבר קבלה – הפכה להיות מאוד ״אנטי״.

החברה כמובן לא נשארה בהכרח אותה חברה שאיתה טיילתי לכמה טיולים בין 2004 – 20014. החברה מעולם לא היתה חברה מאוד גדולה אלא חברה נישתית למדי, אבל הפעילה 6 – 7 אוטובוסים לטיולים שונים, בעיקר בדרום מערב ארה״ב, אבל גם טיולים חוצי ארה״ב, טיולים למקסיקו ומרכז אמריקה – וגולת הכותרת שהיה הטיול לאלסקה.

והיה קהל לטיולים האלו במשך לא מעט שנים. כשאני נסעתי עם החברה לאלסקה ב 2011, היינו עשרים ומשהו חבר׳ה שנרשמו לטיול של בערך חודש. גם כשטיילתי בטיול חוצה ארה״ב ב 2014 נראה היה שהיה ביקוש לטיולים הללו.

אבל החל מ 2017 היתה למטיילים ה״קבועים״ של החברה (אלו שכמוני הצטרפו להרבה טיולים בה) תחושה שמשהו מתחיל לזייף. כמה מהטיולים בוטלו (בהתחלה הטיולים למרכז אמריקה, ואז הטיולים חוצי ארה״ב), אבל החברה לא סיפקה הסבר למה שקורה.

או לפחות עד תחילת משבר הקורונה.

---

בשלב זה, החברה פרסמה פוסט באתר החברה שבו סופר שכבר לא מעט שנים רמת הביקוש לטיולים של החברה הלכה וירדה. הסיבות לכך מטעם החברה היו כולן חיצוניות: חלק מהבעיה נבע מקשיים שרק הלכו וגברו בתפעול טיולי אוטובוס בארה״ב שלא ממש אוהבת אוטובוסים, וחלק אחר מהקשיים נבע מכך שהפארקים הלאומיים שהיוו חלק משמעותי מהטיולים הפכו לפחות ידידותיים לטיולי קבוצות. וכמובן שהחברה ציינה שכנראה יש הרבה פחות ביקוש לסוג הטיולים שהיא מספקת וטעמו של קהל המטיילים השתנה.

אבל למרות כל זה, החברה הצליחה התחיל להוציא כמה טיולים אחרי הקורונה, אבל עם שינוי מאוד משמעותי לדרך הפעולה שלה: הטיולים נערכים רק על אוטובוס בודד, ומי שמפעיל את הטיול הוא הבעלים של החברה כנהג – ובת הזוג שלו כמי שמארגנת את כל מה ש״מסביב״ לנהיגה עצמה החל מארגון הארוחות וכלה באינטראקציה עם המטיילים.

ואני חושבת שהשינוי הזה, שבו מי שמנהל את הטיולים הוא הבעלים של החברה במקום נהגים שכירים – משפיע על הגישה שלו כלפי מטיילים. אני חושבת שיש לזה כמה פנים: מצד אחד יש לו הרבה יותר ניסיון בתחום (בעיקר כי הוא מעורב בעסק מגיל מאוד צעיר כי העסק הוקם על ידי אבא שלו), ודווקא מנקודת המבט הזו יש לו הרבה יותר חשש מבעיות פוטנציאליות שעלולות לקרות כי סביר להניח שהוא ראה אותן קורות מידי פעם. במקביל ומצד שני יש לו גם הרבה יותר כוח להשפיע על הרכב המטיילים בטיול – כוח שלא היה בהכרח לנהגים, ולכן הם לא פעם גם לא ממש יחשבו לכיוון של להעיף מישהו מהטיול אלא אם קורה משהו מאוד חריג.

מעבר לזה, החברה והטיולים כבר הפכו להיות חלק מאוד משמעותי בחיים שלו. נכון שכל מדריך בטיול כזה ״חי״ עם המטיילים במשך עונת התיירות כולה. אבל המעורבות של הבעלים היא גדולה משמעותית – כי במצב שנוצר לא רק שהם מדריכים את כל הטיולים, אלא גם עסוקים כל השנה בתכנון הטיולים עצמם.

יש לזה צדדים פחות טובים כמו שאני חוויתי – אבל במקביל יש לה גם צדדים טובים, עבור מי שכן מתאים לחזון של הבעלים לפרופיל הרצוי של המטייל. למשל כן חשוב לבעלים להעביר ידע מהניסיון רב השנים שלו לגבי טיולי שטח למי שאוהבים טיולים בסגנון וברמה שלו, ולא פעם היה חשוב לו גם לאפשר לאנשים כן לאתגר את עצמם – או לפחות כאלו שלדעתו היו ״ראויים״ לאתגר את עצמם.

ואולי זה חלק מהבעיה שעלתה מולי – הרצון שלו לטפח מטיילים חזקים מאוד מקשה על שילוב של מטיילים אחרים בטיול. כי קל מאוד לקחת את הקבוצה ולזרוק אותה באיזה פארק לאומי גדול וידוע – אבל לא פעם יש מקומות קטנים ופחות ידועים שיש בהם לדעתו מסלול מעניין, וקבוצה שהרמה שלה לא אחידה יכולה מאוד להקשות להגיע למקומות האלו כי אז נוצר מצב שבו אנשים לא יוכלו לטייל בחלק משמעותי מהזמן, או גרוע מכך – ינסו לצעוד במסלולים שקשים להם מידי, ובמקרה הטוב יסבלו ובמקרה הפחות טוב יגרמו לעצמם או לאחרים נזק.ֿ

וכנראה שזה משהו שבולט במיוחד עכשיו, כשהחברה מנסה כנראה להמציא את עצמה מחדש – ואולי יש פה רצון להגדיר את החברה ככזו שמגיעה למקומות המיוחדים או למסלולים הלא מוכרים. וזה בהחלט שינוי באופי הטיולים שמשפיע גם על אופי המטיילים שיכול להצטרף אליהם.