הטיול לאלסקה, היום הראשון ויערות הסקויה

היום הראשון לטיול התחיל מאוד מוקדם בבוקר. היינו צריכים לצאת בשבע – אבל התבקשנו להגיע לנקודת המפגש שממנו יצא האוטובוס חצי שעה מראש.

בעבר נקודת האיסוף של הטיולים היו די רחוקים מהאכסניה של החברה, במעין תחנה מרכזית שאליה היינו צריכים לקחת מונית עם כל הציוד שלנו – מצד שני בטיול האחרון שלי ב 2014 אספו אותנו ממש מפתח האכסניה. הפעם המיקום היה מעין פשרה – הליכה של כמה מאות מטרים מהאכסניה.

התעוררתי ממש מוקדם כדי שאול להספיק להתקלח ולעשות צ׳ק אאוט מהאכסניה שבה ישנתי כמה לילות, ואני מודה שהייתי מופתעת ושהיה לי קצת עצוב לראות שלא היו תורים או עומס למקלחות. לא פעם אנשים באיא לישון באכסניה לילה לפני הטיול כדי לא לפספס אותו, ובאמת חשבתי שראיתי כמה פנים חדשים באכסניה ערב לפני כן. יכול להיות שבגלל שאני שהיתי בקומה השלישית היה בה פחות עומס ולכן פחות הרגשתי בנוכחות שלהם, כי בסופו של דבר אכן גיליתי שהיו כמה אנשים שישנו באכסניה.

ירדתי לקבלה, והתברר לי שהם עשו צעד מאוד נחמד והוציאו קצת אוכל לארוחת בוקר מוקדם מהרגיל כדי לאפשר למטיילים לאכול משהו לפני הטיול. היה מדובר בעיקר על ביילים וחמאת בוטנים, ללא אפשרות להשתמש בטוסטר או להכין מיץ, אבל זה היה צעד נחמד מצידם.

אחרי דקה או שתיים הצטרפה אלי מטיילת אחרת בשם מיסי, וגילינו ששתינו הולכות לטייל לחודש השלם – בניגוד לשאר המטיילים שהצטרפו אלינו לטיול שנשארו בו רק לשבועיים הראשונים (למרות שחלקם כבר עשו את החלק השני בשנים קודמות).

אני החלטתי לצאת מוקדם מהצפוי, בין השאר כי חששתי שייקח לי המון זמן ללכת עם התיק הגדול שלי על הגב, וגם לא הייתי בטוחה איפה נקודת המפגש. בדיעבד זו אולי היתה טעות, כי מיסי נסעה לכמה טיולים עם החברה והכירה את נקודת המפגש החדשה – למרות שאני קצת הסתבכתי כשחיפשתי אותה, אבל אז במקרה ראיתי בחורה אחרת ממתינה על הדרכה באיזור הכללי שדיברנו עליו עם תיק גדול, אז הנחתי שגם היא במטיילים.

לאט לאט ובקצת איחור אנשים התחילו להגיע לנקודת המפגש, להציג את עצמם, ולהתארגן – ואז גם באיחור משמעותי הגיע האוטובוס עם שני המדריכים.

אני הייתי רגילה לכך שבטיולים קודמים היינו אנחנו המטיילים נרשמים, עולים לאוטובוס – ואז כשכולנו כבר יושבים בנוח, המדריכים היו עושים לנו תדריך מלא על הנסיעה ועל החוקים והכללים באוטובוס. אבל הפעם משום מה התדריך הזה נעשה כשכולנו עמדנו במעגל על המדרכה סביב המדריכים, והם קישקשו לא מעט וסטו מהנושא המרכזי, ובעצם לא ממש דיברו בצורה מסודרת במיוחד.

אני הנחתי שאני כבר מכירה את הכללים והחוקים מעצם העובדה שכבר טיילתי עם החברה לא פעם ולא פעמיים, גם אם הטיול האחרון שלי היה 9 שנים לפני כן, ב 2014 – אבל דברים השתנו.

רוב השינויים נבעו מכך שהוזהרנו שוב ושוב להקפיד לשמור על הציוד באוטובוס. בגלל מצבה הכלכלי הרעוע של החברה – היה חשוב לבעלים שלמשל הכריות ושאר הציוד יישחקו כמה שפחות. זה אמר למשל שמאוד עודדו אותנו לישון באוהלים במקום על האוטובוס עצמו – הרבה יותר מאשר בעבר. ו״עודדו״ באמריקנית זה פחות או יותר ״דרשו״ בישראלית. אמנם לא כולם ישנו באוהלים, במיוחד לא בחלק הראשון של הטיול – אבל כמות האנשים שישנה באוטובוס בהחלט היתה נמוכה יותר מאשר בעבר.

בעבר גם אלו שישנו באוהלים היו לוקחים כריות כדי לישון עליהן -במהלך הטיול פחות או יותר אסרו עלינו להוריד את הכריות מהאוטובוס ואמרו לנו לרכוש או לפחות להשאיל מזרונים מיוחדים לשינה באוהל.

---

אחרי הרצאה ארוכה למדי, עלינו סוף סוף לאוטובוס – והתחלנו לנסוע. באופן חריג עברנו דרך גשר שער הזהב, והתחלנו לנסוע צפונה.

בשעות אחה״צ הגענו ל Redwood National and State Parks שהוא בעצם פארק לאומי ומדינתי בדיוק באותו איזור שבו הלכנו בסיבוב קצר בין עצי סקויה גדולים ועתיקים במיוחד.

היער עצמו היה חביב ויפה, במיוחד לי כישראלית שחיה במדינה שבה יש לנו הרבה מאוד חורשות אבל אין לנו ״יערות של ממש״ כמו שיש בצפון אמריקה, אבל אני מניחה שאין הרבה עניין בפארק הזה לעשות יותר ממסלול אחד או שניים, אלא אם יש מסלולים שבהם יש עניין מיוחד מעבר לעצים עצמם.

למזלי, גם הרגשתי שאני פחות או יותר עומדת בקצב ההליכה של הקבוצה. אמנם דאגתי להיות מהראשונים שיוצאים מהאוטובוס לכיוון המסלול וחזרתי בין האחרונים שחזרו לאוטובוס במסלול שהיה יחסית קצר – אבל לא חרגתי באופן משמעותי ושמחתי על זה.