הטיול לאלסקה, הלילה הראשון בקמפינג

בעבר, החברה שבה טיילתי הציעה טיולים שנועדו לייעל את הזמן שלנו המטיילים בכך שהנהגים היו נוסעים במהלך הלילה, והיינו מגיעים מוקדם בבוקר לאתרים שבהם היינו מטיילים. היינו מכינים יחד ארוחת בוקר – ואז כשאנחנו המטיילים היינו מבלים יום שלם בטיול, הנהגים היו בוחרים אם לטייל, או במקרים מסוימים היו מעדיפים להשלים שעות שינה.

ואני לא סתם מדברת על ״נהגים״. מסיבות של בטיחות וגם של עמידה בחוק – היו שני נהגים שהיו מתחלקים בנהיגה במהלך הלילה. לרוב היה מדובר על כך שהם היו מתחלקים בנהיגה הלילית לחצי וחצי – ובאוטובוס עצמו היה מאין מקום סגור שבו הנהג הלא פעיל יכול היה לישון בשקט ופרטיות יחסית.

במובן מסוים היכולת הזו לטייל במקביל לעבודה תמיד היה אחד הצ׳ופרים של הנהגים שיכלו כך לטייל ברחבי ארה״ב בעצם די בחינם ככל עוד הם היו מוכנים לשלם בעבודה תמורת זה.

---

בטיול שלנו היו אמנם שני אנשי צוות – אבל רק הבעלים היה בעל רישיון נהיגה לאוטובוס. אשת הצוות השניה היתה בת הזוג שלו שגם היתה צעירה ממנו משמעותית בלא מעט שנים, והיא עצמה לא נהגה אלא היתה יותר אחראית על התפעול של ההיבטים הבינאישיים של הטיול, כלומר כל מה שדרש עבודה מולנו המטיילים.

במהלך הטיול היו אמורים להיות לנו שניים או שלושה לילות שבהם היתה אמורה להיות לנו נהיגת לילה, אבל בסופו של דבר היה לנו רק לילה אחד, וגם הוא היה במועד שונה מהמועדים שפורסמו מראש.

לקראת אותו לילה, המדריך דאג לתאר לנו איך הוא בעצם מסתדר עם נהיגה לילית – שכללה למשל שנ״צ בשעות אחר הצהרים המאוחרות לפני הנהיגה לשעתיים שלוש, שתיה של הרבה מאוד קפה ומשקאות אנרגיה במהלך הלילה, ומידי פעם עצירות כדי לעצום עיניים לפרק זמן כזה או אחר במקרה שהוא היה מנומנם מידי והרגיש שהוא צריך לנוח קצת.

---

אבל רוב הלילות היו לילות שבהם עשינו קמפינג. ובמשך רוב הטיול היה לנו מזל גדול בכך שלא ירד גשם – עם דגש מאוד גדול על ״רוב״.

כשטיילתי בניו זילנד שגם היא לא פעם מדינה די גשומה, המדריך הבכיר יותר נורא ניסה לתאר לנו שינה בלילה גשום כמשהו מאוד כיפי – הוא אהב (לטענתו) שהוא נהנה לשכב באוהל יבש וחם כשהוא שומע את הגשם יורד לו על האוהל.

אבל רובנו לא ממש קנינו את זה, בעיקר כי לא ממש נהנינו להתמודד עם להרטב בגשם או ללכת בבוץ כשיוצאים מהאוהל…

---

בלילה הראשון שלנו של הטיול (שלמזלנו לא היה גשום) אני ניסיתי לישון באוהל שרכשתי בישראל – אבל משום מה שכחתי להביא את המזרון הנלווה. גיליתי את זה רק אחרי הטיסה, ומשום מה לא חשבתי לרכוש אחד במהלך הביקור שלי בסן פרנסיסקו – והיה לי קשה מאוד לישון בלעדיו, או יותר נכון בלתי אפשרי. כנראה שהצלחתי לנמנם לשעה או שעתיים, אבל לא ממש מעבר לזה.

בסופו של דבר עברתי לישון כמה לילות באוטובוס, עד שהגענו לעיר שבה היו המון חנויות לציוד קמפינג ששם רכשתי מזרון טוב, וגם שק שינה יותר עבה וחם.

אני מניחה שלא השקעתי בדברים האלו כי הנחתי מניסיון העבר שאפשר היה לישון על האוטובוס אם רוצים – אבל כמו הרבה מאוד דברים בטיול הזה היו שונים מטיולים קודמים, גם פה פחות או יותר דחפו אותנו לא לישון על האוטובוס אם לא ממש ממש חייבים.

עבור רוב האנשים, החוק הזה היה קצת יותר גמיש. ספציפית היה בחלק הראשון של הטיול מטייל ספציפי שהיה ישן באופן קבוע על האוטובוס, והצוות לא ממש התעמת איתו על זה. היה מדובר על מטייל שכבר טייל המון עם החברה, ולמרות שהוא לא היה אדם נעים במיוחד ורוב המטיילים האחרים לא סבלו אותו, הוא נחשב ל״מטייל טוב״ על ידי הצוות. בנוסף, היתה לו ״קריזה״ מסוימת – בגלל שהוא היה מתעורר יחסית מוקדם כל בוקר, הוא היה מתעקש להיות זה שמחמם מים לתה או קפה, והמנהג הזה מהר מאוד התרחב למצב שבו הוא הרגיש ״חובה״ להיות חלק מצוות המטבח הנייד של הטיול, במיוחד בכל מה שקשור להרכבה, ניקיון ופירוק שלו.

אני מניחה שבגלל שהוא תפס מעצמו ״חלק מהצוות״, הוא הרגיש ש״מגיע״ לו לישון על האוטובוס כדי לנצל את הזמן לפני ואחרי ארוחות לעסוק ב״תפקיד״ שלו במקום שהוא יצטרך ״לבזבז זמן״ בהרכבה ופירוק של אוהל.

אבל היחס מולי היה הפוך במאה ושמונים מעלות. בגלל שבחלק הראשון של הטיול הנהג חשש שאני לא מסוגלת פיזית לעשות הרבה דברים, אחד המדדים שהיה לו קל יחסית לבדוק בו את התפקוד שלי היה היכולת שלי לישון באוהל, כי הכניסה אליו והיציאה ממנו דורשת להתכופף והיכולת לקום מהרצפה. לכן בחלק הראשון של הטיול היה לי תנאי שבו אני אשן כל לילה שבו אנחנו מבלים בקמפינג.

בחלק הראשון של הטיול זה לא היה כזה נורא, כי נוצר מצב שבו ישנו בקמפינג רק בערך חצי מהלילות, ובשאר ישנו באיזורים שבהם יכולנו או נאלצנו לישון באכסניות. מעבר לזה, התנאי הזה של לישון באוהל עלה רק בערך באמצע הטיול, כך שהיה מדובר על מצב שבו הייתי צריכה לישון בערך 4 – 5 לילות לכל היותר באוהל כדי להראות למדריך הראשי שאני מסוגלת.

למזלי גם באחד הבקרים הראשונים נוצר מצב שבו במקרה לחלוטין יצאתי מהאוהל בדיוק כשהמדריך הראשי היה בסביבה, וכמו שאמרתי בצחוק למיסי (מטיילת שהייתי מיודדת איתה) למזלי באותו בוקר באמת יצאתי מהאוהל בצורה יחסית חיננית, ויש לי רושם שזה בהחלט הראה למדריך שהחששות שלו היו לא מבוססים.

התנאי הזה היה קיים רשמית בחלק הראשון של הטיול כדי שאוכל לקבל אישור מהמדריכים להמשיך לחלק השני שלו, אבל הרגשתי גם בחלק השני שכנראה שעדיף שלא התחיל לבדוק גבולות בשינה על האוטובוס, והמשכתי לישון באוהל.

רק שהפעם היה יותר מאתגר, כי באמת שלא היו לילות באמצע הטיול שבהם ישנו באכסניות, והיה באמת מדובר על מצב של לישון שבועיים באוהל.

בתכלס, הציוד שלי התברר כלא רע בכלל. למרות שהאוהל שרכשתי היה יחסית זול, הוא התברר כאטום למים, או לפחות כזה שהיה מספיק אטום כדי לא לטפטף אץ המים פנימה, למרות שהקירות שלו הפכו למאוד רטובים גם בפנים כשירד גשם לאורך כמה שעות. מזרן האוויר היה רך מספיק כדי להפוך את השינה לנוחה, ושק השינה היה מספיק חם כדי להתמודד עם הלילות הקרים יחסית של צפון מערב קנדה ואלסקה, וגם היה לו בפנים פלאנל מה שהפך אותו לנעים מאוד.

אבל אחרי שבועיים הרגשתי שהפעולות הזו של להיכנס ולצאת מהאוהל הפכו להיות פעולות שוחקות ומתישות אחרי שבועיים רצוף. בדיעבד גיליתי שהיה אתר קמפינג אחד לפחות שבו יכולנו לשכור חדר לשני הלילות שישנו בו, אבל גיליתי את זה רק בדיעבד כשהיה מאוחר מידי. למרות שבדיעבד היה מדובר על אתר קמפינג במצב תחזוקתי נוראי אז אני לא בטוחה שחדר באתר כזה היה חוויה נעימה.

אבל כן חשוב לזכור שלא פעם אתרי הקמפינג עצמם היו מאוד יפים, כמו למשל האתר הזה שבו ישנו בלילה הראשון – וכפי שאפשר לראות האוהלים היו על המדשאה הגדולה מאחורנית.