ביום שלישי שעבר היה לי סוף סוף ראיון עבודה טכני לתפקיד שנשמע שיכול היה להתאים לי, ואני אליו.
כבר מתחילת התהליך הרגשתי שמשהו בתהליך כנראה לא מתאים לי: בשיחה הראשונית שלי מול המגייסת של החברה, היא ממש התעקשה להתעכב על למה פוטרתי מהתפקיד הקודם שלי. וזה מצב בעייתי, כי אני כמובן לא יכולה לספר את הסיפור המלא מהצד שלי שכולל את מה אני עשיתי לא בסדר אבל גם מה שהמנהלים מעלי עשו לא בסדר.
למרות חוסר הנעימות הזו הגעתי לראיון הטכני, רק שבאופן פחות אופייני לשנים האחרונות, המראיינים התעקשו שאגיע להתראיין במשרד שלהם, למרות שלרוב בחברות כיום מעדיפים לראיין לפחות ראיונות ראשוניים בזום. זה חוסך למועמדים את הזמן להגיע למשרדים של החברה, ומאפשר להם יותר בקלות לקחת את הזמן לראיון אפילו אם מדובר על אמצע יום עבודה.
הבעיה היתה שמי שקבעה איתי את הראיון התעקשה שהוא יקרה רק בימים מאוד ספציפיים, כנראה שהם הימים שהצוות נמצא בשלב זה במשרד.
הבעיה? המשרד נמצא ברחובות. איזור התעשייה של רחובות הוא צמוד לתחנת הרכבת של העיר, אבל למרות שיחסית קל להגיע לשם (אם רואים בנסיעה של חצי שעה ברכבת משהו קל יחסית) – מדובר עדיין על מצב שבו לא פעם צריך ללכת ברגל בין התחנה לבין המשרדים. לרוב זו לא בעיה – אבל כשמדובר על אמצע יולי בשעות הצהרים, במצב שבו אני לא מכירה את האיזור וצריכה לחפש איפה נמצא בכלל לבניין ואיפה נמצאת הכניסה לבניין ועושה סיבוב ארוך כדי לגלות איך להכנס אליו, ואז לגלות שהגעתי לבניין הלא נכון וצריכה לעשות סיבוב נוסף (ולעלות ולרדת בדרך בהמון מדרגות) כדי להגיע לבניין הנכון – זה מעיק. הגעתי לבניין שבו נערך הראיון ממש כמה דקות לפני שהראיון התחיל (למרות שהרכבת הגיעה לרחובות כמעט חצי שעה לפניו) כשכולי מיוזעת, ואפילו את הדקות הבודדות האלו לא יכולתי לבלות בישיבה כדי לנוח ולהתקרר קצת אלא הייתי צריכה למלא את הפרטים שלי כדי לקבל כרטיס אורח בזמן שהשומר מקשקש עם חברים ולא מתרכז במשימה כדי לתת לי סוף סוף להתיישב ולהתקרר.
ואז הגיע הראיון עצמו – והחוויה שלו היתה כמו שכתבתי עליה בגדול בפוסט הזה, למרות שהפעם אני חושבת שהסתבכתי עם אחת החידות שלרוב אני עושה בצורה טובה.
אבל מעבר לזה, הניסיון שלי בראיון היה מאוד שונה מראיונות דומים בסבב הקודם שלי. אז, אם הייתי מסתבכת עם שאלה כזו או אחרת – המראיין היה מנסה ״לעזור לי״ ולחשוב יחד על פתרון, הפעם הרגשתי שהמראיינים פשוט מקשיבים וזהו, ולא מנסים להכווין אותי למה שהם באמת מחפשים, ולכן התחושה בעבודה מולם היתה לא טובה.
היה לי כל כך ברור שלא עברתי את הראיון אז זרקתי משהו לגבי זה למראיינים, בתקווה שהם יודו בזה ונוכל פשוט לסיים את הראיון. אני בטוחה שהם עסוקים (אחד מהם אפילו התעסק קצת עם הטלפון שלו ואז יצא לכמה דקות מהראיון, אני מקווה שזה היה מסיבה רשמית מוצדקת ולא כי הוא השתעמם, למרות שאני לא בטוחה), וגם אני הייתי שמחה פשוט לחזור הביתה.
המנהל הבכיר יותר אפילו התעקש להגיד לי שזה לא היה גרוע כל כך, והמשיך משם לספר לי איך ילך המשך התהליך. אז היה זמן לשאלות שלי, שזה חלק מהטקס שמראה שאני מועמדת רצינית.
משם המשכתי הביתה, כשהפעם לפחות ידעתי איך להגיע יחסית מהר לתחנת הרכבת. למזלי הגעתי לתחנה כמה דקות לפני שיצאה רכבת לתל אביב, אבל פחות למזלי היה בכניסה לתחנה בידוק בטחוני, והבחור שעמד לפני בתור הסתבך במעבר בבדיקה המגנטית כי הוא כל הזמן שכח להוציא כל מיני חפצים ממתכת מהכיסים וכל הזמן המכונה ציפצפה לו.
אז בשניה שהוא הצליח סוף סוף לעבור את הבידוק בצורה מוצלחת, זרקתי את הנייד שהיה לי בכיס על הכמה סנטימטרים האחרונים שהיו פנויים על השולחן של הבודק, עברתי את הבדיקה בשלום, לקחתי את הטלפון שלי – ורצתי לכיוון המעליות שיובילו אותי לרציף הרחוק ולרכבת לתל אביב.
עכשיו יש משהו מיוחד במעליות של תחנת הרכבת ברחובות. לא רק שהן מאוד איטיות בעליה ובירידה – אלא כשהן מגיעות בערך חצי מטר לפני המטרה – הן מאטות עוד יותר ובקושי זזות. לדעתי הן עוברות את החצי מטר האחרון גם בעליה וגם בירידה בבערך חצי דקה פלוס מינוס ולא ברור למה, וזה לא משהו שקיים באף תחנת רכבת אחרת.
אז אני יורדת למטה, רצה למעלית שתעלה אותי למעלה – וכשאני מגיעה למעלה אני שמה לב לזה שתיק הגב שלי לא עלי.
למזלי מה שקרה זה שכל כך התעצבנתי על הבחור שעיכב אותי בבידוק הבטחוני ששכחתי מזה ששמתי את התיק שלי במכונת הרנטגן, ןהבןדק הבטחוני פשוט העביר אותו למנהל התחנה שפשוט זרק אותו בחלון בצורה שכל עובר אורח יוכל לקחת אותו.
את הרכבת פיספסתי, אבל גיליתי שלפחות בדרך חזרה – היתה רכבת נוספת לתל אביב שיצאה בערך 11 דקות אחרי הרכבת הקודמת, אז אליה הספקתי להגיע בזמן.
החברה חזרה אלי במייל מאוד כללי שלא עברתי ביום חמישי בבוקר. אני מודה שזו דרך קצת ״קרה״ לחזור למועמדים – לרוב המגייסת עצמה טורחת לחזור למועמד באופן אישי במייל, והיו כמה מגייסות שאפילו התקשרו אלי כדי לשוחח באופן אישי.
בהרבה מובנים התפקיד נשמע מעניין וכזה שיכול היה מאוד לקדם אותי, וכמובן שמדובר על חברה שהיא יציבה וכנראה לא מושפעת מהמצב הכלכלי.
מצד שני, גם היו כמה דברים שהפריעו לי. למשל המרחק מהבית. נכון שיש רכבת שמגיעה עד איזור התעשיה של רחובות, והמשרד לא במרחק כזה גדול מהתחנה ברגע שיודעים איך להגיע לתחנה (ויש לי רושם שיש כמה קיצורי דרך שאני לא מכירה), אבל עדיין יש הליכה לרכבת וממנה בשני הצדדים (ובצד של תל אביב ההליכה לא קצרה), סיכוי לפספס את הרכבת או איחור שלה, ואז אני גם צריכה לנסוע באוטובוס בתל אביב כדי להגיע הביתה (בבוקר זה כנראה יחסך ממני כי חדר הכושר כבר קרוב לרכבת).
הבעיה היא שהחברה כרגע עובדת חלקית מהבית, אבל עם הזמן הכוונה היא כנראה שהעבודה תהיה לחלוטין מהמשרד, ואצטרך להשקיע את הזמן הזה בנסיעות על בסיס יומיומי – וזה יכול להקשות למשל במצבים שיש לי סידורים כמו תור לרופא או צורך לחכות לאיש שירות לתיקון בבית.
מעבר לזה, עצם העובדה שהם כל כך התעקשו לזמן אותי לראיון במשרד הרגיש מיושן ואפילו ״כבד״ כשלא היה ברור שאני בכלל מתאימה להם. הייתי מבינה אם הייתי עוברת את הראיון הזה בהצלחה – היו מזמנים אותי לראיון הבא במשרדים להתרשם ממני. אולי היה חשוב להם לזמן אותי לראיון הראשוני כדי שמי שאעבוד איתו באופן יותר צמוד יזכה לפגוש אותי פנים מול פנים, אבל אני יצאתי עם תחושה של טרטור מסוים, במיוחד כשהיה מדובר על להגיע למשרדים בקיץ באמצע היום ובשיא החום.
מעבר לזה, גיליתי שמידי פעם בתדירות מאוד נמוכה – יש סיכוי שיקפיצו אותי ללקוח בחו״ל כדי לתקן בעיות דחופות. אני מישהי שדווקא אוהבת נסיעות, כולל נסיעות עבודה שעבר היו לי בתפקידים קודמים שגם הן לפעמים קרו מעכשיו לעכשיו – אבל כיום יש לי גם שני חתולים שאני צריכה למצוא להם מסגרת וההקפצה המיידית מאוד מקשה עלי את זה, ובניגוד לילדים למשל עיכוב בגלל חתולים לא יתקבל בברכה על ידי מנהלים.
אז יכול להיות שעם הזמן, התפקיד היה מעיק עלי, ואולי במובנים מסוימים זה היה לטובה שלא התקבלתי.
התיירת המקרית 
מצטערת שלא התקבלת, כי למרות כל מה שסיפרת לגבי מה לא מצא חן בעינייך, נשמע שבכל זאת התפקיד התאים לך וגם אופי החברה.
כמי שתמיד היתה צריכה לנסוע רחוק – בין אם באוטובוס/ים ובין אם ברכב – לכל מקומות העבודה שהיו לי, וגם ברוב הפעמים ללכת ברגל לא מעט מהתחנה או מהחניה (לאחר שחיפשתי ומצאתי חניה) למשרד ובחזרה ואז מהתחנה הביתה…אני לא הייתי נרתעת כמוך מהמיקום של רחובות והמרחק מרמת גן – זה היה נשמע לי רגיל ונורמלי.
החויה בתחנת הרכבת עצמה באמת נשמעה מלחיצה. שמחה שהכל הסתדר בסוף מהבחינה הזאת.
אהבתיLiked by 1 person
בזמנו כשגרתי עדיין בדירות שכורות ויכולתי לעבור לגור ליד כל מקום עבודה שלי, זה היה מאוד נוח למשל לגור בהוד השרון או בהרצליה כשעבדתי בעיר. במצב כזה אם למשל היה לי תור לרופא נניח – אז יכולתי לקבוע את התור בשעות גמישות, ואז מקסימום לצאת באמצע יום העבודה לתור ולחזור לעבוד אחריו.
עכשיו כשאני גרה רחוק מהעבודה ואצטרך להגיע למשרד כל יום, זה פשוט בלתי אפשרי לנסוע הלוך וחזור כדי להגיע לתורים כאלו, וזה ידרוש ממני לקחת חצי יום חופש או יום חופש מלא. כנראה שכשאני משתמשת בתחבורה ציבורית זה הופך את זה לקשה יותר, אבל אני לא בטוחה עד כמה נסיעה ברכב הלוך וחזור בין רחובות לרמת גן רק כדי להגיע לתור לרופא היא מציאותית בגלל זה העבודה מהבית כל כך מקלה על העניין כי היא מאפשרת לי שוב גישה מהירה יחסית לרופאים או לדואר או לכל ״סידור״ אחר.
אני מכירה את זה כי לפני הקורונה עבדתי שנים באיירפורט סיטי שגם דורשת נסיעה כזו, וזה בהחלט היה מאתגר.
ואני כמובן לא צריכה לעבוד כל יום מהבית – היה מספיק שיתנו לנו יום אחד בשבוע לעבוד מהבית כדי שהגמישות הזו מאוד תקל עלינו.
וברור לי שאף עבודה לא מושלמת, אבל בעבודה האחרונה שלי למשל היתה תורנות שבה היינו צריכים במשך שבוע שלם להיות צמודים לטלפון במקרה של הקפצה שהיתה קורית מידי פעם, וזה מאוד מגביל. זה היה מגביל במיוחד עבורי כי אני קיבלתי את האחריות של להעביר את השיחות בין התורנויות, והייתי זו שצריכה להזכיר לדתיים למצוא לעצמם מחליף לשבת ומתי הם רוצים להעביר את השיחות למחליף הזה, ולסבול כל מיני קריזות של אנשים שרצו ״להתחשבן״ על החלפות ולהעביר את השיחות פתאום באמצע הלילה כי זה נוח להם, בלי לחשוב שאני צריכה להתעורר במיוחד כדי לעשות את זה.
אהבתיאהבתי
בעצם חשבתי על כך שיש הבדל מהותי בין איך שעבדתי פעם לבין איך שכולם עובדים עכשיו. נסעתי – באוטובוס או ברכב – למשרד כל יום. היו שנים שזה כלל גם את ששי חצי יום, עד שהפסיקו בתחום שלי עם עבודה בששי. לא היה דבר כזה עבודה מהבית, וכאשר עברתי מתכנות לתמיכת תשתית וניהול בסיסי נתונים הרבה פעמים הייתי צריכה לחזור בערב למשרד במקרים של תקלות או לטובת עבודות תחזוקה. אם היה לי תור לרופא או סידור כזה או אחר נאלצתי לקחת יום או חצי יום חופש במיוחד. וזו היתה הנורמה.
בזמן העבודה לא יכולתי וגם לא היה לי זמן להתעסק עם דברים שמחוץ לעבודה. ובשנים שבהן הייתי אחראית על מערכות שלמות, העבודה תמיד פלשה לי גם הביתה. טלפונים בכל מיני שעות וגם בימי ששי. שלא לדבר על כך שכמעט תמיד עבדתי ביחידת מחשב של חברה שהעיסוק העיקרי שלה לא היה מיחשוב. לכן למרות שהתנאים היו בסדר, לא היתה לי מעולם משכורת "של היי טק".
נשמע שעובדים היום הרבה יותר "מפונקים"
אהבתיLiked by 1 person
אני לא יודעת אם אפשר להגדיר את זה כ״מפונקים״, או ככאלו שרואים את היתרונות שהעבודה מהבית מעניקה.
כי הרבה יותר יעיל לחברה שאם יש לי תור לרופא שלא יכול לקבל מטופלים ביום שישי- לא אקח חצי יום חופש אלא פשוט אעדר לעבודה לשעה או שעה וחצי לכל היותר, ואז אוכל גם להשלים יותר בקלות את השעה הזו בכך שאעבוד שעה נוספת בשעות הערב.
באותה מידה, העבודה מהבית יכולה לחסוך זמן של נסיעות – ובמקום הזמן שאשקיע למשל שעה ויותר בנסיעה לכל כיוון אם אני עובדת במשרד – אז בעבודה מהבית אני אוכל לנצל לפחות חלק מהזמן הזה לעבודה נוספת. במצב כזה במקום שיהיה לי יום של 11 שעות עבודה (יום עבודה של 9 שעות פלוס שעה נסיעה לכל כיוון), יהיה לי יום עבודה נניח של עשר שעות ויהיה לי יותר פנאי – אבל בעצם אני גם משקיעה שעה נוספת בעבודה.
הגמישות הזו יכולה גם מאוד להקל על מצבים שבהם יש צורך לעבוד בשעות הערב המאוחרות – למשל אם יש ישיבה של לקוח בשעה תשע בערב, אני לא צריכה להתעכב במשרד עד השעה הזו, אלא יכולה פשוט להתחבר לישיבה הזו מהבית בשעה הרצויה, ומיד אחריה להמשיך בשגרה שלי פשוט כי יש לי את האפשרות לעבוד מהבית.
יש אפילו הורים שסגנון משרה כזה מאוד מתאים להם.- הם יכולים לעבוד בבוקר, להתפנות כמה שעות אחרי הצהרים כדי להיות עם הילדים, ואז בערב כשהילדים כבר ישנים אז לחזור לעבוד מול ארה״ב למשל בזמינות גבוהה ובקלות.
אהבתיאהבתי
יצא לי בעבר להיות בכמה ראיונות עבודה ברחובות, התחנת רכבת באמת מאוד קרובה לאזור תעשיה שלהם אבל כן צריך ללכת כמה דקות ברגל כדי להגיע באמת לאן שצריך להגיע. אני תמיד הייתי בודקת לפני כן במפה בדיוק איפה זה כדי שאני לא אלך לאיבוד ואסתבך.
ממה שאני זוכרת מראיונות עבודה, אם לא התקבלת, לרוב לא היו טורחים בגלל להגיד לך את זה. פשוט היית מבינה בעצמך שאם לא חזרו אלייך אחרי שבוע שבועיים זה לא רלוונטי. אז זה שחזרו אלייך במייל, זה דיי נחמד מצידם כי הרבה מאוד חברות לא טורחות לעשות גם את הדבר הקטן הזה.
אחרי הסגרים של הקורונה הרבה מאוד חברות עבדו במודל היברידי תקופה מסויימת, אבל החלק הארי של החברות בארץ חזר לעבוד במתכונת שעובדים כל יום מהמשרד ולא מאפשרים מודל היברידי יותר. כן זה מיושן אבל ככה זה.
יש המון יתרונות לחברות כשהן מאפשרות לעובדים שלהן לעבוד היברידי. אבל משום מה בארץ זה לא תפס. וזה דיי מעיק אחרי שהתרגלת לעבוד כמה ימים בשבוע מהבית להגיע כל יום למשרד ולבזבז זמן יקר בנסיעות לעבודה ובחזרה.
בתקופה של הסגרי קורונה, שעוד למדתי באוניברסיטה הפתוחה, עשיתי קורס שעשיתי בו פרו סימינריון בדיוק בנושא הזה – היתרונות של עבודה מהבית. כי בעצם הסגרים שהיו בכל העולם חייבו את כל החברות לעבור לעבוד במודל של עבודה מהבית. אבל בעצם בעולם היו חברות שהיה מקובל לעשות את זה לפני כן. ויש בזה המון יתרונות ודברים חיוביים (את העבודה לא הגשתי בסוף כי חליתי בקורונה ואח"כ לא המשכתי עם הלימודים). אפילו יותר מעבודה במשרד.
אהבתיLiked by 1 person
בתור מי שהתחילה לעבוד בתפקיד הקודם שלה בתקופה שבה עדיין היו סגרים של הקורונה ועבדנו לחלוטין מהבית, אני חושבת שזה משהו שהקשה בהרבה מאוד היבטים על העבודה שלי, קודם כל בלקבל עזרה בשלבים הראשונים של התפקיד כשהייתי צריכה ללמוד הרבה דברים מאפס.
אבל מעבר לזה, אני חושבת שהקושי העיקרי היה שלא ממש הכרתי אנשים שהם מחוץ לצוות המיידי שלי, ולכן היה לי יותר קשה לדעת למי לפנות בשאלות מסוימות או לקבל מהם תשומת לב כדי לעזור לי כי הם לא הכירו אותי ולכן לא הרגישו מחוייבים כלפי מבחינת עזרה כפי שהיה קורה אם כן היינו מכירים אחד את השני.
לכן אני חושבת שכן צריך לעבוד מהמשרד באופן חלקי, אבל גם לאפשר יום או יומיים עבודה מהבית בדיוק בגלל המצבים שפירטתי בתגובה לאמפי.
אהבתיאהבתי
חבל שלא הלך לך – בעיקר בראיון עצמו אבל גם בדרך הלוך וחזור.
אבל אם החברה לא מתאימה לך – מבחינת המיקום ודרך העבודה – אז זה פחות נורא…
מקווה שבקרוב תמצאי משהו טוב
אהבתיLiked by 1 person
תודה!
אהבתיאהבתי
וואווו, כמה הרפתקאות בדרך לראיון עבודה, וגם הידיעה שלא עברת, אבל המגייסים שומרים על "כל האופציות". מצא חן בעיניי סדרת השיקולים שכתבת שהסבירה מדוע בסופו של דבר, זו לא העבודה המתאימה לך.
שנים עבדתי בבת ים. נסיעת בוקר של שעה ונסיעת חזור של שעה וחצי. לא נראה לי "רחוק" מדיי, קשה מדיי. נכון, נאלצתי לקום שעה וחצי לפני שיצאתי מהבית, אך זה רק בגלל "טקסי הבוקר" הארוכים שלי. לעיתים נדירות נאלצתי לחזור במונית כי הייתי חייב להיות בבית בשעה מסוימת.
ויי איך אני מזדהה אתך ועם חווית חיפוש הבנין, הכניסה אליו והלחץ. אני למדתי להגיע שעה לפני הזמן כדי לחפש את המקום. אני ממש מאותגר מבחינת כיוונים, הסברים איך להגיע ממקום א' למקום ב'. מקומות ללא תחב"צ לא הגעתי אליהם, אבל גם עם תחב"צ סביר להניח שאלך לכיוון הניגודי [לאחרונה, הגעתי עם תחב"צ לביה"ח השרון. מיותר לציין שבמקום לפנות מערבה הלכתי צפונה.. או פעם נעזרתי בגוגל ללכת למרפאה בבני ברק, רק לא שמתי לב שלא טרחתי לבדוק אם ההנחיות להולכי רגל או למכונית, בררררר]
ד' טסה יום אחד הלוך וחזור לפולין ע"מ להחזיר מזוודה ששכחתי בדיוטי פרי, בחנות שתייה.
אהבתיLiked by 1 person
הקושי בחיפוש נוצר מזה שיש לחברה כמה בניינים ולא הסבירו לי את זה, וגם לא לאיזה מהם ללכת. אז הלכתי לזה שהיה הכי בולט בשטח מתחנת הרכבת.
ולגבי הסיבות למה לא לעבוד שם – אני חושבת שהן יכולות להיות רלוונטיות לרבים, אבל כרגע עם המצב הכלכלי הגרוע בשוק כנראה שהחברה מרגישה שאנשים יתעלמו מזה רק כדי שתהיה להם עבודה. השאלה היא כמובן מה יקרה כשהמצב הכלכלי ישתפר ולאנשים תהיה אופציה לעזוב, ועד כמה הם ישארו אז או יעדיפו לחפש תפקיד חדש בחברה שקרובה יותר לבית או תאפשר להם לעבוד חלקי מהבית.
אהבתיLiked by 1 person