זה הנושא של השרביט השבועי השבוע.
אני זוכרת שבתור ילדה, היה לי אוסף מחקים יפים, בתקופה שבה עוד כתבנו עם עפרונות ולא עטים. קיבלתי את רובם במתנה, והיה לי חבל להשתמש בהם – אבל בסופו של דבר הם הלכו לאיבוד לדעתי בדיוק בתקופה שבה עברנו מישראל לארה״ב לפוסט הדוקטורט של אבא שלי. כנראה שלא הרגשתי בחסרונם כי בזמן שגרנו בארה״ב התחלתי לכתוב בעטים.
אני חושבת שהייתי אוספת גם מכתביות, אבל גם זה משהו שאיבדתי בו עניין בשלב מסוים, למרות שכמבוגרת אני אוספת מחברות יפות.
מה שכן, כמבוגרת קיבלתי פעם מחברה מתנה של מכתביות מאוד יפות – וכשעברתי בעצמי לרילוקיישן שלי בארה״ב, השארתי אותן אצל ההורים שלי, ואבא שלי שהוא חסכן בצורה קיצונית (שם קוד לקמצן) החליט להשתמש בהן במקום לקנות מעטפות שהיו עולות כמה שקלים בודדים מה שכמובן מאוד הכעיס אותי בגלל היופי והערך הסנטימנטלי של הסט.
מעבר לאוספים, אני חושבת שבתור ילדה מאוד אהבתי לקרוא – עד שבהרבה מובנים בית הספר הרס לי את החוויה עם שיעורי הספרות המעיקים למדי. זה הגיע לרמה שבבגרות התעקשתי לכתוב על ספרי מדע בדיוני ולא על ספרי קריאה רציניים יותר שהמורה שלנו רצתה שנקרא מראש ונכתוב עליהם.
משם עברתי לקרוא ספרים של סטיבן קינג מז׳אנר האימה שדי נחשבו לספרות זבל בזמנו, למרות שבשנים האחרונות יש נטיה יותר ויותר גדולה לראות בחלק משמעותי של הספרים של קינג ספרות קלאסית בתחום האימה ולא פעם כנציגות איכותית יותר של הז׳אנר (אולי כי מישהו הצליח לכתוב ספרות אימה עוד פחות איכותית?).
אני חושבת שמאז שעברתי לארה״ב, צילום הפך להיות תחביב מאוד רציני שלי, למרות ששמתי לב לזה שלאחרונה באמת יוצא לי הרבה פחות לצלם. אני חושבת שזה נובע מהעובדה שאני לרוב אוהבת לצלם צילומי טבע – אבל עכשיו אני די גרה במרכז העיר ולכן יש לי פחות הזדמנויות להגיע לטבע כדי לצלם.
כן ניסיתי בשלב מסוים לקחת שיעורי צילום כדי לשפר את היכולות שלי וללמוד גם איך לערוך תמונות בצורה יותר מקצועית, אבל אני חושבת שחלק מהבעיה עם הקורסים שעשיתי נבע מכך שהיה מדובר על ז׳אנרים שונים של צילום כמו צילום פורטרטים או צילום רחוב שפשוט לא היה לי כשרון אליהם ובמיוחד לא עניין בהם (כנראה שיש קשר בין הדברים) – והיו שתי סדנאות שעשיתי בשני התחומים האלו שהביקורת שקיבלתי עליהן היתה קטלנית במיוחד (כשבאחת מהן לא ממש הבנתי את המשימה שנתנו לנו, וצילמתי דברים בכלל לא נכונים).
איכשהו כנראה זה קצת צינן את העניין שלי בתחום.
התיירת המקרית 
חבל שקורסים הורידו את ההנאה שלך מהצילום
כדאי שכמן עם הספרות פשוט תעשי מה שאת אוהבת
אהבתיLiked by 1 person
תודה!
אהבתיאהבתי
נראה לי שעבר מספיק זמן מאז ימי בית הספר כדי להתגבר על השפעת שיעורי הספרות שהעיקו עלייך ולנסות לחזור לקריאת ספרים איכותיים יותר מסטיבן קינג…
אבל רק אם בא לך, כמובן.
תמיד אני מתפלאת מחדש איך הורים מרשים לעצמם לעשות כבשלהם בדברים שילדים השאירו אצלם בבית כאשר עזבו. אני שאלתי במפורש את שני ילדיי מה לעשות עם הדברים שהם השאירו אצלי, כאשר עברתי דירה והייתי צריכה להחליט מה עושים עם הדברים שלהם. הורי תרמו לספרייה העירונית את כל ספרי ילדותי שהשארתי אצלם. לו היו שואלים אותי, הייתי עוברת עליהם ולוקחת חלק מהם. בפועל אחר כך הייתי צריכה לחפש מחדש הרבה מאד ספרים שרציתי להקריא לילדיי ולנכדיי. גם היו לי בבית ההורים קופסאות מלאות מכתבים ותמונות – התכתבויות עם חברים מן העבר – שהם פשוט זרקו לפח. מאד מאד כעסתי והתעצבתי על זה.
נשמע שגם חוגי הצילום הרסו לך קצת את חווית הצילום. אולי מסגרות מובנות של לימודים של תחביבים עושות לך לא טוב………
אהבתיLiked by 1 person
ברור שכיום אני קוראת ספרים מעבר לסטיבן קינג, אפילו כתבתי על כמה מהם – כולל שניים שקראתי בעקבות המלצה בבלוג של אמאל׳ה.
לגבי הצילום – אני חושבת שפשוט הלכתי למקום שהיה לי נוח ללכת אליו, ולא כזה שבהכרח התאים לי מבחינה צילומית. יש בצילום המון תחומים – ובמקום הזה יש דגש על צילום רחוב וצילום דוקומנטרי, אבל אין שם מי יודע מה דגש על צילום טבע. היתה שם בזמנו צלמת בעלי חיים מקצועית, אבל הרגשתי שהיא לא יודעת לכוון את הקורס שלה לחובבנים אלא יותר מלמדת מקצוענים כמוה.
אני שואלת את עצמי עד כמה הייתי מרגישה טוב יותר במקום שמתמקד דווקא בצילום טבע – אבל מצד ששני גם חושבת שאולי הקורס הרחיב את ראיית העולם והיכולות שלי גם לדברים שלפני כן לא חשבתי לצלם.
אהבתיאהבתי
שכחתי לגמרי את הטרנד של איסוף מחקים… זה אמנם היה יותר תחביב של ילדות, אבל הכרתי אותו. כמובן שגם איסוף ניירות מכתבים הכרתי (ואותו לא שכחתי).
חבל שבית הספר הרס לך את ההנאה מהקריאה והקורסים את ההנאה מצילום. תחביבים אמורים לגרום הנאה
אהבתיLiked by 1 person
אולי לימודים הורסים את ההנאה מתחביבים?
אהבתיאהבתי
אני חושב שזה תלוי במורה, בתלמיד ובמקצוע.
אצלי הלימודים לא הרסו את ההנאה מקריאה לדוגמא
אהבתיLiked by 1 person
גם אני אספתי תקופה מסויימת מחקים ומכתביות, אבל זו הייתה תקופה מאוד קצרה.
כשלמדתי גיאוגלוגיה (בתיכון) היה לי גם אוסף קטן של אבנים ומאובנים.
היום אני לא אוספת שום דבר באופן מיוחד.
אהבתיLiked by 1 person
גם אני לא למרות שיש לי אולי מזכרות מכל מיני טיולים שלי, אבל אני לא יודעת אם זה אוסף.
אהבתיאהבתי
מזכרות זה דבר אחר…
לי יש גם מעט מזכרות מכל מיני תקופות בחיים שלי, אבל זה לא אוסף…
אהבתיאהבתי
אני זוכר לפני 20 שנים בערך מאבק רציני שלי במפמ"ר ספרות ובמדריכה המחוזית לצרף ספרי מד"ב ל- אסופת ספרי הקריאה שחובה היה על תלמידים לקרוא. [אף אחד לא קרא את הספרים שמשרה"ח המליץ עליהם, למעט אלה שאוהבים לקרוא, וגם אוהבי הקריאה בחרו.] בעשור האחרון לעבודתי, עם רפורמת פירון, הכל הלך מבחינתי. מה שבא להם לקרוא, בכל שפה [היו הרבה ילדים שרוסית היתה טובה מעברית, היו אחרים שהעדיפו [כמו הבן שלי] לקרוא רק באנגלית.
הם נדרשו ליומן קריאה מדי שבוע – דיווח על קריאה. השלב האחרון היה לשאול שלוש שאלות [לא איתור תוכן] ולכתוב משוב על הקריאה.
לגבי צילום, עברתי חוויה לא נעימה עם זוג צלמים שמצאו "טרף קל". במקום לרשום אותי לקורס מתחילים הם רשמו אותי לקרוס מתקדמים ויצרו אצלי תסכול ממשי. בסופו של ענין, ק3יבלתי חצי מסכום הקורס בחזרה.
אהבתיLiked by 1 person
אני חושבת שמבחינת ספרות – צריך לחשוף ילדים לכל סוגי הספרות כדי באמת לאפשר להם לגלות תחומים אחרים שהם האחרת לא יכירו, כמו למשל שירה – אבל גם לאפשר להם לבחור מה הם אוהבים ומה לא, ולאפשר להם להמשיך לקרוא מתוך הנאה.
למשל אני זוכרת שהמורה שלנו בכיתה ט׳ לימדה אותנו את הקמצן של מולייר, והיא פשוט היתה מעלה חלק מהתלמידים לשחק חלק מהסצנות בשיעורים – ומהר מאוד גילתה את אלו שהיה להם כשרון משחק קומי ונהנו להציג את הדמויות להנאת שאר הכיתה – והם נבחרו תמידית וכך הפכו את חווית הלמידה למשעשעת לכולנו, וגם פירדנה לאלו עם כשרון המשחק להראות אותו.
אז בבית ספר אחר שנה או שנתיים אחר כך למדנו את חפץ של חנוך לוין שגם הוא מחזה קומי – אבל המורה שם למידה אותו בצורה כזו יבשושית ששנאתי את חווית הלמידה.
באותו אופן, אני זוכרת שנהניתי ללמוד את הסונטות של שייקספיר בשיעורי אנגלית, אבל שנאתי ללמוד את המחזות שלו בשיעורי ספרות, למרות שמקבת בהרבה מובנים הוא מחזה מרתק על החוויה האנושית שמבוסס על היסטוריה סקוטית אמיתית.
אהבתיLiked by 1 person
אני מסכים אתך ביותר.
לשמחתי רוחות הפוסטמודרניזם והיפוך פרמידת הערך ושפיטת האיכות של יצירות ספרות, ז'אנרים נשבו חזק בתוך משרדי מפמ"ר ספרות, וחלו שינויים רבים.
אישית אהבתי מאוד לטפל בשירה פופולרית עם התלמידים. הם היו כותבים את מילות השיר שאהבו, אח"כ שכפלו/צילמו/שלחו בווטסאפ לכל חברי הכיתה.
איזה כיף זה היה.
אהבתיLiked by 1 person
זה גם די חיקוי של הסרט הזה עם מישל פייפר שלימדה ילדים משכונת עוני על שירה בכך שהיא לימדה אותם דרך מוזיקה מודרנית.
אהבתיLiked by 1 person
בוודאי, לר רק מסרט זה, גם משיתופים עם עמיתות ועמיתים, סדנאות ומה לא?!
הם גם כתבו שירים אצלי, דבר שמקובל בתרבויות ספר אחרות ולא אצלנו [השד יודע למה], קראתי גם בארה"ב מלמדים הייקו ע"מ ללמד מהי הברה. בעברית?! למה מה?!
אהבתיLiked by 1 person
למרות שהחסרון שבחיקוי סרט זה שיהיו תלמידים שיזהו את החיקוי ויהפכו לחשדנים בגלל מה שהם יתפסו כחוסר אותנטיות (מה שגרם לאותה מורה להצליח).
אהבתיLiked by 1 person
מה לא אותנטי בשיחה על שיר של משה/קובי פרץ, שרית חדד וכו' נהפוך הוא, מקשיבים, רוקדים, ואז משוחחים בשמחה על השיר, פתאום מגלים איזו פנינה ביאליקית שהוגנבה, שורה של אלתרמן.
מערך שיעור כזה לא מוכן ב"שלוף". לכן ביקשתי שיתמללו את השיר, כך שאוכל להכינו מראש.
הם ממש התלהבו לדעת שהזמרים שלהם שרים שירים כמו של "ביאליק".
אהבתיLiked by 1 person
התכוונתי פחות לתוכן, אלא יותר לניסיון להתקרב אליהם שהיה נתפס בתור ניסיון להדמות אליהם כשאתה בא מעולמות אחרים. זה כמו מורה שמנסה בכוח להיות ״סחבק״ ולדבר בשפה ובסלנג שלהם למרות שברור שאתה מבוגר מהם בצורה משמעותית וזו לא השפה הטבעית שלך.
ובני נוער מרגישים בניסיונות האלו חשדניים כלפיהם.
אהבתיLiked by 1 person
אני להידמות להם?
אין דבר מופרך מזה. 185, לבוש טיפטופ, עדוי תכשיטים, עברית שדרשה מאמץ רב להתחבר אליה, קווים אדומים חזקים מחד גיסא ואפשרות לפרוץ גבולות, כולל לקלל את המורה אם המורה מגזים.
נהפוך הוא, הכל היה אמיתי לגמרי, כי לא ניסיתי להידמות להם, ולא ניסיתי לאמץ את השפה שלהם. אלא ובעיקר כיוון שכיבדתי אותם מאוד ולא התנשאתי. מעולם לא התנשאתי על תלמידיי. זה היה כלל הברזל הכי מהותי בעבודתי.
אהבתיLiked by 1 person
אני לצערי הכרתי הרבה מורים שכן ניסו להפוך את עצמם לחברים ולבני דורם של התלמידים כדי להתקרב אליהם, ולרוב דווקא זה פגם בקשר מולם.
אהבתיLiked by 1 person
גם אני. תמיד הם דחו אותי. אלו היו המורים שהיו להם תמיד בעיות משמעת, שבכו בחדר המורים, שאיבדו את הקשר לעצמם כבוגרים. חלק מהם סחב טראומות מבית הספר שלו וניסה לתקן.
לא הייתי חבר של התלמידים שלים, מעולם. הם ידעו זאת, ועד היום הם לא רואים בי חבר, כשהם פוגשים אותי. חברים בעבודה אלה העמיתים שלי.
אהבתיLiked by 1 person