הטיול לאלסקה – הרוקיס הקנדיים, הפארק הלאומי יוהו

אחרי שיצאנו מסיאטל, היעד הראשון שלנו היה מעבר הגבול לקנדה.

מעברי גבול יכולים להיות מאוד רגישים, במיוחד לקבוצות גדולות של מטיילים. בניגוד לישראל שבה אנחנו בכיף יכולים לענות בצחוקים לשאלה ״האם ארזתם לבד?״, בארה״ב וקנדה העובדים במעברי הגבול לא ממש מגיבים טוב להומור שכזה.

מעבר לזה, המדריך הסביר לנו שכדי לשגע את מי שמנסה להבריח דברים במעבר הגבול בין המדינות – אין אף פעם ״שגרה״ במה שיעשו הפקידים. לנו כקבוצה למשל יכול להיות מצב שבו הפקידים יחליטו לבקש ממנו כמדריך להביא להם את הדרכונים שלנו בזמן שאנחנו המטיילים ממתינים באוטובוס כדי להחתים אותם (או מקסימום הפקיד היה מתעקש לקרוא לאחד או שניים לשאלות נוספות), או מצד שני לבקש מהמדריכים ומאיתנו תיירים לרוקן את האוטובוס לחלוטין לקראת חיפוש יסודי באוטובוס ובציוד שלנו – או כל דבר באמצע.

באותו בוקר הם פשוט החליטו לבקש מאיתנו המטיילים להכנס עם הדרכונים שלנו כדי שהם יוכלו לראיין אותנו באופן אישי לפני שהם נותנים לנו לעבור את הגבול. הראיונות לא היו קשים במיוחד, למרות שלי למשל הפקיד כן היה צריך ״להזכיר״ לנסח את התשובות בצורה שתעיד על זה שאני לא הולכת להשאר בקנדה (למשל במקום להגיד שאני ״הולכת לחזור הביתה״ אחרי הטיול – להגיד ״אני הולכת לחזור הביתה לישראל״). מישהי אחרת הסתבכה עם השאלה ״מתי בפעם האחרונה נכנסת לקנדה?״ כי היא לא ממש זכרה את הביקור הרשמי האחרון שלה, אבל כן זכרה שהיה לה סיפור פעם שהיא יצאה לטיול קיאקים באיזור מינסוטה באיזור האגמים של המדינה שגובל בקנדה, ושם היא איכשהו הלכה לשירותים בצד הקנדי כם היו שם מתקנים מסודרים שלא היו קיימים בצד האמריקני… היה ברור לה שלא יתפסו את זה לרעתה, אבל חששה שלהגיד את זה לפקיד הגירה יכול להתפס רע.

---

אחרי שעברנו את הגבול יחסית מהר (אני לא רוצה לחשוב כמה זמן היה לוקח לרוקן את האוטובוס ולערוך בו חיפוש), התחלנו לנסוע לכיוון הרי הרוקיס הקנדיים.

נקודת העצירה הראשונה שלנו היתה באיזשהו מרכז מבקרים שלא ממש היה בו הרבה מה לראות, וכנראה שימש בעיקר כעצירת שירותים.

אבל משם המשכנו למסלול הליכה באחד מהפארקים הלאומיים של הרי הרוקיס: פארק בשם יוהו Yoho.

המסלול שלנו היה אמור להיות מסלול יחסית קלל לכיוון מפלים בשם Wapta Falls שכנראה גם אני הייתי יכולה במצב סטנדרטי ללכת בהם בקלות – אבל הגענו אליהם אחרי גשם די רציני, מה שהפך את המסלול למאוד רטובֿ, מלא שלוליות, חלקלק. בהתחלה זה לא היה ממש נורא והיו רק כמה מקטעים שהיו גרועים, אבל לאורך זמן מצבו של השביל רק הלך והתדרדר, ובשלב מסוים פגשתי מטייל שסיים את המסלול והיה בדרכו חזרה שהזהיר אותי שמצבו של המסלול רק הולך להחמיר, ושנראה לו שאני אתקשה לסיים אותו.

אני התלבטתי האם להמשיך או לא – ובדיוק באותה נקודת זמן עברו לידי ג׳ולי ולארי. הם היו זוג מטיילים מהטיול שלי, ושניהם היו שמנים למרות שפחות ממני. להערכתי הם היו בערך כמוני לפני ההשמנה הגדולה שלי בקורונה, גם מבחינת מבנה גוף וגם מבחינת כושר, או אולי קצת יותר רזים ומהירים אבל לא בצורה משמעותית. נראה היה שגם הם התלבטו האם להמשיך ללכת במסלול או לא, וכשאמרתי להם את מה שסיפר לי אותו מטייל כמה דקות לפני כן – נראה היה שלארי בעיקר רוצה לוותר על המשך הליכה, לעומת ג׳ולי שניסתה לרדת מהמסלול ולצעוד ביער שבו היה הרבה פחות בוץ.

בסופו של דבר לארי ניצח והם פנו אחורה – ואני החלטתי שאם הם מוותרים, אז זה בסדר שגם אני אוותר על המשך המסלול וגם אני חזרתי אחורה.

מעבר לאי הנעימות במסלול עצמו, מה שהפריע לי זו העובדה שנראה היה לי שלא אעמוד בלוחות הזמנים שקבעו לנו המדריכים. לאורך השבוע או השבועיים הראשונים רבים שמו לב לזה שהזמן שניתן לנו למסלולים כאלו שהיו יחסית קצרים היה קצר מידי עבור הרוב המכריע של המטיילים(שרובם בניגוד אלי, לג׳ולי וללארי היו בכושר גבוה מאוד), ורק המהירים ביותר הצליחו לעמוד בהם בקושי. התחושה היתה שלמדריך הראשי כמטייל מאוד מהיר היה קשה להעריך זמנים בצורה טובה למטיילים שהם ברובם חלשים ואיטיים יותר ממנו, ולכן הוא לא מסוגל לתת הערכות זמן טובות בגלל חוסר ניסיון או הבנה מקצועית מעמיקה.

אחרי המסלול אכלנו במקום ארוחת ערב שהמדריך ובת הזוג שלו הכינו בזמן שטיילנו, ואז נסענו לאתר הקמפינג שבו בילינו את הלילה. ולכל אורך הביקור שלנו ברוקיס הקנדיים – ״קפץ״ עלינו גל קור שבו הטמפרטורות בלילה היו קרובות לאפס או אפילו מינוס כמה מעלות, מה שגרם לקמפינג להיות מאוד קר…