סוף תקופה אולימפית?

בשרביט החם השבוע טליק הזמין אותנו לכתוב על תחום אולימפי כזה או אחר.

אני חושבת שבאולימפידת 2012 יצא לי לצפות לא מעט בתחרויות שונות, ובעיקר בתחרויות השחיה.

וזה היה קל בגלל ששעון לונדון די קרוב לשעון ישראל, והתחרויות היו בזמנים שהיו נגישים לישראל. כן חשוב לי להודות שגם כשהייתי בעבודה הטלוויזיה היתה לרוב פתוחה ובשעו שבהן היו תחרויות מענינות או חשובות (כמו למשל של מתחרים ישראליים) היינו צופים בה גם באמצע יום העבודה לכמה דקות.

אבל הקטע של השחיה היה אחד הנושאים החמים באולימפיאדה בגלל נוכחותו של שחיין אחד: מייקל פלפס, אותו שחיין שארבע שנים לפני כן הצליח להשיג בפעם הראשונה בתולדות האולימפיאדה שמונה מדליות זהב באולימפיאדה אחת.

---

חשוב אולי קצת להתחיל פה בשיעור היסטוריה קצר לגבי ספורט אולימפי בכלל ושחיה כספורט אולימפי בפרט.

רובנו יודעים שהיכולת הספורטיבית האופטימלית קורית לרוב בגילאים יחסית צעירים, לרוב גיל עשרים וקצת מאוד פלוס מינוס. לפעמים היכולות עצמן מאוד תלויות בענף הספורט שבו עוסק/ת הספורטאי/ת. למשל בהתעמלות קרקע ומכשירים של נשים או בהתעמלות אומנותית (שהיא ספורט נשי לחלוטין) המתאמנות צעירות יחסית בגלל כמה גורמים, כמו למשל העובדה שמבנה גוף נשי מקשה על הספורט, או שרמת וכמות ואפילו אופי האימונים של המתעמלות מתבצעים באינטנסיביות מאוד גדולה אפילו לעומת סוגי ספורט אחרים, מה ששוחק הרבה יותר את הגוף ולכן משפיע על כך שגיל הפרישה יהיה צעיר יותר כשהשילוב בין הסיכון הבריאותי מהמאמץ והנזקים שכבר נגרמו הופכים להיות מעמסה גדולה מידי על הגוף.

אבל מעבר לכך, עד העשור או השניים האחרונים – אי אפשר היה להתפרנס מספורט אולימפי. בניגוד למשל לשחקני כדורסל או כדורגל שמשחקים כחלק מקבוצה שיש לה משחקים לאורך עונה די ארוכה כל השנה שאליהם אנשים קונים כרטיסים, התחרות המשמעותית היחידה שיש לשחיינים או מתעמלים או אצנים היא האולימפיאדה שקורית פעם בארבע שנים. אמנם בתחומים האלו יש גם תחרויות בסגנון ״אליפות עולם״ בקיצים בין האולימפיאדות – אבל החשיפה אליהן היא מצומצמת משמעותית, וגם הן תחרויות של פעם בשנה ולא משהו רציף כמו משחקים כמו כדורגל, כדורסל או טניס.

לכן לא פעם אתלטים אולימפיים היו פורשים בגיל עשרים וקצת כי הם היו צריכים לצאת לחיים האמיתיים ולהתחיל להתפרנס.

בארה״ב יש סיבה נוספת לכך: לא מעט ממסגרות האימונים לאתלטים אולימפיים בארה״ב נמצאות במכללות השונות, כי ספורט תחרותי גם בתחומים אולימפיים קיים כחלק מהוואי המכללות, ויש ממש ליגת שחיה או ליגת התעמלות קרקע ומכשירים של מכללות ממש כמו שיש להן ליגת פוטבול. אז נכון שרוב הספורטאים בהן לא הופך להיות ספורטאים אולימפיים, אבל הבודדים שהם כן מתאמנים כחלק מהקבוצה של המכללה ולא פעם מתחרים עבורה. לאתלטים זה מאפשר בעצם מסגרת שבה הם מתאמנים בחינם, ואפילו מקבלים מלגת ספורט כדי להוציא תואר, ולמכללה זה מאפשר לא פעם לנצח בתחרויות שונות או לפחות למשוך ספורטאים טובים יותר שרוצים להתאמן עם ״כוכבים״ בהנחה שהמאמנים והתוכנית טובים יותר אם כוכב אולימפי בחר להתאמן שם.

מרק ספיץ למשל היה זה שקבע את שיא המדליות שמייקל פלפס שבר – וב 1972 הוא זכה בשבע מדליות זהב אולימפיות בגיל 22, בשנה האחרונה שלו במכללת אינדיאנה שבה היה אז אחד המאמנים הטובים במדינה, שהתחיל להשתמש באמצעים טכנולוגיים מתקדמים לאותה תקופה (כמו למשל מצלמות שהוא תהקין ברצפה של הבריכה) כדי לנתח את צורת השחיה של כל המתאמנים שלו כדי לשפר אותה. ומסתבר שלא מעט מההמלצות שקיימות כיום על איך לשחות חתירה נכון ומהר מתבסס על המחקרים האלו שלו על איך מארק ספיץ שחה.

אבל לאחר אולימפיאדת מינכן, ספיץ לא יכול היה להמשיך את ״קריירת״ השחיה שלו כי הוא סיים את התואר, והוא היה חייב ״להתחיל בחיים האמיתיים״ שלו, גם אם פוטנציאלית הוא יכול היה להמשיך לזכות במדליות ולהביא תהילה לארה״ב.

---

כן חשוב להגיד שבהרבה מובנים, מערכת הספורט הזו גורמת לארה״ב להיות מדינה שמובילה בהרבה תחומי ספורט באולימפיאדות, ובראשן כמובן השחיה – בגלל התשתית החזקה לאימונים שנובעת מכך שיש השקעה כפית ניכרת בספורט במסגרת המכללות השונות, מה שגם מושך אליה חלק משמעותי מהמאמנים הטובים בעולם.

כמובן שבמדינה גדולה כמו ארה״ב יש המון פוטנציאל אנושי שממנו יכולים לצאת אתלטים מובילים, אבל עצם העובדה שמדובר על מדינה של מהגרים מכל העולם, טבעי שיימצאו בה גם הרבה מועמדים בעלי מבנה גוף יעיל לשחיה.

אבל פוטנציאל לא מספיק. גם מייקל פלפס עם כל הכשרון הטבעי שלו והנתונים הפיזיים שלו שמותאמים לשחיה לא היה מצליח אם הוא לא היה מתאמן בצורה הכי רצינית שאפשר.

---

אבל משהו השתנה בעשורים האחרונים – שבהם בעצם שחיינים מצליחים להמשיך לשחות גם בהמשך שנות העשרים שלהם ואפילו בשנות השלושים שלהם. ומה שמאפשר להם את זה הוא העובדה שהם נחשבים למשפיענים ולכן יהיו חברות שירצו לממן אותם כדי שהם ישתמשו במוצרים שלהן.

כמובן שנדיר מאוד ששחיין יוכל להרוויח סכום מאוד מרשים מחסויות כאלו, ורק שחיינים בודדים ברמה של מייקל פלפס מסוגלים לקבל אותם. בארה״ב עצמה בשיא הקריירה של פלפס כנראה שלא היו יותר מ 5 – 7 שחיינים כאלו, ואולי אפילו פחות. רוב השחיינים שמצליחים לקבל חסות כזו או אחרת מקבלים סכומים שמאפשרים להם להמשיך להתאמן עוד 4 – 5 שנים לפני שהם מתחילים לבנות חיי משפחה, אבל לא לחסוך סכומים גדולים מעבר למחיה בסיסית, בין השאר כי עצם האימונים שלהם עולה לא מעט.

הכסף הזה משמש למשל כדי ״לרכוש״ אימונים. אם דיברנו על זה שבארה״ב האימונים קשורים מאוד למכללות השונות שבהן הסטודנטים את האימונים בחינם (כמובן כאלו שהם מספיק טובים להתחרות) – והמכללות מושכות את המאמנים הכי טובים בתחום. אבל כיום הן מאפשרות גם לשחיינים שהם לא סטודנטים להתאמן בהן – תמורת תשלום מסוים שהוא לא בהכרח סימלי.

נכון שזה הופך את האימונים שהם לרוב קבוצתיים למורכבים יותר, כי האימונים של אתלטים בוגרים לא כוללים למשל התכוננות לתחרויות ליגת המכללות, ולכן הם לא צריכים להתכונן אליהן – או לנוח לפניהן כמו תלמידי המכללה. אבל זה בהחלט תורם לא מעט כסף לקופת המכללה – ומבחינת האתלטים הבוגרים יש פה יתרון נוסף: כסטודנטים שבוחרים מכללה, הם היו צריכים לשקול לא רק את זהותו של מאמן השחיה שלהם ואת הדימוי של הקבוצה, אלא גם לחשוב על הרמה האקדמית של המכללה שאליה הם נרשמים. מסתבר שגם לאוניברסיטאות יוקרה בארה״ב יש לא פעם קבוצות ספורט מאוד טובות, אבל לא כל ספורטאי יהיה מסוגל להתמודד עם רמת הלימודים היחסית גבוהה אצלן, במיוחד בשילוב השקעה של לא מעט שעות באימונים. אבל בתור מבוגרים שלא צריכים ללמוד, יש להם את החופש לבחור את הקבוצה שבה הם רוצים להתאמן רק לפי פרמטרים מקצועיים.

---

האפשרות הזו להמשיך ולהתאמן לאורך שנים, אפשרה לשחיינים כמו מייקל פלפס להמשיך ולהתאמן כשחיין, לצבור עוד מדליות – ולקבוע עוד שיאים.

אבל מעבר להישגים האישיים שלו, הוא בעצם גם מייצג את ארה״ב, ומעניק גאווה לאומית לאזרחיה ותושביה. ובתקופה שבה הוא היה פעיל – פעלו במקביל אליו המון שחיינים מעולים אחרים, אולי בהשראתו ואולי באופן מקרי לחלוטין.

אחד מהם הוא השחיין לשעבר רייאן לוכטה, שהוא השחיין השני הכי טוב שאי פעם פעל, שני רק כמובן למייקל פלפס.

רבים כנראה זוכרים אותו לא בזכות ההישגים האתלטיים שלו , אלא בעיקר לאור השערורייה הגדולה שהוא גרם לה (או היה מעורב בה) באולימפיאדת ריו ב 2016, כשלאחר סיום תחרויות השחיה, הוא ועוד כמה חבר׳ה יצאו לבלות, ובדרכם חזרה לכפר האולימפי עצרו בשירותים בתחנת דלק שהתבררו כסגורים, והם החליטו בכל זאת להשקות את הבניין מבחוץ.

רק שמסתבר שהמשטרה הברזילאית תפסה אותם והשוטרים רצו לעצור אותם, אבל הם הצליחו לסדר את העניינים עם קצת כסף (בין אם זה היה פשוט תשלום קנס או משהו אחר).

רק שבוקר אחר כך, לוכטה סיפר לאמא שלו שהוא נשדד בתחנת הדלק, והיא חשפה את הסיפור בחדשות – והרשויות הברזילאיות בתורן פשוט חשפו את האמת לגבי מה שקרה שם, למבוכתם הרבה של האמריקנים שמצפים מהספורטאים שלהם להתנהגות טובה יותר כדמויות מופת.

לוכטה איבד לא מעט מהפופולריות שלו ולא מעט חברות הפסיקו לתת לו חסות לאור השערוריה, ולקח לו שנים כדי להתאושש מהאסון התדמיתי שהתרחש בעקבות האירוע, שהוא עצמו עדיין טוען שהיה שונה לחלוטין ממה שתואר בתקשורת. לצערו הוא לא הצליח להשתלב בנבחרת השחייה המאריקנית לאולימפיאדת טוקיו – ואולימפיאדת ריו הלא מוצלחת היתה האולימפיאדה האחרונה שבה הוא השתתף.

אבל באולימפיאדת לונדון 2012, לוכטה פרץ בתור כוכב, או לפחות ניסה לפרוץ בתור כוכב.

הוא השתתף כבר בשתי אולימפיאדות לפני כן (ב 2004 וב 2008), אבל היה בעיקר מוכר למביני עניין ומעריצים מושבעים של שחיה ופחות לציבור הרחב. אבל באולימפיאדת לונדון 2012, מייקל פלפס הגיע עם ציפיות בשמיים, אבל רמת אימונים והכנה על הרצפה.

המירוץ הראשון של השחיינים הגברים הוא משחה בשם ״400 מטר מעורב אישי״. בעצם מדובר על משחה שבו שחיין אחד צריך לשחות בכל ארבעת סגנונות השחיה התחרותית המוכרים (פרפר, גב, חזה, וחתירה – בסדר הזה) ל 100 מטר. המירוץ נחשב לקשה ביותר מבין המירוצים, למרות שטכנית ישנם מירוצים בחתירה למרחק דומה ואפילו למרחקים גדולים יותר (800 ו 1500 מטר) – בגלל הטקטיקה של המירוץ. במירוצים של חתירה למרחק של 400 מטר ומעלה מדובר על מירוץ שנחשב למרחק בינוני או אפילו מרחק גבוה, מה שדורש יכולת לשחות למרחקים יחסית ארוכים. אבל המרוץ הזה דורש בעצם מעין ארבעה ספרינטים רצופים, כשיש לכל שחיין טקטיקה משלו לכל אחד מהם, ולכן גם קשה לשחיינים להעריך איך הם נמצאים אחד לעומת השני כדי לשנות את הטקטיקה כדי להתאים את עצמם לאיך הולך לשחייינים סביבם כפי שקורה במשחים אחרים ואחידים יותר.

באולימפיאדת בייג׳ינג 2008 מייקל פלפס ניתח במירוץ הזה בקלות וקבע שיא עולם שנשאר השיא עד לפני בערך שנה (כלומר לא נשבר בערך 15 שנים). אבל בלונדון 2012 פלפס הגיע בכושר כזה נמוך שהוא עלה בקושי לגמר (הוא עלה עם הזמן הכי איטי מבין כל אלו שעלו לגמר) – וגם אז, בגמר עצמו הוא הגיע למקום רביעי, כלומר הוא לא זכה במדליה.

וכדי להבין כמה זה לא אופייני לפלפס לא לזכות במדליה – הפעם היחידה האחרת שבה הוא לא זכה במדליה היתה באולימפיאדת 2000 בסידני, שאליה פלפס הגיע בגיל 15 בלי יותר מידי ניסיון, והשתתף במירוץ אחד בלבד, רק כדי שהוא יקבל ניסיון בתחרות באולימפיאדה כדי שבתחרויות העתידיות שלו הוא יגיע מורגל יותר לתחרות ואז יהיה לו קל יותר להתחרות ולזכות במדליות.

מי שכן זכה במירוץ הזה וכמעט שבר את השיא של פלפס – היה ראיין לוכטה, בהפרש גדול מאוד משאר המתחרים, והכריז שאולימפיאדת לונדון היא ״שלו״. לצערו שאר המירוצים שלו לא היו מוצלחים כמו הראשון, והיו גם מתחרים אחרים שהצליחו להאפיל על מייקל פלפס (כמו למשל השחיין הדרום אפריקני צ׳אד לה קלו שהצליח להביס את מייקל פלפס בגלל טעות של מייקל), אבל לוכטה בהחלט הצליח לקבל לא מעט פרסום, בעיקר בתור טמבל מהסוג שעליו אומרים בישראל ״תהיה יפה – ותשתוק״.

בתוכנית הסאטירה Saturday Night Live צחקו על הטמטום שלו, אבל היה מי שהחליט לתת לו תוכנית ריאליטי שהתבררה ככזו שהציגה אותו בתור גבר ילדותי ומנותק מהמציאות.

---

אבל אחרי לא מעט שנים שבהן מייקל פלפס, ראיין לוכטה וחבריהם שלטו בזירה העולמית, באופן טבעי הם התבגרו ופרשו. אפילו באולימפיאדת לונדון אפשר היה לראות שהם משתתפים בפחות אירועים, ובאולימפיאדת ריו עוד פחות.

כמה מאותם שחיינים ותיקים ניסו את מזלם ורצו להצטרף גם לנבחרת של אולימפיאדת טוקיו – אבל לא הציחו להתקבל אליה. אבל כדי להסביר איך זה בדיוק קרה, צריך להבין שבאולימפיאדה כל מדינה מוגבלת בכך שרק שני מתמודדים מטעמה יכולים להשתתף בכל אירוע ספורטיבי – כלומר במשחה לאורך מסוים ובסגון מסוים, או מרוץ ריצה לאורך מסוים, או בתחרות התעמלות קרקע במכשיר מסוים יכולים להיות רק שני מתחרים מאותה מדינה.

הכלל הזה נועד למנוע ממדינות עשירות כמו ארה״ב שיכולות להשקיע יותר בתוכנית האימונים שלהן להשתלט על התחרות ולאפשר למדינות יותר קטנות ופחות עשירות גם להתחרות – וגם למנוע ממדינות עשירות למשוך אליהן את כל הכשרונות בעולם בכך שהם יבטיחו להם אימונים טובים יותר.

לכן ארה״ב לא פעם עורכת מוקדמות לפני האולימפיאדה, ובגלל המגבלה הזו כמה מהספורטאים הכי מוכשרים בתחומם לא מגיעים לאולימפיאדה רק כי הם אמריקנים, ולעומתם ספורטאים פחות טובים זוכים להשתתף רק כי הם ממדינה שבה יש פחות ספורטאים ברמה גבוהה.

ובמוקדמות למשחקים האולימפיים בטוקיו ממש אפשר היה לראות שהשחיינים הצעירים יותר פשוט מביסים את השחיינים הותיקים.

אבל פתאום עכשיו באולימפיאדת פריז, ארה״ב כבר לא מצליחה לזכות במשחים שונים כמו בעבר, גם כשכביכול יש לה כוכבים חדשים כמו קייטי לדקי או קיילב דרסל. הכתבה עצמה נכתבה בימים הראשונים של האולימפיאדה, ומאז קרו עוד כמה אירועים מפתיעים: דרסל למשל היה מצופה לנצח במשחים ל 50 מטר חתירה וב 100 מטר פרפר, שבהם הוא זכה במדליית זהב בטוקיו – אבל במשחה ל 50 מטרק חתירה הוא זכה במקום בשישי מתוך שמונה ולא קיבל אפילו מדליה, ובמשיה של 100 מטר פרפר הוא אפילו לא הצליח להגיע לגמר.

קייטי לדקי הצליחה להתאושש ולקבל מדליות זהב במשחים ל 800 ול 1500 מטר – אבל מסתבר שנבחרת הגברים של ארה״ב הצליחה לקבוע שיא שלילי: שנת 1900 היהת השנה האחרונה שבה גבר אמריקני לא הצליח לזכות במדליה אישית – עד פריז השנה שבה הם ״שיחזרו״ את ההישג, ולא פעם הגברים שציפו שינצחו אפילו לא הצליחו לקבל מדליה אחרת.

הכתבה טוענת שאחד הדברים שתורמים לכך ששחיינים בינלאומיים מצליחים לעקוף בצורה כזו עקבית את השחיינים האמריקנים נובעת מהעובדה שרבים מהם מגיעים להתאמן בארה״ב תחת אותם מאמנים שהאמריקנים מתאמנים איתם, ולכן בעצם מצליחים להגיע יותר בקלות לאותם הישגים.

וכנראה גם ששיטות האימון הכוללות גם תזונה והתאוששות ששימשו עד היום בעיקר את ארה״ב מצליחות לחלחל גם לתוכניות אימון בכל העולם גם עבור אותם ספורטאים שלא מצליחים להתברג בקבוצת אימונים בארה״ב, בין השאר כי בתור משפיענים השחיינים השונים חושפים אותן ברשתות החברתיות.

מצד שני, ייתכן שפשוט מדובר על משהו תקופתי, ואחרי תקופה שבה היו לארה״ב שחיינים מוכשרים במיוחד כמו מייקל פלפס וראיין לוכטה, עכשיו יש תקופה שבה יש פחות כשרונות אמריקנים ויותר כשרונות בינלאומיים, ובשילוב הידע שיוצא מארה״לֹ לגבי אימונים יעילים זה מאפשר לשחיינים לא אמריקנים לבלוט ולהפוך למצטיינים ״על חשבון״ האמריקנים.

כי אם חושבים על זה – למייקל פלפס לקח 36 שנים לשבור את שיא מדליות הזהב שבהן זוכה שחיין אולימפי שקבע מרק ספיץ ב 1972, ובין לבין לא ממש היה שחיין שניסה לקבוע את השיא הזה או אפילו לשחזר את השיא של ספיץ. כך שכשרונות שחיה יוצאים מהכלל הם מאוד נדירים, וכנראה שארה״לֹ תצטרך להמתין כמה אולימפיאדות עד שיעלה הכוכב או הכוכבים הבאים שלהץ