לחץ או היסטריה?

אי שם במאי 2021, במהלך מבצע שומר חומות, אחד הטילים שהחמאס ירה לכיוון המרכז נפל בערך חצי קילומטר מאיפה שאני ואחי וגיסתי גרים. רק כדי להבהיר – אנחנו לא גרים באותו בניין אבל ברחק כמה דקות הליכה, ונקודת הנפילה היתה בערך באותו מרחק מהדירה שלי והדירה שלהם.

יכול להיות שהנפילה לא היתה בכלל של הטיל עצמו שיורט אלא רק של רסיסים, אבל זה מאוד הפחיד את גיסתי, והפך אותה לממש לחוצה ואפילו היסטרית בכל מה שקשור לאזעקות וטילים. היא פשוט הופכת להיות ממש לא מתפקדת בכל תקופה של לחץ בטחוני, ולרוב מעדיפה לעבור להורים שלה שגרים באיזור שמשום מה לא מגיעים אליו טילים למרות שהוא די במרכז.

בשביעי באוקטובר זו היתה בעיה עבורה, כי ההורים שלה דתיים והיא לא יכלה לנסוע אליהם בשבת. היא שקלה לבערך שעתיים לנסוע להורים שלי בירושלים, אבל אז בסביבות שמונה ומשהו התחילו אזעקות גם בירושלים, והיא ויתרה על הרעיון.

כמה ימים אחר כך היא החליטה שהיא לא יכולה יותר ונסעה עם הילדים להורים שלה לכמה שבועות, אבל בסוף חזרה הביתה למרות האזעקות. באירוע הקודם מול האירנים היא כן החליטה שהדירה של ההורים שלי בירושלים היא בטוחה יותר – רק כדי לגלות ששם היו אזעקות ופיצוצים – ודווקא אצלנו ברמת גן היה שקט לחלוטין.

---

המשפחה של אחי יצאה לאחרונה לחופשה בחו״ל, בדיוק במקרה כשהזירה מול איראן התחילה להתחמם, במיוחד כשמדובר על מצב שבו סוברים שבהם גם החותים והחיזבאללה ינצלו את הסיטואציה כדי לנקום בישראל עם הפיגועים המשמעותיים שביצענו כלפיהם לאחרונה והם עדיין לא נקמו בנו עליהם.

אבל כרגיל עם האיראנים – הם מתעכבים עם הביצוע, ואולי במובן מסוים זה טוב, כי נראה שהעולם (כולל רוסיה למרבה ההפתעה) פועל כדי למתן את התגובה שלהם כדי שהיא תהיה כזו שישראל תוכל ״לסלוח״ עליה (כמובן עם הרבה לח. מצד ארה״ב בנושא הזה), אבל עדיין להציל את הכבוד הלאומי האיראני, במיוחד מול האזרחים שלה עצמה, גם אם הם קצת ״ימתחו את המציאות״.

ברור שהמצב הזה של ההמתנה מותח לכולנו את העצבים, ואני חושבת שגיסתי ממש קיוותה שהסיטואציה תסתיים לפני שהם יחזרו לארץ, אבל כמו שאופייני לאיראנים, הם דוחים את התגובה שלהם לאורך זמן – כנראה בעיקר כי הם יודעים כמה זה גורם לנו הישראלים למתיחות.

לכן גיסתי החליטה להאריך את החופשה שלהם – עד שהאירועים יקרו ונדע מה קורה הלאה. כמובן שמדובר על מצב שבו יש הנחה בסיסית שלפיה ה״נקמה״ האירנית תסתיים תוך ימים ספורים (או אפילו שעות ספורות) ולא תמרח על יותר מידי זמן ולא תהפוך למלחמה ממשית, במיוחד לא מלחמה איזורית שאף אחד לא רוצה בה (חוץ מאולי יבבי שישמח למלחמה ארוכת טווח שתשמור עליו בשלטון).

אחי כמובן מתעצבן על העלות הנוספת של החופשה שהתארכה, אבל אני חושבת שזה משהו מאוד מועיל לגיסתי להתרחק מהמתיחות הזו. אבל לטווח הארוך – גם אם הנבואה על מלחמה איזורית לא תתממש (לפחות הפעם) , אני לא חושבת שאפשר להמלט לאורך זמן מהעובדה שיהיו מידי פעם מבצעים כאלו או אחרים מול הפלסטינים או אפילו חיזבאללה שיגררו איתם התקפות טילים על ישראל ועל איזור המרכז בפרט. ובמבצ כזה צריך לדעת להתמודד עם המציאות הזו, גם כשהיא מפחידה ברמה מטורפת.

ואני לא חושבת שגיסתי היא היחידה שחיה עם הפחד הזה. אולי זה משהו שלי אישית מפריע – העובדה שהרבה אנשים ובעיקר נשים חושבים שהפחד שגורם לשיתוק וחוסר התמודדות הוא משהו תקין, ולא משהו שצריך לטפל בו.