אי שם בקיץ 2005, התקשר אלי ידיד מאוד טוב שי מתקופת התואר כדי לבשר לי שהוא מתחתן.
הוא תמיד תפס מעצמו טיפוס חופשי ופרוע ולכן באופן אוטומאטי כמעט הוא שאל אותי אם אני באמת מאמינה שהוא הולך להתחתן.
אני אמרתי לו שאני דווקא לא מופתעת, כי מאז שאני מכירה אותו הוא נמצא באופן כמעט רציף במערכות יחסים יציבות וארוכות טווח. אפילו בתקופת התואר, שבה רבים מנצלים את הזמן לבלות ולנסות ולחוות לא מעט קשרים – היתה לו בת זוג קבועה והם אפילו גרו יחד תקופה מסוימת. אני לא אומרת שכל מערכות היחסים האלו היו בהכרח טובות או כאלו שהיו עם פוטנציאל להוביל לנישואים, אבל הן בהחלט היו יציבות – וארוכות טווח.
בשנים שלאחר החתונה תמיד צחקנו על זה שלי תמיד היה קל להרוויח משכורת טובה, לו היה תמיד קל למצוא זוגיות – ושנינו בעצם היינו מתים שתהיה לנו קצת מהיכולת של השני.
והוא לא היחידי שאני מכירה שהזוגיות באה לו בקלות. יש לי בן דוד מהמשפחה מצד אמא שלי שהיה הראשון להתחתן מהצד הזה של המשפחה (למרות שהוא צעיר ממני וגם יש לו אחות שמבוגרת ממנו). הוא הכיר את זוגתו כשהיא התנדבה באיזשהו קיבוץ והוא במקרה עבד שם, הם התאהבו, התחתנו, ועכשיו חיים באושר (או לפחות כשאין מתיחות בטחונית, כי הם גרים בדרום).
ואז נזכרתי במשהו שהרגיש לי מאוד מוזר.
אני חושבת שסיפרתי פה בבלוג שאני מאוד שמנה, אבל שההשמנה שלי התחילה בגיל עשרים ומשהו. בתור נערה הייתי מלאה אבל לא באופן חריג – ובאופן עקרוני לא הייתי מכוערת במיוחד, ואולי הייתי גם מושכת במובנים מסוימים (קרי היה לי חזה גדול).
ועדיין בכל תקופת חטיבת הביניים והתיכון, אף אחד לא התחיל איתי.
טוב, יש לי תיקון קטן מאוד לאמירה הזו. בחטיבת הביניים כנראה שכן היה מישהו מהכיתה שהיה מאוהב בי. אבל הוא לא ממש אמר לי משהו או התחיל איתי, כנראה כי היו כמה בנים מהכיתה שהציקו לי (הם הציקו לכל הבנות, אבל כנראה התגובה החזקה יותר שלי להצקות עודדה אותם להטריד אותי יותר) והוא כנראה הרגיש לא נוח מולם כי הם היו החברים שלו באותה תקופה.
אני גם הייתי אחת מהתלמידות הטובות בכיתה והוא היה תלמיד ממוצע מינוס, ואולי גם זה השפיע על הבטחון שלו לרעה.
הדבר היחידי שקרה בינינו היה שפעם אחת הוא הזמין אותי לרקוד סלואו באחת ממסיבות הכיתה שהיו לנו בכיתה ח׳ ותחילת כיתה ט׳.
באופן עקרוני המסיבות האלו היו מסיבות ריקודים שהיו בהם שני חלקים: החלק העיקרי היה כשה״די ג׳יי״ (לרוב אחיו הגדול של אחד התלמידים שהיה לו ציוד בסיסי למדי) ניגן מוזיקה קצבית וכולנו רקדנו במעגל, מישהו היה נכנס לאמצע ואז בן היה מזמין בת לרקוד, רוקד איתה כמה שניות, ואז יוצא – והיא בתורה היתה מזמינה בן אחר לרקוד איתה, ואחרי ריקוד של כמה שניות יוצאת כדי לאפשר לו להזמין מישהי אחרת, וכך הלאה.
ואז מידי פעם מי שהיה ה״די ג׳יי״ היה עוצר את המוזיקה הרועשת ומנגן שיר או שניים של סלואו, ואז היינו מתפנים מ״רחבת הריקודים״ (המקלט), והבנות היו ממתינות שהבנים יזמינו אותן לרקוד סלואו.
אני לרוב ביליתי את הזמן הזה של ריקודי הסלואו בלעמוד בצד – חוץ מאותה הזדמנות שבה הבחור הזמין אותי לריקוד. וגם זה לא היה ריקוד שלם – כי אחת הבנות האחרות פתאום החליטה ״לחתוך״ ולבקש ממנו לרקוד איתה מסיבות שלא היו לי אז ברורות.
יכול להיות שהיא היתה מאוהבת בו. בדיעבד גם באחת המסיבות שנה לאחר מכן, הוא רקד עם בת אחרת והתחכך בה בצורה מטרידה – ובתור מבוגרת אני שואלת אם אותה נערה שקטעה אותנו עשתה את זה בכוונה כדי להציל אותי מהפאדיחה הזו כי לדעתה הייתי לוקחת את זה קשה (וכנראה שהיא צדקה, לפחות באותו גיל).
אבל בגדול בגילאים שבהם בני נוער מתחילים לפתח זוגיות, לי זה לא ממש קרה.
בתיכון עברתי לבית ספר אחר, שהיה מרוחק יותר מהבית, ובשנתיים האחרונות שלי בו גם התנדבתי במד״א – כך שהייתי במסגרות חברתיות שבהן בהחלט פגשתי בנים. עם חלקם אפילו התיידדתי ברמה כזו או אחרת.
בגילאים האלו כבר התחלתי להיות קצת שמנמנה, ואמא שלי הפכה את השניים או שלושה (או החמישה) קילו האלו ל״אסון טבע״, ומעבר לזה סירבה לקנות לי בגדים יפים אלא התעקשה לקנות לי כאלו שהיו רחבים וסמרטוטיים למדי ולא ממש יפים. היה מדובר פחות או יותר על ג׳ינס וטי שירטים, אבל עצם הפשטות והגזרה הרחבה והלא ממש מחמיאה שלהם בנוסף לחוסר הבטחון ששידרתי לגבי המראה שלי – לא בהכרח תרמו לזה שמישהו ירצה בכלל להתחיל איתי.
והבעיה היתה כשזה המשיך גם לצבא, ששם לדעתי כמעט כל הבנות הצליחו למצוא בן זוג טייס (או לפחות פקח טיסה), אבל אני נשארתי ללא בן זוג.
באוניברסיטה למזלי דברים התחילו להשתפר, למרות שגם שם היה לי פעם מקרה קצת מוזר.
אני חושבת שזה קרה בשנה האחרונה שלי שם, שאחד הסטודנטים האחרים שלמד איתי בחלק מהקורסים שלי הזמין אותי אליו כדי שנלמד יחד. וזה מאוד הפליא אותי, כי בעצם לא היה בינינו שום קשר עד אז, ולא היתה סיבה אובייקטיבית שהוא ירצה ללמוד איתי, כי לא נחשבתי לגאונה גדולה או אפילו למבינה גדולה בשום תחום. עצם העובדה שאחרי הפגישה הזו שהיתה אצלו בבית לא נפגשנו שוב מעיד על זה שאולי משהו היה שם חשוד.
הדבר היחידי שזכור לי מהמפגש הזה שהחדר שלו היה מלא בקונדומים, אבל אני לא זוכרת שהוא עשה שום צעד שיכולתי לפרש כאילו הוא רוצה לשכב איתי.
אבל בדיעבד אני שואלת את עצמי האם הוא אולי רצה שיקרה משהו וניסה לרמוז על זה או ציפה שאני אבין לבד מההזמנה, ואני הייתי זו שלא הבינה מה בדיוק קורה ולכן לא קרה כלום.
לפני כמה שנים כתבתי רשומה על ספר בשם ״ג׳ין וג׳וני״ שאהבתי לקרוא בתור ילדה. הכרתי את הספר כשגרנו אי שם בשנות השמונים בארה״ב, כי הוא נכתב על ידי בברלי קלירי שהיתה אז סופרת ילדים מאוד פופולרית. הספר עצמו יצא לאור ב 1959, אבל הרעיון מאחוריו כנראה רלוונטי לבנות בכל תקופה.
כשכתבתי על הספר, סיכמתי אותו בכך שהסוף שלו מאוד מאכזב לנערה הממוצעת. הספר מספר על מצב שבו נערה ביישנית, שקטה, לא יפה ולא מקובלת חברתית מתאהבת בשמיניסט הכי חתיך ומקסים בבית הספר. לרוב ההתאהבות הזו נסתרת או לכל היותר אם מישהו שם לב אליה – לרוב מדובר על החברים של החתיך שלועגים לנערה הזו.
אבל בספר החתיך, ששמו ג׳וני, דווקא שם לב לנערה, ששמה הוא כמובן ג׳ין. והיא נהנית מתשומת הלב שלו – ובמשך רוב הספר היא לא ממש מבינה שהוא בעצם בעיקר נהנה מההערצה שלה, והוא עושה את זה רק כשנוח לו ולא ממש משקיע או מתאמץ מעבר לזה. היא מבינה את זה לקראת הסוף – ואפילו מצליחה למצוא בן זוג אמיתי בסוף הספר, אבל מדובר על מישהו שהוא בדיוק הדמות ההפוכה מג׳וני: לא נאה, לא מקובל, ואפילו בהרבה מאוד מובנים מתנהג בצורה שהיא מנוגדת לזו שה״מקובלים״ מתנהגים בה.
הספר לא ממש מספר על מערכת היחסים שלהם מעבר לדייט הראשון שלהם ושג׳ין מסרבת לנשיקה אבל מסכימה לדייט שני. במקביל, אחותה הגדולה סו גם חווה את מערכת היחסים הראשונה שלה – וגם בן הזוג שלה הוא מישהו פחות מקובל, בחור לא נאה עם צלקות של פצעי בגרות על הפנים, וכזה שנחשב לילד המוזר של השכונה כי הוא התעניין בחרקים בצורה אובססיבית.
מנקודת מבט בוגרת, הספר כמובן צודק. בניגוד למה שרבות מסדרות, סרט, וספרי הנעורים שלנו סיפרו לנו – לרוב הנערה הביישנית לא עוברת מייקאובר ואז הבחור הכי חתיך בשכבה שם אליה לב והם הופכים לזוג. הבחור הזה הוא לפעמים בחור נחמד שחבל לו לשבור לה את הלב, ולפעמים הוא בחור לא ממש נחמד שמנצל אותה כמו ג׳וני ניצל את גקין, או לועג לה – אבל סביר להניח שבת הזוג שלו תהיה מישהי יפה ופופולרית כמוהו.
ואני חושבת שאולי כשהייתי נערה, קניתי יותר מידי את מה שהסרטים והספרים והסדרות ניסו למכור לנו. ואולי זו היתה סיבה לזה שפספסתי הרבה דברים.
התיירת המקרית 
פוסט קשה לכתיבה, אני בטוח.
"ואני חושבת שאולי כשהייתי נערה, קניתי יותר מידי את מה שהסרטים והספרים והסדרות ניסו למכור לנו. ואולי זו היתה סיבה לזה שפספסתי הרבה דברים."
התמונה הקיטשית-הרומנטית והמציאות השונה להפליא והאכזרית מאוד יכולות לגרום ל"שיתוק".
אהבתיLiked by 1 person
מדובר יותר על העבר הרחוק – כיום יש אתרי דייטינג ורשתות חברתיות שמביאים איתן סט בעיות משלהם.
אהבתיLiked by 1 person
אין ספק.
אהבתיאהבתי
קצת קשה לי להתייחס. עצוב לי על תחושת ההחמצה שאת משדרת. אני לא בטוח שהיית מאושרת יותר עם בן זוג, אבל אם חושבת שזה המצב, לא מאוחר מדי לנסות למצוא אחד. כידוע "לכל סיר יש מכסה" ובהחלט יכול להיות שאם תחפשי תוכלי למצוא בן זוג מתאים. יש כמובן גם חשש שתתאכזבי מאוד ואולי אפילו תפגעי בתהליך חיפוש שכזה או בזוגיות אבל אני מניח שתוכלי גם לחזור לסטטוס של רווקה ללא בן זוג, אולי עם קצת פחות תחושת החמצה 😦
והחיים הם לא רומנים רומנטיים ולא סרטים הוליוודיים.
אהבתיLiked by 1 person
כנראה שלא ברור מהרשומה שבעצם כתבתי על זוגיות בגילאים צעירים יותר, לא כיום. כרגע אני לא בזוגיות אבל בהחלט היו לי בעבר מערכות יחסים כשחיפשתי ורציתי אותן, גם אם הן באו פחות בקלות.
אהבתיLiked by 1 person
אני חושבת שהייתי בסטטוס כמעט תפוס תמידית בשנות התיכון ואח"כ בצבא וגם בשנים אחרי הצבא. אמנם לא עם אותו בנזוג, חלק מהמערכות יחסים היו ארוכות חלק פחות אבל באמת שלא היה לי הרבה זמן של לבד.
והיה שלב מסויים כשהייתי צעירה ששמתי לב שהמערכות יחסים שאני נכנסת אליהן בעצם לא מעצימות אותי ומקדמות אותי אלא מפריעות לי. ואז הייתה תקופה שהחלטתי במודע לא לחפש זוגיות ולא להכיר למטרות כאלה. וזה באמת עבד ככה כמה שנים.
אבל גם אחרי שהשנים האלה עברו לא מעט פעמים הגברים שיצא לי להכיר בתקופה שגרתי בת"א וגם לאחר מכן או שהם לא היו רציניים, או ששנינו לא היינו באותו level ועם אותם תחומי עניין, ולא היה לנו על מה לדבר ולמדתי לזהות את הטיפוסים האלה מאוד מהר ופשוט לעבור הלאה.
והאמת כבר שנים שאני לא מחפשת
האמת שמאז מה שעברתי עם הקורונה ב2022 האשפוז וכו' והנזקים שזה השאיר לי אני אפילו לא שוקלת את זה. כי אלה לא דברים שקל להתמודד איתם ועדיין מרגיש לי לא בנוח כל העניין הזה. ז"א להפיל את "שק הבעיות שלי" על מישהו אחר. כי המחשבה שלי שבן אדם יקשיב ופשוט יגיד לי תשמעי זה לא מתאים.
שלא לדבר על זה שבגיל שלי אופציות הבחירה הן מאוד מצומצמות, רוב הגברים בגיל שלי (פלוס מינוס) כבר חוו לא מעט מערכות יחסים, ונשרטו מהן. ויש לא מעט גרושים, ו/או גרושים עם ילדים. שזה כבר הופך הכל ליותר מורכב.
ואם יש גבר שהוא לא גרוש תמיד תעלה לך התהייה למה, ומה לא בסדר בו שהוא לא התחתן עד עכשיו (בדיוק כמו שהוא יכול לחשוב עלייך את אותו הדבר בדיוק).
חוץ מזה שמה שעברתי לגמרי הוריד לי את החשק.
אחת השאלות שתמיד הצחיק אותי ששאלו אותי במהלך האשפוז והשיקום שלי זה לגבי חשק מיני. ואיך בדיוק אמור להיות חשק מיני בסיטואציה כזאת? שכואב לך, וקשה לך, ואת מתמודדת עם דברים שלא חלמת להתמודד איתם. והחלום הכי גדול שלך זה להצליח לישון 7-8 שעות בלי להתעורר כל שעה וחצי בלילה.
אבל בשורה התחתונה אני מעדיפה להיות לבד ולהתמודד עם הבעיות שיש לי בעצמי מאשר להיות במערכת יחסים כדי "להרגיע את הסביבה/המשפחה", ועל אחת כמה וכמה מערכת יחסים שמזיקה לי.
אני יודעת אבל, כשמוצאים את הבן אדם הנכון, זוגיות יכולה להיות דבר נהדר, מפרה ומעצים. הבעיה היא…. למצוא את הבן אדם הנכון…
מה שכן ספרים וסרטים מעולם לא היו מה שהשפיע על קבלת ההחלטות שלי בנושא הזה.
אהבתיLiked by 1 person
אוי, יש לי המון לכתוב על הסצנה התל אביבית ועל גברים שרוטים בגילנו. כמות הפניות שקיבלתי מגברים שמחפשים מישהי מהצד ובטוחים שכל מי שלבדה או נתפסת בתור מוחלשת תסכים להיות המישהי מהצד הזו ועוד להיות זו שנותנת להם את מה שבת הזוג הקבועה שלהן מסרבת לתת היא מדהימה.
אהבתיאהבתי
מהתגובות הבנתי שזו לא היתה כוונת הפוסט אבל בהחלט אני קיבלתי וייב של איזו תחושה של פספוס אצלך, כאילו את מצטערת שאת לא בזוגיות.
זה עלול להישמע מגוחך אבל באמת שאין לי ניסיון בדייטינג, ובטח לא בסצינה של מה שקורה עכשיו, עם האפליקציות והרשתות החברתיות. אבל גם לפני כן, לא יצאתי כמעט עם בנים.
היה לי חבר בכיתה ח-ט ונפרדתי ממנו כי התאהבתי בילד אחר מהכיתה שבכלל היה עם מישהי אחרת וראה בי רק ידידה. בכלל, במשך רוב החטיבה והתיכון בנים ראו בי רק ידידה, לא מישהי עם פוטנציאל של בת זוג. אולי זה משהו ששידרתי, או זה המראה שלי, אולי שילוב………אין לי מושג.
התחלתי לצאת עם T כשהייתי בכיתה י' – בת 16. הוא היה בי"ב בן 18.
אמנם היתה תקופה קצרה כשהייתי בצבא שגמרנו ויצאתי עם מישהו מקורס התכנות שלי, אבל כאמור זו היתה תקופה קצרה ומאז שחזרנו היה ברור שזהו, אנחנו ביחד.
אז אין לי ניסיון בכלל בדברים האלה.
יש לי חברה טובה (בבלוג קוראים לה 'במבה') שהיה לה חבר בגיל צעיר והוא נפטר, ואחרי כן היא מעולם לא באמת נכנסה למערכות יחסים….ונשארה רווקה. היום היא בת 74….והיא לבד. באיזשהו שלב היא פשוט הפסיקה לחפש. וגם הפסיקה להיענות.
לה יש חברה שבעלה נהרג בתאונת דרכים כשהם היו בטיול בארה"ב והיא היתה בהריון. אז בעצם כל השנים היא אלמנה. איכשהו התחיל רומן בינה לבין עורך הדין האמריקאי שטיפל במקרה שלהם. הוא היה נשוי ועשיר מאד והיה מגיע לארץ או לוקח אותה לטיולים בחו"ל וכל השנים הרומן הזה ביניהם נמשך. באמצע הוא הספיק להתגרש ולהתחתן שוב ועדיין הוא ניהל איתה רומן. זה היה מאד מוזר ללוות את זה מהצד. לפני כמה שנים גם הוא נפטר אז עכשיו היא סוג של אלמנה פעם שנייה……..
יש לי די הרבה חברות שאינן בזוגיות מסיבה כזו או אחרת. לפעמים זה מבחירה ולפעמים כך יצא. אני חושבת שבחו"ל הרבה יותר מקובל להיות בלי בן/בת זוג ויש הרבה פחות לחץ מהחברה למצוא זוגיות. גם את מתרשמת כך?
אהבתיLiked by 1 person
החברה שניהלה רומן במשך שנים עם גבר מחו״ל מאוד מזכיר לי את בת הדודה של אמא שלי (איכשהו יש לה רק בת דודה אחת ושלושה בני דודים). היא היתה מישהי שהתחתנה בגיל מאוד צעיר ונולדו לה ילדים, אבל כנראה משהו במסגרת ל התאים לה – ולקח לה שנים להתגרש.
אחרי שהיא התגרשה היתה לה מערכת יחסים ארוכת שנים עם מי שהיה השותף העסקי והמאוד נשוי לחנות הרהיטים העתיקים שהיא פתחה. הוא גר בחו״ל עם אישתו, ובת הדודה ״זכתה״ לבלות איתו בתקופות שבהן הוא היה בארץ, אבל כל הזמן היתה חופשיה לעשות כרצונה בלי שום מחויבות וזה כנראה התאים לה המון שנים. אני מודה שאין לי מושג עד כמה אישתו היתה מודעת לסיטואציה והאם היה לה אכפת.
בשלב מסוים הם ניתקו את הקשרים האישיים והעסקיים ביניהם, אבל הם חזרו – ועם הזמן היתה לי תחושה שהיא כן רצתה משהו יותר מחייב, ובשלב מסוים היא באמת הגיעה איתו לאחת מהחתונות המשפחתיות והציגה אותו ממש בגאווה בתור בן הזוג שלה.
אני מסכימה שבחו״ל באמת יותר מקובל להיות ללא בני זוג, אבל אני חושבת שגם בישראל יש שינוי לכיוון הזה – בין אם מדובר על גיל נישואים שרק הולך ועולה, או הורות חד הורית או משותפת, או לא פעם כמו שאת מספרת – אנשים שהתגרשו או התאלמנו ובוחרים מרצון או שלא מרצון לא להכנס לזוגיות.
כי כמו שהדר כתבה – זוגיות אחרי גירושים ובמיוחד כשיש ילדים הופך את הנושא למורכב משמעותית. בעבודה הקודמת שלי היה גבר גרוש שחיפש זוגיות, ולבנות הזוג שלו בהחלט היה לפעמים קושי עם הילדים. למשל היתה בת זוג אחת שהסתדרה עם הבת שלו אבל היה לו קושי נם הבן שלו, והיא גם עיצבנה אותו כשהיא ניסתה לחנך את הילדים.
אהבתיאהבתי