n_lee ואני משוחחות לאחרונה לא מעט על ״אושיית רשת״ מסויימת שהתחילה את דרכה כמי שמייצגת נשים שמנות, ולאחרונה התחילה לרזות בצורה משמעותית בעזרת זריקות הרזיה. בתחילת דרכה היא לא ממש כתבה על ההרזיה, אבל אחרי שהמון מהעוקבות שלה שמו לב לירידה המהירה והמשמעותית שלה במשקל היא התחילה לכתוב על זה, ובשלב מסוים היא והדיאטנית שליוותה אותה הוציאו פודקאסט על הנושא כדי לדון בנושא בצורה מסודרת ומקצועית.
ועקרונית מדובר על פודקאסט שהייתי אמורה להסכים איתו. האושיה עצמה סיפרה שהיא סבלה מבעיה בריאותית שבגללה היא נאלצה לרזות (למרות ש n_lee טוענת שזו לא בעיה שקשורה להרזיה או שהרזיה תקל עליה), היא חקרה את נושא התרופות לעומק לפני שהיא החליטה לקחת את התרופה שהיא לקחה, היא התייעצה עם הרופא שלה, ועבדה בליווי של דיאטנית קלינית כדי לשפר את התזונה שלה. זה אמור היה להיות התהליך האידאלי להחליט האם לקחת את התרופה, ולא ניסיון לשכנע נשים אחרות לקחת את התרופה אלא להיפך – זה אמור לעודד אותן לחקור אותה, וגם אז לקחת אותה רק כשיש בה צורך ממשי וגם אז בליווי של דיאטנית ושל רופא.
אבל עדיין, משהו מאוד הפריע לי בפודקאסט ברמה שבה בערך באמצע הפודקאסט פשוט גרם לי לסגור אותו בעצבים בלי לרצות לסיים אותו.
וזה לא מה שהיה לי מה להגיד עליו – אני חושבת שעצרתי אותו בחלק הראשון שאליו הקשבתי כל דקה או שתיים כדי לכתוב כמה פסקאות על עוד אמירה שהפריעה לי, רובן הכללות על תזונה שמכווינה לסוג דיאטה מאוד מסוים (כזו שעשירה בחלבונים ומפחיתים בה משמעותית פחמימות) או אנשים שמנים (שתמיד כביכול יש להם תיאבון מטורף וזוללים בגללו מכל הבא ליד) או מחמאה לאושיה עצמה על כמה היא נהדרת בהתמדה שלה, כאילו אין כמעט אף אחת אחרת שמתמידה בהרזיה (מה שממש לא נכון, דרך אגב, ויש הרבה נשים שמתמידות בהרזיה, עם או בלי תרופות, ניתוחים, או כל עזר חיצוני אחר).
ובעצם התחושה שלי שהמטרה של הפודקסט היתה פחות או יותר להסביר שאי אפשר לרזות ממשקלים גבוהים בלי להשתמש בפתרון של התרופה.
וזו אמירה בעייתית. כי לא כל אחד משמין בגלל תיאבון ברמה מטורפת – ובאותה מידה הפחתה משמעותית של התיאבון היא לא בהכרח פתרון טוב לטווח הארוך, לא עם השמירה על המשקל ולא על ניסיונות הרזיה עתידיים ואם וכשנצטרך אותם.
כי בעצם בהרבה מקרים, צריכה של הרבה מידי קלוריות לא בהכרח נובעת רק כי ״אנשים שמנים״ רעבים יותר מידי. חלק משמעותי ממהשמנה של אנשים שמנים רבים נובע קודם כל מבחירת אוכל לא נכונה. יש הבדל משמעותי מבחינה קלורית בין לאכול סלט ירקות עם חזה עוף צלוי במעט שמן לבין לאכול המבורגר וצ׳יפס, גם אם שתי המנות משביעות (הסלט ישביע כי יש בו סיבים בירקות, לעומת ההמבורגר והצ׳יפס שמכיל המון שומן שגם הוא גורם מאוד משביע). אבל למרות ששתי המנות משביעות, וברור שהסלט והעוף היא המנה הבריאה והמרזה יותר – הרוב המכריע של האנשים השמנים ירצה אוטומטית לבחור בהמבורגר והצ׳יפס פשוט כי הם טעימים יותר, בלי שום קשר לכמה תנסו להפוך את הסלט לטעים ומגניב יותר עם פירות או רוטב טעים או תוספת אגוזים פריכים או ווטאבר.
ולמרות שברור לכולנו שהסלט עם חזה עוף הוא בריא יותר, מזין יותר, ומרזה יותר – אנשים שמנים מתקשים להמשיך לבחור בו שוב ושוב ושוב לאורך שנים, ולא פעם ״נופלים״ בכך שהם בוחרים את ההמבורגר – אבל מה שמכשיל אותם באמת זה שהם מתקשים לחזור לאכול את הסלט עם החזה עוף לאורך זמן. משהו בבחירה הזו פשוט מתסכל אותם, גם אם הם מבינים לעומק את החשיבות של אורח החיים הבריא וממש ממש ממש רוצים להרזות ולהשאר רזים.
בגלל זה למשל לא פעם דיאטות שמתבססות על אורח חיים בריא מרשות משהו שנקרא ״מנה שבועית מותרת״ או ״פינוק יומי״ כדי לאפשר למי שרוצה בזה לשלב את ההמבורגר והצ׳יפס בתזונה הסדירה שלו פעם בשבוע בערך כדי לא לצבור את התסכולים האלו. יש כאלו שזה כנראה הספיק להם – אבל יש רבים אחרים שלא ממש הסתפקו בזה.
ופה מגיעה עוד נקודה: בעולם שלנו הופך להיות יותר ויותר ״רעיל״ עם השנים מבחינה תזונתית. יש לנו יותר דברים מפתים לאכול, גודל המנות הפך להיות גדול יותר – וקל יותר מתמיד להזמין אוכל הביתה בלי אפילו לצאת מהבית.
במקביל אנחנו הרבה פחות פעילים פיזית – במיוחד מאז שרבים התחילו לעבוד מהבית ולכן אפילו לא יוצאים ממנו לעבודה ולא צועדים ברחבי המשרד – ולכן בעצם גם שורפים הרבה פחות קלוריות מאשר בעבר.
ובמצב כזה, הרבה יותר קשה להגיע לשליטה עצמית. ולכן ברור לי למה לאנשים מסוימים יכול להיות מאוד נוח לקחת את התרופה שתגרום להם לאבד כמעט לחלוטין את התיאבון (ובמקרים של השמנת יתר חולנית – לעבור ניתוח קיצור קיבה שההשפעה שלו מקבילה לזה) כדי להמנע מאכילה, וכדי להרגיש רע על סף הקאה אחרי אכילה של כמות סבירה של אוכל רק כדי להמנע מהפיתויים הללו.
אבל האם זה באמת פתרון לטווח ארוך?
חשוב לציין: למרות שהתרופות האלו נמצאות בשוק המון זמן ונבדקו עבור חולי סוכרת, בשלב זה עדיין לא ידועות תופעות הלוואי ארוכות הטווח של התרופה עבור אנשים בריאים (או לפחות כאלו שאין להם סוכרת). יכול להיות שההשפעות לוואי שיכולות להחשב למתקבלות על הדעת עבור חולי סוכרת שכבר הגיעו למצב שבו אין להם ברירה והם נאלצים לקחת תרופות לכל החיים – לא יחשבו ללגיטימיות עבור אנשים בריאים. אם התרופה למשל מזיקה ללבלב, אולי לחולה סוכרת זה לא ממש משנה כי הוא כבר חולה – אבל אם התרופה ניתנת לאדם בריא רק למטרות הרזיה, להרוס לו את הלבלב ולהפוך אותו לחולה סוכרת זה לא דבר רצוי (למרות שזה משהו שיעזור לו להתמיד עם התרופה לאורך זמן).
אבל מה אם הצורך באכילה הזו הוא לא בהכרח פיזיולוגי אלא נפשי או רגשי? במצב כזה, האדם השמן יוכל לבחור לאכול אוכל משמין בתיאבון המוגבל שיש לו – או פשוט להפסיק לקחת את התרופה כדי לאפשר לו לחזור להנות מאוכל כמו פעם. רק שעכיוש אחרי שהגוף שלו התרגל למעט מאוד קלוריות כל יום – ה״אוכל כמו פעם״ יהפוך למשמין יותר מאשר פעם, גם מבחינת קצב העליה במשקל, וגם מבחינת המשקל הסופי שאליו הוא יגיע (אם הוא אי פעם יפסיק להשמין).
ובשיחה של האושיה והדיאטנית פשוט לא היתה התייחסות לזה. אולי כי מבחינת האושיה עצמה מה שמכונה ״אכילה רגשית״ לא קיימת עבורה. ואולי האוכל שהיא אוהבת הוא כזה שאפשר לרזות בעזרתו בשיטות כמו תזונה עתירת חלבון או שומן, וכך האוכל המנחם עבורה הוא אוכל מהסוג שתואם שיטת הרזיה כזו או אחרת. אבל עבור רוב האנשים השמנים זה לא המצב.
ופה בעצם טמונה הבעיה של הפודקאסט: יש בו רק שמנים שהם ציבור אחיד והומוגני שמאופיין בתיאבון בלתי פוסק, ויש בו את התרופה שפותרת את הבעיה הזו בקלות ולכן היא הפתרון הזמין והמוחלט לבעיה. אבל מה שחסר פה זה חיבור למציאות ודיבור על הסיכונים של התרופה, וזה מרגיש בעיקר בתור פרסומת לתרופה ולדיאטנית עצמה.
התיירת המקרית 
תודה רבה. אני חושב שזו סקירה הוגנת מאוד. הביקורת שהעלית נשמעת לי נכונה מאוד.
תודה
אהבתיLiked by 1 person
תודה לך!
אהבתיאהבתי
בתור מישהי שעשתה דיאטות בימי חייה וכיום פשוט לא יכולה, אפילו אם משמעות הדבר שהיא תפגע בבריאות שלה אם לא תעשה דיאטה, אני ממש ממש מבינה את כוח הרצון וחוסר הכח רצון.
ההצעה היחידה שלי היא לקחת מטפורמין, לוקחים אותו לא רק מסיבות של סוכרת, לוקחים אותו לאריכות חיים. תחפשי דיוד סינקלק באנגלית. זו התרופה הנפוצה ביותר קיימת למעלה מ 60 שנה. היא תעזור. לוקח זמן רב עד שהיא מתחילה להשפיע, אבל היא עוזרת מאד. היא זולה מאד. 500 מיליגרם פעמיים ביום זה האידיאלי פעם בבוקר אחרי האוכל פעם בערב אחרי האוכל.
כל טוב
אהבתיLiked by 1 person
אני לא חולת סוכרת, ולכן נשמע לי מסוכן לקחת תרופה למחלה שאין לי בעיקר כי לתרופות יש תופעות לוואי שהן לא בריאות.
אהבתיאהבתי
זוכרת שסיפרתי שכשהייתי מאושפזת בבי"ח בחודש שעבר באה אלי רופאה מצוות הרופאים והתחילה לדבר איתי על המשקל שלי, ואמרה לי בצורה מאוד ישירה שאי אפשר לרדת במשקל בצורה הרגילה שהכרנו עד כה – אקא תזונה מתאימה וספורט. הדרך היחידה שבה אנשים יכולים לרדת במשקל זה באמצעות זריקות הרזיה או ניתוח בריאטרי.
וזה כזה בולשיט, כי ברור שזה לא נכון.
חוץ מזה כפי שאת בטח יודעת האוכלוסיה של האנשים שיש להם עודף משקל, זו לא אוכלוסיה הומוגנית. ואנשים עלו ועולים במשקל מסיבות שונות.
אני יכולה להגיד לך שיש לי ידיד שיש לו בת שלוקחת את הזריקות ולא ממש ברור איך הן משפיעות עליה לטובה, כי ממה שהוא אמר לי יש לה עליות וירידות. זה אומר לדעתי שהזריקות לא באמת משפיעות עליה, כי מי שלוקח אותן והן משפיעות עליו היטב נמצא במגמת ירידה במשקל כל הזמן, אין דבר כזה עליות וירידות.
בנוסף החלק שבו לא דיברו על הנזקים שהזריקות הרזייה האלה עושות, פגיעה בלבלב, עליה של 75% בסרטן בלוטת התריס, איבוד של בין 20% ל40% מסת שריר (זה המון).
ובל נשכח שחלק ניכר מהאנשים שלוקחים זריקות הרזיה לא עושים את זה בליווי של דיאטנית/תזונאית. לא נמצאים בביקורת ע"י רופא כלשהו. חלקם הגדול שמגיע למשקל היעד מפסיק עם הזריקות ואז עולה את המשקל שהוא ירד בחזרה.
לא דיברו על זה שהזריקות האלה משנות את האופי של הבן אדם כי החומר שיש בהן מתפשט בכל תאי המוח. לא דיברו על זה שהזריקות גורמות לדיכאון והתאבדויות (זה מאחד הסרטונים ששלחת לי עם החוקר הבריטי).
וגם לא על זה שכל אחד יכול להשיג את הזריקות האלה, גם אם אין לו עודף משקל רציני ולקחת את זה לצרכי הרזיה ואז לפתח הפרעות אכילה בגלל התופעות שהזריקות עושות.
שלא לדבר על דברים שלא מדברים עליהם עם אנשים שמגיעים לבתי חולים עם כל מיני כאבי בטן ובעיות עיכול ורק אחרי שהם עוברים תחקור ע"י רופאים מבינים שזה נזק שקורה בגלל הזריקות האלה.
כרגע יש שלושה סוגים של זריקות בישראל, סקסנדה, אוזמפיק (שתיהן יוצרו במיוחד לטיפול בחולי סכרת) ולאחרונה נכנסה וויגובי. כשהמטרה של המדינה היא להעביר את כולם להשתמש בוויגובי (וכך לא יווצר מצב שלחולי סכרת לא תהיה התרופה שלהם שעבורם היא מצילת חיים).
בעוד קופות החולים כן נתנו מימון חלקי לסקסנדה ואוזמפיק, לוויגובי אין מימון וצריך לשלם מחיר מלא על זה.
העלות החודשית ממש גבוהה (ממה שבדקתי לאחרונה משהו כמו 1500 ש"ח לחודש), לא סכום שכל אחד יכול להרשות לעצמו להוציא, בטח לא לכל החיים.
והנזקים שהזריקות האלה עושות עולים על היתרון היחיד שלהן שזה ירידה במשקל.
אהבתיLiked by 1 person
את זוכרת ששוחחנו על זו שמנהלת את הפורום של מקומרות שהאושיה רבה איתה? מסתבר שהמנהלת של מקומרות ניסתה את הזריקות, ולא רק שהיא לא רזתה מהן, היא. השמינה כי הזריקות כנראה דפקו לה את בלוטת התריס.
ותראי, למי שיש השמנה שבאמת מסוכנת בריאותית ולא מצליח לרזות בשום דרך אחרת – אז יש ניתוחי קיצור קיבה, ואותם קופת חולים מממנת במקרה שיש זכאות, כלומר BMI מעל 40 או מעל 35 עם מחלות נלוות.
כמובן שגם בקטע של ניתוחים יש לחחץ מאוד גדול של רופאים לעשות אותם גם אם לא ברור אם הם יהיו יעילים (כתבתי על זה בזמנו כמה פוסטים) וגם אם לא ניסו לרזות בדרכים יותר שמרניות. כבר שמעתי על רופאים שעוזרים לחולים לזייף משקל או מצבים רפואיים כדי להיות זכאים לניתוח.
אבל הנקודה היא שכשיש סכנת חיים – קופת חולים מממנת את הטיפול. אבל קופות חולים לא צריכות לממן טיפולים אסתטיים כמו הרזיה.
אהבתיאהבתי
אוי, לא זכרתי שהיא סיפרה על זה…. ממש מבאס בשבילה.
זה אחד מהסיכונים שיש בזריקות האלה.
אגב, היא גם שוחה לא מעט שנים והמשקל שלה לא השתנה הרבה.
הייתי מצפה ממשהי ששוחה (ז"א עושה פעילות אירובית) שזה ישפיע על הגוף שלה. למרות שבעיני היא נראית יותר חטובה יחסית למה שהיא הייתה לפני שהיא התחילה לשחות.
יש מישהי במושב בו אני גרה שהיא והבן זוג שלה (לא בטוחה שהם נשואים כי זה פרק ב' של שניהם) שהם עלו בכוונה במשקל כדי לעשות ניתוח בריאטרי.
היום הם כבר בערך עשור אחרי והם כבר עלו 50% מהמשקל שהם הורידו בזכות הניתוח חזרה.
בסופו של דבר הניתוח לא מבטיח שום דבר ויש לו יותר נזקים מתועלת.
אבל שבקופות החולים הופכים השמנה למחלה ורופאים מתייחסים לבן אדם עם עודף משקל כבן אדם חולה, למרות שאין לו אף אחת מהמחלות שנגרמות כתוצאה מהשמנה.
זה מגיע אפילו למצב שיש אנשים שחושבים שאם את בעודף משקל אז בהכרח יש לך הפרעת אכילה, כי אחרת איך הגעת למצב כזה?
זה לגמרי נעשה פסיכי.
אהבתיLiked by 1 person
תראי, אם השכנים האלו שלך הצליחו לשמור על חצי מהירידה שלהם אחרי הניתוח – זה הישג, כי לרוב אנשים שמנים לא רק שלא מצליחים לשמור על ההרזיה לאורך זמן אלא לרוב עולים במשקל יותר ממה שהם ירדו ומגיעים למשקל גבוה יותר אחרי הדיאטה.
וזה לא מפליא שספורט לא מרזה – כל דיאטנית תסביר לך שספורט לא מרזה, או לפחות לא הספורט שעושה בן אדם ממוצע. מה שמשפיע על ההרזיה ב 80% – 90% זו התזונה במקרה של אנשים כמונו, וגם את ה 10% – 20% שהספורט תורם אפשר לראות ב 99.999% מהמקרים רק אם גם אוכלים נכון במקביל.
כדי להגיע למצב שספורט באמת משפיע על ההרזיה, צריך להתאמן ברמה שספורטאי מקצועי מתאמן בה. שחיין מקצועי כמו מייקל פלפס יכול למשל להתאמן פעמיים ביום בשחיה כשכל אימון כזה לוקח בין שעה וחצי לשעתיים, והוא נעשה ברמת מאמץ מאוד גבוהה שרוב האנשים הממוצעים לא מגיעים אליה באימון רגיל שלהם – כלוןמר בקצב מהיר ורצוף לאורך כל הזמן הזה. ובין לבין הוא גם היה משלב אימון משקולות מאוד קשה עם משקלים מאוד גבוהים שגם הוא היה בין שעה לשעתיים כמה פעמים בשבוע – כלומר בבמשך שישה או שבעה ימים בשבוע פלפס היה מתאמן משהו בין ארבע לשש שעות ביום ברמת מאמץ מטורפת.
וזה בנוסף לזה שיש לספורטאים מקצועניים המון טיפןולים משלימים כדי למנוע פציעות וכדי להתאושש יותר טוב כמו טיפולים אצל פיזיותרפיסטים, ועיסויים, וכוסות רוח שהפכו להיות פופולריות בשנים האחרונות, ואימוני מתיחות גם כדי להתאושש וגם כדי להגדיל את טווח התנועה שלהם כדי לייעל את השחיה – ועוד המון דברים אחרים.
זה לא משהו שבן אדם ממוצע מסוגל לתחזק. פלפס עצמו אמר שבשנה או השנתיים לפני האולימפיאדה הוא רק מתאמן, אוכל – ונח כדי להתאושש.
ודרך אגב, כדי לא לאבד מסת שריר בדרגת אימונים כזו גם האכילה עצמה הופכת לסוג של אימון כי צריך לאכול מספיק קלוריות וגם מספיק חלבון. נכון שההערכה שפלפס אכל 12 אלף קלוריות ביום היא מוגזמת, אבל שחיינים בהחלט מסוגלים לאכול בין 6 – 8 אלפי קלוריות ביום רק כדי להתאושש מהאימונים שלהם, וזה מאמץ בפני עצמו.
אהבתיאהבתי
הבסיס של ירידה במשקל נגרמת מגרעון קלורי, או במילים אחרות את מכניסה פחות ממה שאת מוציאה. ואם לצורך העניין את עושה ספורט ששורף קלוריות זה אומר שאת שורפת יותר קלוריות ממה שהיית שורפת אם לא היית עושה.
זה כמו למשל שאחת הסיבות שחשוב שתהיה לך מסך שריר גבוהה יחסית, זה שבן אדם שיש לו מסת שריר גבוהה שורף יותר קלוריות במנוחה מבן אדם שיש לו מסת שריר נמוכה.
עכשיו אין ספק שספורט אירובי לא ממש בונה מסת שריר, אבל הוא כן גורם לשריפת קלוריות.
אימוני כוח גם שורפים לא מעט קלוריות בניגוד לדיעה הרווחת.
אבל פה מגיע העניין של כמה קלוריות את מכניסה.
כי אם נגיד עשית אימון ושרפת 500 קלוריות אבל אחר כך צרכת אותן במזון את עדיין נשארת עם אותו מאזן שבו את לא מכניסה פחות ממה שאת מוציאה (אקא שריפת קלוריות).
אגב, מתוך סקרנות, מה זה לתפיסתך הספורט שעושה בן אדם ממוצע? (הכוונה למי שמתאמן, לא לספורטאי כורסא ובטח ובטח לא ספורטאי מקצועי – שמה לעשות פה מדובר על אחוז מאוד קטן באוכלוסיה, רוב האנשים לא יגיעו להיות ספורטאים מקצועיים).
אהבתיאהבתי
ספורט לא שורף הרבה קלוריות כמו שאנשים חושבים שהוא שורף, גם לא שעה של ספיניניג. ושמעתי לאחרונה מדיאטנית שהגוף שלנו לומד להתייעל בגלל ספורט ועם הזמן שורף פחות קלוריות – אני מניחה שזה מה שגילו במחקר הזה:
https://healthy.walla.co.il/item/3461636
ואת הסטטיסטיקות שתזונה אחראית על 80% מההרזיה הבאתי מדברים ששמעתי מדיאטניות שלמדו את המקצוע ארבע שנים לתואר שדי קשה להתקבל אליו ואז עשו התמחות כדי לקבל רישיון. עם כל הכבוד הראוי, הן יודעות הרבה יותר ממה שלך נשמע הגיוני או לא הגיוני…
אהבתיאהבתי
קראתי את המאמר והוא לא באמת מחדש משהו.
בסופו של דבר הכל מסתכם בכמה קלוריות הכנסת לעומת כמה קלוריות הגוף שלך שרף באותו יום.
ואני ממש לא אמרתי שספורט לבד גורם לירידה במשקל. זה השילוב של פעילות גופנית ותזונה
מה גם שהגוף שלנו לא מתייחס לכל סוג של מזון שאנחנו אוכלים באותה צורה.
יש משפט באנגלית שאני מאוד אוהבת שהוא: You are what you eat
וזה משפט כל כך נכון, כי אם עכשיו אכלת ארוחה שמורכבת מ100% פחמימות (למשל פסטה או פיצה) הגוף שלך לא יתייחס לזה כמו לארוחה שמורכבת מ1/3 חלבון 1/3 פחמימה 1/3 שומן.
בדיוק כמו שאם אכלת עכשיו ארוחה שהיא 100% חלבון הגוף שלך יתייחס לזה אחרת.
אז מה הפתרון? לאכול מאוזן.
מה עושות זריקות ההרזיה למשל, הן גורמות לאנשים להרעיב את עצמן ע"י כך שהן גורמות לתופעות לוואי של כאבי בטן ובחילות אחרי כמה ביסים שאכלת מהאוכל.
מי אמר הפרעות אכילה ולא קיבל?
אגב, ראית את הסטורי האחרון שהעלתה האושייה בנושא?
היא כתבה שם:
"המדע מצא שתי שיטות להפוך אנשים שמנים לרזים ולשמור עליהם רזים: ניתוחים בריאטריים וזריקות. זה עובד לבערך 50% מהאוכלוסיה השנה וזה לא מחזיק בלי שינוי תזונתי + פעילות גופנית ולא נטול תופעות לוואי וסיכונים. ל50% גם הדברים האלה לא יעזרו."
זה כמו שהיא כתבה בעבר שהיא שקלה 120 קילו לפני שהתחילה לרדת במשקל, ושהיא ירדה "רק" 25 קילו (זה אומר שלתפיסתה היא שוקלת 95 קילו, מה שלא אפשרי בהתחשב במידות בגדים שהיא לובשת היום שזה 44) אבל אם קראת את הפוסט במקומרות שם הרופא המנתח אמר שלא עושים ניתוח מתיחת בטן אם את שוקלת מעל משקל 85 קילו. וזה אומר שהאושיה שוקלת בין 80 ל85 קילו (כמו שחשבתי וגם כמו שנראה מאיך שהיא נראית, אולי היא אפילו שוקלת קצת פחות, אני לא יודעת).
אמא שלי שוקלת 65 ק"ג והיא לובשת מכנסיים במידה 44 כי ה42 צמוד לה מדיי והיא לא אוהבת צמוד.
אז ממש לא הגיוני שהאושייה שוקלת 95 קילו שזה 30 קילו יותר ממה שאמא שלי שוקלת, ולובשת מידה 44 בבגדים. 30 קילו יותר זה לפחות שתי מידות יותר אם לא שלוש (תלוי במבנה גוף).
לכן אני אומרת שהיא בהכרח שוקלת פחות ממה שהיא אומרת.
אהבתיאהבתי
אי אפשר לקבוע מהדרישות ממישהי אחת לגבי לאיזה משקל להגיע כדי לעבור את הניתוח לאיזה משקל דרשו ממישהי אחרת לעבור אותו. סביר להניח שזה לא שיקול של משקל פיזי אלא של BMI שמאוד תלוי גם בגובה של האישה, ושל כמה שומן יש בבטן, שזה נובע ממבנה גוף כי לכל אחת יש צורת השמנה שונה, ויש כאלו שיש להן בטן שמנה יותר או פחות.
גם זו שפרסמה את הפוסט במקומרות טענה שהיא עוברת את הניתוח מסיבות בריאותיות – וזה יכול לשנות את הדרישות לגבי המשקל ואחוזי השומן שלה מאשר מישהי שעושה אותו מסיבות אסתטיות. יכול גם להיות שהמנתח של האושיה מתכוון לעשות לה קצת שאיבת שומן שלא הולכים לעשות למתנתחת במקומרות שגם משנה את המשוואה.
אהבתיאהבתי
בהתחשב בזה שרוב הנשים הן בגובה ממוצע, אז אפשר בהחלט להניח שגם יש משקל שצריך להגיע אליו כדי להתנתח.
ובסופו של דבר אם נותנים למידות בגדים לדבר, אין שום מצב שהאושייה שוקלת היום 90-95 קילו. במשקל כזה את צריכה להיות בבגדים מידה 48-50 לא 44.
ועם כל זה שהאושיה טענה שהיא מתאמנת לאורך שנים ושהגוף שלה שרירי, לא ממש רואים את זה. כבר יצא לי לראות נשים בעודף משקל שעושות המון ספורט או עשו בעבר המון ספורט ואיך שהן נראות וזה שונה לגמרי מאיך שהאושייה נראית.
עכשיו זה כמובן נראה יותר טוב בגלל שהיא ירדה במשקל. אבל בואי, אם היא באמת הייתה מתאמנת כמו שצריך היא לא הייתה צריכה "לעבוד על התחת" שלה לפני שבוע שבועיים לפני שהיא יצאה בשת"פ נוסף של הלבשה תחתונה (כאילו ששבוע-שבועיים של אימונים באמת ישנו את הישבן של מישהי).
אהבתיLiked by 1 person
כשאני שקלתי 94 – 05 ק״ג לבשתי מידה 46, ורק התחלתי להתאמן אז לא הייתי מחוטבת או שרירית במיוחד, ואני אישית גם אוהבת בגדים פחות צמודים ויותר רופפים. בהתחשב בעובדה שהאושיה אוהבת בגדים מאוד צמודים, אני לא אתפלא שבמשקל דומה היא לובשת מידה 44.
אהבתיאהבתי
בשנים הראשונות שגרתי בת"א (לפני יותר מ15 שנה) הייתי עם עודף משקל כמו שאת מתארת.
לבשתי בין מידה 46 ל48 תלוי של איזו חברה. וכשהתחלתי להתאמן בחדר כושר בתוספת מאמן אישי ירדתי למשקל של 80 קילו ואז באמת הגעתי למידה 44
אבל בל נשכח שאז באותה תקופה החברות התחילו להצר את המידות של הבגדים שלהם. כך שמה שהיום מידה 44 זה לא אותה מידה 44 שהייתה לפני 15 שנה.
אני לא אשכח שקניתי ברשת מסויימת מכנסיים, והם יצאו בצבע נוסף ורציתי לקנות גם אותו, וכשהמוכרת הביאה לי אותו במידה שלי הוא היה צר ב8 ס"מ בהיקף. אני אפילו הראיתי לה כי המכנס שהיה עלי היה אותו מכנס שהיא הביאה לי רק בצבע אחר והיה ברור שזו לא הייתה אותה המידה.
אהבתיאהבתי
אז את היית מידה 48 – 50 במשקל שבו אני הייתי מידה 46 רופפת – למה קשה לך להאמין שהאושיה לובשת מידה 44? אולי זה עניין של מבנה גוף שונה או של כמה היא אוהבת את הבגדים שלה צמודים.
אהבתיאהבתי
עם הישבן הענקי שיש לאושייה אין מצב שהיא הייתה נכנסת למידה 44 במשקל 95 קילו. לכן אני אומרת שהיא בהכרח שוקלת סביב ה80 קילו, וזה גם נראה ככה לפי המבנה גוף שלה.
את יודעת שאני מחפשת בגד ים כי אני רוצה להתחיל לשחות בנוסף לאימוני כוח שאני עושה (צריכה לשפר את הסיבולת לב ריאה) אז הלכתי באמת לחנויות שהיא המליצה עליהן יחד עם אמא שלי. עכשיו אמא שלי היא מידה 42 בבגדים, 44 זה מה שהיא לובשת כי היא לא אוהבת צמוד. היא מדדה שם כל מיני שמלות שגם ראיתי שהאושייה פרסמה במידה 44 וזה היה עליה טוב, כך שאין מצב שאישה ששוקלת 30 קילו יותר ממנה נכנסת למידה 44 ואם כן זה היה צריך להיראות כאילו זה הולך להתפוצץ עליה.
אני אישית לא אוהבת שמלות כך שאפילו לא ניסיתי והבגדי ים שהיא לובשת, ממש לא מחזיקים חזה במידה שלי (ואין להם ברזלים באזור של החזה כך שזו בעיה).
אני גם לא מבינה איך האושייה לובשת בגדי ים שאין בהם ממש תמיכה לחזה בחזיה. אבל מצד שני היא לא שוחה אז אולי זה לא מפריע לה. לי לא בא שהחזה שלי יברח מהבגד ים באמצע שאני שוחה.
אהבתיאהבתי
אני שוחה כבר המון שנים ויש לי חזה גדול, והוא לא בורח לי מבגד הים למרות שאני כבר שנים שוחה בבגדי ים שאין בהם ברזלים או אפילו חזיה פנימית. זה הכל עניין של גזרה של בגד הים.
אהבתיאהבתי
אז אולי את יכולה להמליץ לי על משהו שאני יכולה לקנות?
כי אני במידה HH וכל בגד ים שמדדתי שלא הייתה בו חזייה מובנית עם ברזלים, זה ממש לא החזיק את החזה וכשזזתי איתו הוא כמעט ברח לי החוצה.
הדבר היחיד שהמליצו לי ולא מדדתי זה בגדי ים של ספידו.
אבל ניסיתי את גוטקס, של Elomi (שאני דווקא אוהבת את החזיות שלהם אבל הבגדי ים השלמים שלהם באים בלי תמיכה טובה לחזה), לויטקס (יתר החברות לא מגיעות עם מידות שמתאימות לגודל של החזה שלי, ז"א שהוא חצי בחוץ גם אם המידה טובה על הגוף).
הזמנתי בגד ים אחד מחו"ל שיש בו תמיכה לחזה (עם ברזלים) אבל הוא עוד לא הגיע….
אהבתיLiked by 1 person
תראי, אני מידה DD / E ואני לא אוהבת דברים לוחצים מידי, כך שמה שמתאים לי יכול לא להתאים לך, ואולי שווה לך באמת לחכות לבגד הים מחו״ל.
אבל למשל אני אוהבת את הדגם הזה שך ספידו, אולי כי באמת הסגירה שלו בגב עם הקליפ דומה לחזיה במובן מסוים, וגם יש בו בד בצדדים מה שעוזר להחזיק את החזה בתוך בגד הים:
https://www.newstar.co.il/product/%D7%91%D7%92%D7%93-%D7%99%D7%9D-%D7%A0%D7%A9%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%A7%D7%A6%D7%95%D7%A2%D7%99-%D7%A9%D7%9C%D7%9D-%D7%A1%D7%A4%D7%99%D7%93%D7%95-speedo-contour/
אהבתיאהבתי
אני גם לא אוהבת דברים לוחצים מדיי אבל אני רוצה שהחזה יהיה במקומו ולא יזוז ויקבל חיים משלו.
משום מה בעונה הנוכחית המון חברות בגדי ים הוציאו בגדי ים ללא תמיכה של ברזלים בחזיה, שזה נחמד לו זה היה מחזיק באמת כמו שצריך.
ואני אכן לא יכולה להשוות בין המידה שלי שהיא HH למידה שלך שהיא יותר קטנה ולכן יותר קל יחסית להסתדר איתה.
אני באמת אחכה שהבגד ים שהזמנתי מחו"ל יגיע ואז נראה.
אפשר להסתדר רק עם בגד ים אחד אם אני אתחיל לשחות באופן קבוע או שכדאי יהיה לקנות אחד נוסף?
אהבתיLiked by 1 person
בגדי ים זה דבר שנשחק לאורך זמן, כך שלפעמים עדיף שיהיה במקביל עוד אחד. וזה מעבר לעובדה שאם שוחים באופן יומיומי בגד הים לא מתייבש ואני פחות אוהבת ללבוש בגד ים רטוב אז אני מחליפה בין היבש לרטוב.
אבל עדיף שקודם כל תוודאי שבגד הים שקנית באמת מתאים לך ונוח לך לשחיה ואז תקני עוד אחד.
וכנראה שחברות מייצרות בגדי ים כאלו בלי ברזלים כי יש נשים שזה מה שנוח להן 🙂 ויש ביקוש יותר גדול לדגמים בלי הברזלים מאשר לדגמים עם הברזלים.
אהבתיאהבתי
אני יודעת שבגדי ים נשחקים, בגלל זה גם שאלתי.
אני לא חושבת שאני אלך לשחות כל יום, אבל בהתחלה יום כן יום לא נראה לי הגיוני.
אגב, אין לי בעיה עם חזיות בלי ברזלים כל עוד הן מחזיקות טוב (יש לי כמה כאלה בבית).
זה כמו שמשגע אותי שבמידה שלי קשה עד בלתי אפשרי למצוא חזיות ספורט בלי ברזלים.
כל הבגדי ים שמדדתי שהיו שלמים ובלי ברזלים גם אם הייתה חזייה פנימית כזאת זה לא החזיק את החזה והוא לא ישב טוב בתוך החלק של החזיה, ברמה כזאת שכשהלכתי בחנות הרגשתי את החזה קופץ.
עכשיו לא תגידי שהחזיות שאני הולכת איתן קשיחות, אני לא הולכת עם חזיות שיש להן ריפוד דק וכדומה, אלא עם תחרה וכדומה שמחזיקות את החזה במקום – כי זה בעצם התפקיד של חזיה להחזיק את החזה במקום שאם אני הולכת או עושה ספורט הוא נשאר במקום ולא קופץ עם כל תזוזה (ת'כלס חזיות ספורט הן יחסית קשיחות לעומת חזיות שאני הולכת איתן ביום יום, אבל זה דיי מובן בהתחשב בזה שהן לספורט).
ובאמת תהיתי לגבי הבגדי ים של ספידו, כי קיבלתי כמה המלצות עליהם, אבל לא יצא לי למדוד.
גם אחת הבעיות בזה שיש לי קאפ יחסית גדול, זה שאני לרוב צריכה לקחת מידה גדולה יותר ואז הבגד ים גדול באיזורים אחרים.
זה היה יותר קל אם הייתי הולכת עם בקיני או טנקיני אבל בקיני לא נוח לי וטנקיני, טוב שוב יש את בעיית החלק הלא תומך בחזה.
אהבתיאהבתי
אני פחות מחפשת תמיכה חזקה בבגד ים כי אני בקושי מסתובבת איתו – רק דקה או שתיים בכל כיוון בין המלתחות לבריכה, ובבריכה עצמה אני רוצה משהו שלא יגביל את התנועה של הגוף יותר מידי.
אהבתיאהבתי
זה לא נקרא תמיכה חזקה, זה נקרא שהבגד ים מחזיק את החזה במקומו.
כך שאם אני הולכת אני לא מרגישה שהחזה פתאום יקפוץ לי החוצה, כי אז זה יכול לקרות גם בזמן שאני שוחה.
אני מעולם לא הרגשתי שיש איזושהי חזיה שהגבילה לי את התנועה.
אהבתיאהבתי
ברור שהחזה לא יוצא לי החוצה מבגד הים, אבל הוא כן מחזיק פחות טוב מחזיה והחזה קצת יותר קופץ בתוך בגד הים.
אהבתיאהבתי