מאז שהייתי ילדה, עברתי מסגרת פעם בכמה שנים.
למשל עברנו כמשפחה פעמיים לחו״ל – פעם אחת כשהיתי בת 5 – 6 ובערך בגיל גן חובה עברנו לקנדה לקצת פחות משנה, ופעם שניה לשנתיים בניו יורק כשהייתי בכיתות ו׳ וז׳.
בפעם הראשונה שחזרנו לארץ מקנדה, עברנו לגור בשכונה אחרת, ואני נאלצתי לעבוד לקראת סןף השנה לגן חדש. אני רק זוכרת שביום או יומיים הראשונים הילדים היו נחמדים, אבל אז התחלתי לבכות בבקרים ולא רציתי להשאר, והם לעגו לי על זה. גם העוזרת של הגננת הית גועלית.
בפעם השניה שחזרנו לארץ חזרנו לאותה שכונה ואפילו לאותו בית – אבל כשעזבנו הייתי עדיין תלמידה בבית הספר היסודי ליחד הבית (מתוך כמה בתי ספר יסודיים שהיו בשכונה), וכשחזרתי הייתי צריכה לעבור ללמוד בחטיבת הבינים היחידה שהיתה בשכונה. איכשהו שיבצו אותי לכיתה הכי מופרעת בשכבה, כזו עם בנים שהציקו לכל הבנות בכיתה אבל במיוחד לי כי הגבתי להם הכי ״קשה״.
זו היתה הסיבה שעברתי בית ספר ברגע שהתאפשר לי. בירושלים לפחות אז היתה חובה ללמוד בבית הספר השכונתי עד סוף כיתה ט׳, ואז לתיכון אפשר היה לעבור לבין בספר אחר לשנות התיכון ככל עוד התלמיד התקבל אליו כמובן (למרות שלדעתי בתי ספר שכונתיים עדיין היו מחויבים לקבל את התלמידים של השכונה גם בהרשמה שניה או שלישית).
לכן יכולתי לעבור לבית ספר אחר רק בכיתה י׳, ולמזלי גם ניצלתי את ההזדמנות כדי לעבור לבית ספר שהרמה האקדמית שלו היתה גבוהה יותר.
אחת הסיבות שאני כותבת על זה נובעת משיחה שהיתה לי לאחרונה עם מישהי שהיתה חברה שלי בתקופת התיכון.
הכל התחיל מזה שלפני עשור ומשהו, גיליתי שהתיכון שלי מארגן מפגשי מחזור לכל מי שסיים את הלימודים בשנה שמסתיימת בספרה מסוימת. למשל השנה אמור להערך מפגש מחזור לכל מי שסיים ללמוד ב 2014, 2004, 1994, 1984, וכמובן כל שנה לפני כן, כשבוגרים מאוד ותיקים מוזמנים להגיע לכל מפגש מחזור שהם רוצים להגיע אליו.
מפגש המחזור האחרון שלי היה אמור להיות באוקטובר 2023, ומן הסתם נדחה בגלל המלחמה, ובסוף נקבע מחדש למאי השנה.
אני החלטתי לא להגיע אליו – חלק מזה נבע שלא היה לי נעים להגיע מאוד שמנה (משמעותית יותר שמנה ממה שהייתי בתיכון) ובדיוק פוטרתי מהעבודה, אבל חלק גדול מזה נבע מהעובדה לא ממש שמרתי על קשר עם אף אחד שלמד איתי בתיכון.
בתיכון רוב החברות שלי היו ממסגרות לגמרי אחרות – היתה לי חברה טובה משנות חטיבת הביניים, והחל מהקיץ בין כיתה י׳ לי״א כשעשיתי קורס מד״א, היו לי כמה חברות טובות מהקורס ומההתנדבות שלי בשנתיים אחרי.
אבל כן היתה לי חברה אחת, מהכיתה המקבילה, שביליתי לא מעט איתה ולפעמים גם עם חברה נוספת שלה בהפסקות, ובעיקר אחרי שעות הלימודים. אבל מסיבה שלא ממש ברורה לי, הקשר שלי איתה התנתק למרות שהמשכתי בקשר עם שאר החברות שלי מאותה תקופה, לפחות במהלך השירות הצבאי שלי והתואר.
לכן לא ממש רציתי להגיע למפגש המחזור ולהיות שם שוב במצב שבו אני יושבת לבד בצד ולא משוחחת עם אף אחד, במיוחד לא במצב שבו לא היה לי ממש ברור מי יגיע ומי לא, מי יזכור אותי מאלו שכן יגיעו, והאם יהיה לי הפעם משהו משותף עם מי שכן יגיע.
אבל כחלק מההכנות למפגש, מי שאחראית על הארגון מטעם בית הספר שלחה לנו רשימת קשר של האנשים שלמדו איתנו, כולל שמות, מספרי טלפון, ואימיילים. ומתוך סקרנות, הצלחתי ביוני לאתר את זו שהיתה חברה שלי בתיכון והקשר איתה איכשהו התנתק.
שוחחנו קצת במסנג׳ר של פייסבוק לכמה דקות, ואמרנו שנפגש בפעם הבאה שאני בירושלים (אמרתי לה שאשמח להפגש אם היא אי פעם תגיע למרכז, אבל יש לי רושם שהיא בקושי מגיעה או לא היתה מעוניינת להפגש גם אם כן).
אני לא יודעת אם יכולתי להתרשם אם היא מאושרת בחיים, אבל נשמע שהיא מאוד מבוססת בהם – היא מעולם לא עזבה את ירושלים, למרות שכבר לא מעט שנים היא גרה בשכונה שונה מזו שהיא גדלה בה. היא נשואה פלוס ילדים, ומכמה פרטים שהיא סיפרה לי במהלך השיחה (שלאור פרטיותם לא אחשוף כאן) היא נמצאת בשלב שונה בחיים מזה שלי, כזה שבו היא משלימה עם הגיל הרבה יותר ממני.
ואני מודה שבמובן מסוים השיחה השאירה אותי קצת עצובה, כי השיחה בינינו היתה שיחה די כללית, כזו שהיתה לי עם לא מעט מכרים לשעבר מתקופת בית הספר או התואר שבמקרה נתקלנו אחת בשניה בפייסבוק. זה לא שציפיתי שנחזור להיות חברות, אבל אולי כן הייתי שמחה אם היינו שתינו שומרות על קשר מעבר לשלום שלום הזה.
במקביל לזה, נזכרתי שלפני עשר וקצת שנים, כשבית הספר שלי התחיל (לפחות עבור השכבה שלי) לארגן מפגשי מחזור, גיליתי שהתלמידים של השכבה שבה למדתי בחטיבת הביניים החליטו לארגן לעצמם פגישת מחזור, והיה מי שהצליח באמת לארגן את המפגש שהתברר כמאוד מרגש עבורם.
הם יצרו קבוצה בפייסבוק שחלקם שיתפו ממנה תמונות ולכן גם אני ״גיליתי״ אותה, ובין השאר ראיתי שהם התעניינו בלא מעט תלמידים שלמדו איתם במהלך השנים ועזבו לפני סיום התיכון, והתעניינו האם מישהו בקשר איתם והם אפשר יהיה להזמין אותם גם למפגש.
אני לא הוזכרתי שם, וגם לא היה לי עניין להגיע – אבל היה לי קצת עצוב לחשוב שבגלל כל המעברים האלו שלי במהלך הלימודים הפכתי להיות מישהי ש״פחות נחשבת״ כחלק מהקבוצה הזו של התלמידים.
בעצם רבים מהם למדו יחד החל מבית הספר היסודי, דרך חטיבת הביניים ואז לתיכון, גם אם הרכב הכיתות השתנה עם השנים. אבל בגלל המעבר שלנו לארה״ב, החזרה שלי לכיתה שבה לא הכרתי אף אחד בחטיבת ביניים, ואז המעבר שלי שנתיים אחר כך לתיכון אחר הפכה את החוויה שלי למאוד לא רציפה מבחינה חברתית.
מן הסתם יש שינויים בחיים שהם נורמליים – בקונטקסט של הלימודים למשל רובנו מסיימים מתישהו את הלימודים ומתגייסים לצבא, והסיכוי שנשרת עם מישהו שאנחנו מכירים הוא מאוד נמוך עד אפסי. אני אישית הכרתי בטירונות שלי מישהי שלמדה איתי בכיתה ועוד מישהי ממד״א, אבל הן היו במחלקות ואולי אפילו פלוגות לחלוטין אחרות בטירונות, ואז אחריה שלושתנו הועברנו לקורסי המשך שונים.
אבל אני שואלת את עצמי עד כמה החיים שלי בכלל (החל מהילדות אבל גם אחר כך) כללו יותר מידי מעברים כאלו. למשל המעבר שלי לארה״ב לכמעט ארבע שנים, ומאז עברתי כמה עבודות (ומחלקות שונות באחת מהן שבה עבדתי המון זמן), וגם עברתי מהוד השרון להרצליה ואז לרמת גן.
ובהשוואה לאותה חברה מהתיכון, אני מרגישה ממש לא יציבה. אולי לרבים במצבים דומים לשלי, הנישואים והילדים מעניקים את היציבות הזו שחסרה לי, אבל אני חושבת שאולי חלק משמעותי מזה נובע יותר מאופי או אישיות שבגללן אני אולי אפילו נהנית מהשינויים האלו, באותה מידה שגורמת לאנשים אחרים להיות יותר יציבים בחיים שלהם באופן כללי.
וברור לי שאני מעדיפה להיות מישהי שחוותה כמה פעמים את האפשרות לגור בחו״ל, או לגור באיזור כפרי יחסית של הוד השרון ליד לא מעט שדות שאפשר לטייל בהם, או לגור עשר דקות הליכה מהחוף כמו שגרתי בהרצליה. בסופו של דבר לכל בחירה שלנו בחיים יש מחיר, גם אם לפעמים אנחנו לא מודעים לו.
זה מזכיר לי שכשעברתי בזמנו לארה״ב, עברו במקביל אלי זוג צעיר עם ילדה קטנה שבת הזוג היתה מישהי שהיה מבוגרת ממני בבערך תשעה חודשים, והרבה חשבו שאנחנו מאוד דומות מבחינת כמה היבטים של האופי שלנו.
במובן מסוים קצת קינאתי בה בזמנו שהיא הצליחה בגיל יחסית צעיר למצוא בן זוג יציב ונחמד, אבל בדיעבד גם ברור לי שבהרבה מובנים הייתי מפסידה הרבה מההתפתחות האישית שלי אם במקום לצאת לרילוקיישן לבד – הייתי עושה את זה עם בן זוג שיכול היה לקחת חלק משמעותי ב״לסדר״ דברים. עצם זה שהייתי צריכה להתמודד לבדי עם חיים במדינה זרה מאוד קידם אותי ברמה האישית, גם אם עשיתי את זה עם הרבה מאוד טעויות והסתבכויות בדרך.
ובלי הרילוקיישן שלי גם כנראה שלא הייתי הופכת למישהי שמטיילת הרבה בעולם במקומות שהם מעבר לערים האירופאיות המוכרות שכולם נוסעים אליהן לפי אופנה כזו או אחרת.
וסביר להניח שאם הייתי עושה את הרילוקיישן כחלק מזוג, כנראה גם שלא הייתי מודעת לזה שאני מפסידה משהו. וזה אולי במובן מסוים קצת עצוב לי – למרות שברור לי שגם אז היו לי חוויות שהיה לי חבל להפסיד…
התיירת המקרית 
התגוררתי שנים רבות בחו"ל ונוכחתי שרילוקישן של זוגות נגמר כמעט תמיד בגרושין. המתח גדול. אולי התמודדות עם מקומות עבודה חדשים חברה חדשים עיבוד שונה של נתונים געגועים למשפחה. אי אפשר גם וגם, גם לא הית כדורסלנית בNBA וגם לא אסטרונאוטית, יכולת לבחור רק דבר אחד בחיים ואם הית מתחתנת מביאה ילדים ומתגרשת ורבה וכו אז לא היו כל הסיפורים שלך על טיולים ברחבי העולם. יש רק חיים אחד לצערנו וללא צל של אפרסק שלך היו מלאים בחוויות שמעטים יכולים לספר עליהן. לגבי פגישות מחזור, בלאהההההה, זה מתיש מעייף וסליחה אבל חוזרים משם ואומרים אוףףףףףףףףףף היה מגעיל
ללא ספק התברכת בשכל טוב וזה עדיף על כל האופציות האחרות
המשקל זו בעייה מוכרת, הלואי והיה פתרון קסם, אם תגלי תודיעי לי בבקשה
אהבתיLiked by 1 person
אני דווקא מכירה המון זוגות שעשו רילוקיישן ונשארו נשואים.
אהבתיאהבתי
כשאני הייתי ילדה ממש לא היו לי זעזועים כאלה בחיים.
קודם כל הביה"ס היסודי היה 8 שנתי ולאחר כמעט כל מי שלמד איתי עבר לאותו ביה"ס תיכון 4 שנתי. למרות שמשתי כיתות פוזרנו על פני 9 כיתות. עדיין תמיד היו ילדים שהכרתי.
ההורים שלי פשוט לא עברו דירה במשך שנים (עד היום הם גרים באותו בית בו אחים שלי ואני גדלנו).
ממבט מהצד זה נראה מאוד לא פשוט לילדים להתאקלם בכל פעם בסביבה חדשה. אני מכירה את זה גם מחבר טוב שההורים שלו היו נודדים לעיר אחרת (בארץ) כל 3-4 שנים ואיך היה לו קשה להתאקלם חברתית בכל פעם מחדש. ועד שסוף סוף היו לו חברים הם שוב היו עוברים לעיר אחרת.
לפני כמה שנים (עוד לפני הקורונה) התארגנו בשכבה שבה למדתי על פגישת מחזור. מיותר לציין שחלק לא קטן ממי שהיה בשכבה לא הגיע. מהמושב בו אני גרה אף אחד לא הגיע אז גם אני לא הרגשתי צורך להגיע להיפגש עם אנשים שלא ראיתי יותר מ15 שנים. במיוחד כשרובם כבר בסטטוס נשואים + ילדים וכיו"ב.
אני חושבת שברגע שאנשים מחליטים להתמסד, להתחתן ולהביא ילדים, החיים שלהם איכשהו נעשים יותר מבוססים. הם לא מרשים לעצמם יותר החלטות ספונטניות, גם אם הם מחליפים עבודות, תמיד יש עוד משכורת שנכנסת לבית ואת לא מתבססת על משכורת אחת בלבד.
החיים מאוד שונים כשאת נמצאת בזוגיות לעומת החיים כשאת נמצאת לבד עם עצמך ואין לך אחריות לאף אחד ושום דבר זולת עצמך.
גם אני מסתכלת על זה מהצד בתור אדם שלא נמצא בזוגיות לא מעט שנים האמת. כי גם אם היו לי מערכות יחסים כאלה ואחרות בשנים האחרונות, לא קראתי להן זוגיות כי הן לא ממש היו כאלה.
וגם אני העדפתי לקבל החלטות בעצמי ולא לתת לבני זוג להפריע לי בלהשיג את המטרות שלי (כפי שקרה לי כמה וכמה פעמים בעבר). מבחינתי מערכת זוגית צריכה להיות מפרה לשני הצדדים.
אני מניחה שלכל אחת מאתנו יש שאיפות אחרות בחיים.
אותי למשל רילוקשיין לא משך כל כך, למרות שאני בטוחה שזו חוויה מאוד מעניינת ומעשירה. ממש לא בטוחה שגם אם הייתי צעירה יותר היה לי האומץ לעשות את זה.
יש גם זוגות שעברו רילוקשיין יחד וכל אחד מהם צמח מזה.
ההבדל הוא שכשאת עוברת לבד זה רק את עם עצמך, וכשאת עוברת עם בנזוג יש לך עוד מישהו חוץ מעצמך. ואת לא לגמרי לבד במקום חדש.
אהבתיLiked by 1 person
גם החיים שלי היום מאוד מבוססים בהרבה מובנים – יש לי למשל דירה שהיא בבעלותי ואני אצטא לחשוב מה לעשות איתה אם אני אי פעם אלך על רילוקיישן.
וזה לא עניין של בן זוג שמפריע להישגים, אלא שכנראה הוגיות שהייתי מחפשת היתה כזו שהבעל הוא זה שמחליט את ההחלטות בצורה יותר דומיננטיצ, וכיום אני מניחה שהייתי רוצה להיות יותר שותפה להן.
ויצא לי להכיר מישהי שעשתה רילוקיישן בתור רווקה ומיד מצאה מסגרת חברתית מלאה גם בארה״ב.
אהבתיאהבתי
גם לאנשים שנמצאים בזוגיות יש את המקרים שצד אחד פוטר/עזב עבודה, ההבדל הוא שאז יש בן/בת זוג שממשיכים לפרנס ולא נשארים ללא כל הכנסה.
אני למשל, לא הייתי רוצה שבן הזוג שלי יהיה הדומיננטי בקבלת ההחלטות. אני רואה בזוגיות שותפות, והחלטות משותפות צריכות להתקבל יחד, כששני הצדדים מסכימים עליהן עד כמה שאפשר, ולא שרק צד אחד מחליט עבור כולם.
אין שום בעיה עם רילוקיישן, כל עוד זה משהו שרוצים לעשות. ובעבר רוב האנשים שהיו עושים רילוקיישן היו עושים את זה בגיל צעיר יחסית, כשהם היו רווקים, או בזוגיות ללא ילדים ועם הרבה פחות מחוייבויות.
היום יש המון משפחות שעושות רילוקיישן בגלל המצב בארץ, כי מחפשים לילדים שלהם חיים יותר טובים. לא בשביל החוויה של לגור בחו"ל וכיו"ב.
אנשים חברותיים ימצאו את עצמם בכל מקום, ועדיין זה מקל לפעמים כשאת בוחרת באופציה כזאת, כשנמצא איתך עוד מישהו לחלוק איתך את הלבד שיש בהתחלה ואת ההתאקלמות וכיו"ב.
אהבתיLiked by 1 person
אני גם עברתי כמה פעמים בתור ילד (לא לחו"ל אבל מספיק רחוק) ולפעמים אני חושב שזה גרם לכך שאין לי חברים מתקופת הילדות או התיכון.
אבל לפני די הרבה שנים כבר עשו אצלנו פגישת מחזור של התיכון (שלמדתי בו רק י"א-י"ב) למרות שלא הייתי בקשר עם אף אחד נסעתי לשם בשמחה. היה ערב נעים, דיברתי עם מי שהיו חברים שלי וכולם אמרו שמעתה נהיה בקשר. זה לא קרה…
אהבתיLiked by 1 person
באמת שרוב האנשים שאני מכירה שיש להם חברי ילדות באמת גרו באותו מקום כל הילדות או לפחות כמעט כל הילדות – נניח כם ילגים שיצאו לרילוקיישן או שליחות של שנה שנתיים אבל חזרו לאותה מסגרת לימודית.
אהבתיLiked by 1 person
אני מאלה שלמדו עד כיתה ח' [לא היתה אז חט"ב] ואז עברתי לתיכון ליד הבית.
באיזה שלב בחיי הבוגרים נכנעתי לנוסטלגיה, הצטרפתי לעמותת בוגרי התיכון הגעתי לכמה מפגשים, לא הכרתי את אף אחד, למעט בחור אחד מכתתי. הרוב היו תלמידי פנימייה, מעט תלמידים ירושלמיים.
השתתפתי במפגש מחזור, הגיעו, שימי לב, הגיעו רק ארבעה מהמחזור שלי. בין הארבעה חברת ילדות שניתקתי אתה קשר, ופגישה מחודשת לא עוררה בי רצון להמשיך לפגוש אותה.
מדי פעם אני מקבל הזמנות למפגשי מחזור של תלמידיי. באחת הפעמים הכנתי סירטון ברכה של חצי דקה.
אני סולד ממפגשי מחזור, לא מוצא הרבה טעם לחדש היכרויות עם אנשים מהם נפרדתי לפני 40 שנים ואולי יותר. [רק לומר – אפילו אחד מחבריי בשכונה ומביה"ס היסודי לא טרח להשתתף באבלי על נפילת אחי, בשום צורה ואף פעם. זה לא היה סוד.]
אהבתיLiked by 1 person
אני מניחה שעם מי שהיינו רוצים לשמור על קשר – היינו עושים את זה בעצמינו.
ולא ידעתי שבבוייאר יש כמות כזו גדולה של תלמידי פנימיה. חשבתי שהרוב הם תלמידים מהעיר והפנימיה היא המיעוט.
אהבתיLiked by 1 person
זה חצי חצי אני חושב.
אהבתיLiked by 1 person
תהיות מעניינות פרסת כאן.
גם אני עברתי הרבה פעמים בילדותי – את הקיבוץ בו נולדתי עזבתי בגיל 8 חודשים אז אני לא זוכרת משם כלום. גרתי 8 שנים בירושלים ואז 4 שנים בלוס אנג'לס ואז בישראל שוב 3 שנים בתל אביב ועוד 5 שנים בהרצליה (אבל המשכתי לנסוע לבית הספר בתל אביב כי כבר לא הייתי מוכנה שוב להתחיל מההתחלה בעוד בית ספר).
מה שקורה במצבים כאלה הוא שמצד אחד מפתחים חוש הסתגלות, בכל פעם ללמוד להסתדר בסביבה חדשה, ובמקרה שלך ושלי גם תרבות חדשה ושפה חדשה. מצד שני אין באמת קשר עם חברים לאורך זמן.
כשעברתי לארה"ב שמרתי על קשר עם חברות בעזרת מכתבים. זה לא החזיק מעמד לאורך זמן, מה גם שלא חזרנו לירושלים כשחזרנו לישראל. כן פיתחתי תחביב של "רעים לעט" דרך עיתון לילדים (הארץ שלנו) ואחר כך לנוער (מעריב לנוער) אבל גם עם החברים האלה לא שמרתי על קשר ולא חושבת אפילו שנפגשתי אחר כך עם מי מהם.
ואז למרות שלמדתי באותו בית ספר מכיתה ח' ועד י"ב, גם שם יצא שהחלפתי חברים כמעט מידי שנה. לא היה לי את ההרגל הזה לשמור על חברויות. לא ידעתי איך עושים את זה ולא נוצרה לי חברות כל כך קרובה שאיפשרה את זה. בעצם מחברת היא החברה היחידה שלי מהתיכון. וגם איתה היו באמצע כמה שנים שאיבדנו קשר.
בצבא שירתתי 5 שנים ובכל זאת אני בקשר רק עם שתי חברות מהתקופה ההיא, ורק עם אחת מהן הייתי בקשר רציף כמעט כל הזמן מאז הצבא, עם השנייה חידשנו שתינו קשר רק אחרי שנים.
מה שכן, יש חברויות בודדות שכן שרדו את המעברים שלי. יש לי לפחות חברה אחת כמעט מכל מקום עבודה (וכן, גם מקומות עבודה עברתי לא מעט) שהחברות איתה נשמרה גם אחרי שהפסקנו לעבוד באותו מקום, אז אולי במהלך השנים בכל זאת משהו השתנה…
הייתי בשתי פגישות מחזור של התיכון, כאשר הראשונה היתה מהנה ונהדרת והשנייה הכניסה אותי לדכאון – זו היתה תקופה של הרבה סימני שאלה לגבי העבודה והמקצוע עבורי, ופגשתי הרבה חברות שכבר סיימו תואר שני והרגשתי פספוס כלשהו…
לא יצא לי להשתתף בפגישת מחזור מאז.
בשנים האחרונות חידשנו קשר עם קבוצת חברים של T מהתיכון (שכוללת את צמד האוסטרלים), וזה נחמד אבל זה לא קשר אמיתי של חברות.
הורי עשו רילוקיישן בפעם הראשונה עם משפחה, שני ילדים וסבתא. זה לא היה קל, לדעתי היה הכי קשה לאמא שלי. אבל היא דווקא בסוף עשתה שם חיל, השלימה דוקטורט ולימדה באוניברסיטה, אבל אז אבא שלי שוב קרע אותה משם והחזיר אותה לכאן וכאן היא לא ממש מצאה את עצמה. ואז שוב הם נסעו…כאשר כבר היינו בוגרים ונשואים והשאירו את סבתא שלי אצלנו…ואז אמא שלי לגמרי התנתקה מהכל. הפסיקה לעבוד, לא יצרה חברויות חדשות. הלכה והתכנסה בתוך עצמה. לא פשוט.
אהבתיLiked by 1 person
החוויה בהחלט גורמת לפיתוח של יכולת הסתגלות, ואני חושבת שמבחינת ההורים שלי היה מאוד נחמד וקל שאני לפחות הסתגלתי בקלות לסביבה החדשה, בניגוד לאחותי למשל שמאוד התקשתה להפרד מהחברות בארץ ולהיקלט בסביבה החדשה. מצד שני כשחזרנו לארץ אחותי חזרה למסגרת הכיתתית ולחוג הבלט שלה מלפני הנסיעה, והיה לה קל לחדש את הקשר עם החברות שלה מהעבר, שחלקן חברות שלה עד היום.
אז כמובן עולה השאלה מי מאיתנו במצב טוב יותר…
וכאנחנו עשינו רילוקיישן אמא שלי נסעה בלי לעבוד, למרות שהיא חיפשה משהו לעשות. היה גם קטע שההורים שלי רצו לרשום אותנו לבית ספר יהודי, אבל אלו הטובים היו יקרים ואל הציעו לנו מלגות, ורק סניף בית יעקב המקומי הציע מלגה כזו מסיבות של רצון ״לקרב״ אותנו לדת – וכעוד ניסיון לשכנע את ההורים לרשום אותנו לשם רמזו שאולי הם יאפשרו לאמא שלי לעבוד אבל כמובן ההצעה נעלמה בשניה שנרשמנו ללימודים.
אני חושבת שהיא בילתה את רוב השנתיים בלהתמכר לאופרות סבון ולטפח את הבית. לקראת הסופ היא מצאה עבודה ואני זוכרת משהו על זה שהמלגה של אבא שלי נגמרה ואיכשהו הם רצו לסיים שנתיים מלאות בארה״ב כדי לקבל זכויות של תושבים חוזרים ולכן היו זקוקים להכנסה כזו או אחרת – אבל מצד שני גם אבא שלי לא נשאר בבית באותה תקופה ועדיין הלך למעבדה שלו שם אז יכול להיות שהמצב היה שונה, ואולי אני לא זוכרת נכון או שפשוט לא סיפרו לנו.
אהבתיאהבתי
הפוסט שלך גרם לי לתהות אם גם באחד ממיני התיכונים בהם למדתי מקיימים מדי פעם מפגש מחזור. שמרתי על קשר רק עם חברה אחת מהתיכון (מהפנימיה) ולא נראה לי שהיא שמרה על קשר עם מישהו נוסף.
היה לי עצוב לקרוא שעוד לפני שהגעת, כבר ראית את עצמך יושבת לבד. הרי שיחה זה משהו שצד אחד צריך ליזום, ואי אפשר לצפות שזה תמיד יהיה הצד השני…
גם אני עשיתי את כל הרילוקיישנים שלי לבד. אני דווקא שמחה מזה. נראה לי שמעבר כחלק מזוגחבורה יכול להוות חוצץ ביננו לבין התרבות אליה עברנו. מאוד כיף לי עכשיו שיש לי חברים אוסטרים ושאני מכירה משפחות וגם, לאט לאט, מצליחה להבין את התרבות. זה משהו שיכול היה להיות מאוד קשה לביצוע אם הייתי נצמדת לישראליםדוברי אנגלית. ככה גם היה לי בצרפת.
אהבתיLiked by 1 person
אני יכולה להעיד מהניסיון שלי מרילוקיישן כמבוגרת שלא פעם המסגרת החברתית הראשונית של הרבה מהאנשים שעברו לארה״ב במקביל אלי היתה עם זוגות ישראלים אחרים מהעבודה. עם הזמן המעגלים החברתיים שלהם כמובן שהתרחבו – למשל באנשים שהם הכירו במרכז היהודי המקומי, בין אם ישראלים נוספים או יהודים אמריקניים, וכמובן גם אמריקנים מהעבודה או ממסגרות של תחביבים או בילויים שהיו להם מחוץ לשעות העבודה.
אבל שמתי לב לזה שהם באמת נשארו כחבורה די מגובשת, גם אם לא כולם היו חברים קרובים אחד של השני.
הקושי שלי להשתלב בקבוצה הזו נבע כנראה כי הייתי צעירה בצורה משמעותית, ורווקה בלי ילדים – כך שמלבד השפה לא היה לי שום דבר במשותף איתם.
ברור שלא תמיד הקשרים הראשוניים האלו נשארו. אני זוכרת למשל שכשרק עברתי, התיידדתי עם קולגה שהיתה עולה מבריה״מ והגיעה אלינו לתקופה מוגבלת של כמה חודים וחזרה לארץ – רק כדי לחזור לביקור קצר בערך שנה אחר כך. היא סיפרה לי שבביקור הקודם שלה כל העולים מבריה״מ שעבדו יחד היו חברים והיו נפגשים גם אחרי שעות העבודה – אבל המסגרת הזו התפרקה במהלך השנה הזו וכל אחד מצא את החברים שלו.
אהבתיאהבתי
הפוסט שלך גרם לי לתהות אם גם באחד ממיני התיכונים בהם למדתי מקיימים מדי פעם מפגש מחזור. שמרתי על קשר רק עם חברה אחת מהתיכון (מהפנימיה) ולא נראה לי שהיא שמרה על קשר עם מישהו נוסף.
היה לי עצוב לקרוא שעוד לפני שהגעת, כבר ראית את עצמך יושבת לבד. הרי שיחה זה משהו שצד אחד צריך ליזום, ואי אפשר לצפות שזה תמיד יהיה הצד השני…
גם אני עשיתי את כל הרילוקיישנים שלי לבד. אני דווקא שמחה מזה. נראה לי שמעבר כחלק מזוגחבורה יכול להוות חוצץ ביננו לבין התרבות אליה עברנו. מאוד כיף לי עכשיו שיש לי חברים אוסטרים ושאני מכירה משפחות וגם, לאט לאט, מצליחה להבין את התרבות. זה משהו שיכול היה להיות מאוד קשה לביצוע אם הייתי נצמדת לישראליםדוברי אנגלית. ככה גם היה לי בצרפת.
אהבתיאהבתי
הפוסט שלך גרם לי לתהות אם גם באחד ממיני התיכונים בהם למדתי מקיימים מדי פעם מפגש מחזור. שמרתי על קשר רק עם חברה אחת מהתיכון (מהפנימיה) ולא נראה לי שהיא שמרה על קשר עם מישהו נוסף.
היה לי עצוב לקרוא שעוד לפני שהגעת, כבר ראית את עצמך יושבת לבד. הרי שיחה זה משהו שצד אחד צריך ליזום, ואי אפשר לצפות שזה תמיד יהיה הצד השני…
גם אני עשיתי את כל הרילוקיישנים שלי לבד. אני דווקא שמחה מזה. נראה לי שמעבר כחלק מזוגחבורה יכול להוות חוצץ ביננו לבין התרבות אליה עברנו. מאוד כיף לי עכשיו שיש לי חברים אוסטרים ושאני מכירה משפחות וגם, לאט לאט, מצליחה להבין את התרבות. זה משהו שיכול היה להיות מאוד קשה לביצוע אם הייתי נצמדת לישראליםדוברי אנגלית. ככה גם היה לי בצרפת.
אהבתיאהבתי