חוט המחשבה שלי בעצם התחיל מהכתבה הזו – על אדם שמשדך ״אנשים מיוחדים״ כמו שהוא מכנה אותם, או אנשים עם מגבלות כאלו ואחרות, שכנראה יתקשו למצוא בני זוג ״נורמליים״.
מצד אחד, אני פחות אוהבת את הכינויים האלו של ״אנשים מיוחדים״ במקום ״אנשים עם מגבלה״, ואני כותבת את זה בתור מישהי מאוד שמנה שבהחלט נחשבת למישהי ״מיוחדת״ כזו שאנשים ״רגילים״ כנראה לא יסתכלו עליה בתור בת זוג פוטנציאלית למשל, ממש כמו הנכים והאוטיסטים בכתבה.
מעבר לזה, אני רואה פה משהו קצת מזלזל – כי לרוב יש הנחה שאותם ״אנשים מיוחדים״ צריכים להתפשר כדי להגיע לזוגיות, למשל על אנשים אחרים עם אותה בעיה כמוהם, או אנשים עם בעיות אחרות (למשל מישהו אוטיסט שיצטרך להתפשר ולצאת עם אישה שמנה). יכול להיות שבמצבים מסוימים שני אוטיסטים באמת יבינו אחד את השניה יותר טוב, או ששני אנשים שמנים ירגישו טוב בקשר כי הם נמשכים אחד לשני ונהנים לצאת לאכול יחד במסעדות – אבל יכול להיות שזה לא המצב כי יש שוני באיך שהאוטיזם מתבטא אצל האוטיסטים או בסדר היום התזונתי אצל האנשים השמנים, והשוני הזה גורם להם להיות שונים ממש כמו אוטיסט ואדם שהוא לא אוטיסט או אדם רזה ואדם שמן.
מצד שני, יש משהו עצוב בזה שרבים מה״מיוחדים״ לא מתקבלים על ידי החברה הכללית, במיוחד במצבים שבהם הם קרובים יחסית לנורמה. למרות שכמובן להיות ״קרוב יחסית״ לנורמה יכול להיות מצב מאוד לא מוגדר, כי יכול להיות שהיבט מסוים של המגבלה מפריע מאוד ספציפית לאנשים מסוימים – אבל לאחרים יפריע הרבה פחות או אפילו בכלל לא יפריע.
באותה מידה, ״אוטיסט בתפקוד גבוה״ מכסה טווח מאוד גדול של התנהגויות, החל מאנשים שבאמת מאוד קרובים לנורמה אבל קצת מוזרים ומתנהגים בחברה בצורה שנתפסת כמצחיקה וקצת נלעגת, וכלה באנשים שאמנם מסוגלים לטפל בעצמם ברמה הבסיסית, אבל ההתנהגות שלהם יכולה להיות רחוקה מאוד מהתנהגות נורמטיבית.
הסדרה ״הרופא הטוב״ היא סידרה שהדמות הראשית בה הוא מנתח צעיר ומצטיין בשם שון מרפי – שבמקרה הוא גם אוטיסט בתפקוד גבוה. הסדרה בוחנת את המתיחות בין הכשרון הגדול שלו באבחון מצבים רפואיים שונים וביכולת הניתוח שלו – לבין הקושי שלו לעבוד מול החולים כשהם לא מורדמים והוא לא צריך רק לאבחן או ״לחתוך״ אותם.
יש בסדרה לא מעט בעיות שקשורות לאיך מציגים לעולם אוטיזם, כמו למשל ההצגה של אוטיסט כאדם שלא מסוגל מצד אחד לתפקד בצורה נורמלית בחברה – אבל מצד שני הוא בהכרח גאון בצורה חריגה רק בזכות האוטיזם שלו. זה כמובן דומה מאוד לדמות של ״איש הגשם״ מהסרט בשם זה שאכן מבוסס על אדם אמיתי שהיה גאון בכל מה שקשור למספרים אבל לא היה מסוגל לתפקד באופן עצמאי.
אבל לא כל אוטיסט הוא עד כדי כך חסר אונים, ולא כל אוטיסט הוא בהכרח גאון. רבים שהם אוטיסטים הם אנשים שאולי ייתפסו כמוזרים או משעשעים, אבל הם לא מאוד חריגים בהתנהלות שלהם כמו איש הגשם או דמויות דומות – ומצד שני הם לא בהכרח גאונים (למרות שכמובן שיש ביניהם אנשים מוכשרים מאוד).
אחת הסצנות השנויות ביותר במחלוקת בסדרה היא הסצנה הזו. מדובר על מצב שבו מנהל חדש בבית החולים חושש מחוסר היכולת כביכול של שון לעבוד מול חולים בצורה טובה (ואולי אפילו עלול לסכן את בית החולים בתביעה) ולכן שולח אותו למקום שבו הוא יוכל ״לחתוך״ ולאבחן אבל לא להיות בקשר יומיומי עם חולים: מחלקת הפתולוגיה שבה מנתחים גופות של אנשים שכבר מתו.
זה כמובן מזלזל ביכולותין של שון כמנתח, והוא מגיע למשרד של המנהל החדש הזה כדי לדרוש לחזור לנתח. וברור מהסצנה שהמנהל מנסה ככל יכולתו להשתמש באוטיזם של שון נגדו ומתנהל בצורה שאמורה לעצבן אותו ולהוות טריגר מתסכל עבור שון כאוטיסט כדי כביכול להוכיח כך ששון לא מסוגל להתנהג בצורה מספיק ״טובה״ כדי להיות מנתח.
שון כתגובה לכך פורץ בשלב מסוים בהתקף זעם שנובע מהתסכול שלו מהמצב שנוצר והקושי שלו לתקשר בצורה ״רגילה״. אוטיסטים רבים כנראה יזדהו עם התסכול של שון והעובדה שהוא הגיע לגבול היכולת שלו לסבול – אבל עבור אנשים שהם לא אוטיסטים ההתקף נראה מפחיד ואפילו ככזה שיכול לגלוש לאלימות פיזית, גם אם היא תהיה לא מכוונת.
וזה כמובן מעלה את השאלה מהי התנהלות שמאפיינת אוטיזם, ומתי היא הופכת להיות משהו שמפריע לאדם – ולסביבה שלו.
בשנים האחרונות ישנה מגמה שהולכת וגדלה של אבחון באוטיזם, שבאופן טבעי מתרחבת בעיקר בכל מה שקשור לאוטיזם בתפקוד גבוה (כי גם בעבר היה קשה לפספס את מי שנמצא בתחום התפקוד הנמוך יותר). אלו אנשים שלרוב חוו קשיים חברתיים מסוימים בתור ילדים, אבל לא התנהגו בצורה מספיק חריגה כדי להחשב בעבר כאנשים שזקוקים לאבחון, אבל כיום מבינים שהן אכן אוטיסטים.
אבחון כזה הוא לא בהכרח דבר רע, ועבור רבים הוא אפילו משמח כי לא פעם ההסבר על מה הוביל לקשיים שאותם אנשים חוו יכול מאוד להקלה נפשית עבורם כי הם מבינים מאיפה נבעו הקשיים הללו, ושבעצם יש הסבר להם והם לא אנשים ״דפוקים״ אלא פשוט אוטיסטים.
מעבר לזה, כיום יש הרבה יותר קהילתיות סביב האוטיזם, ואפילו תפיסה בתוך הקהילה עצמה לפחות שמנסה לקבוע מציאות שבה אוטיזם (ובמיוחד אוטיזם בתפקוד ״גבוה״) הוא לא בעיה או פגם, אלא פשוט צורת תקשורת שונה ששאר העולם צריך להתרגל לתקשר בה בצורה יעילה.
וכחלק מזה, אוטיסטים רבים תומכים במה שהם מכנים ״אבחון עצמי״, כלומר אנשים שמאבחנים את עצמם כאוטיסטים – או אנשים סביבם.
כשזה אבחון עצמי, לא פעם זה באמת דבר חיובי, כי זה מאפשר לאנשים למצוא את התמיכה בקהילה שהם מרגישים שהם מזדהים איתה, ועצם העובדה שהקהילה קבלת את האבחון העצמי הוא דבר נפלא.
הבעיה היא כשהאבחון העצמי הזה בעצם גולש לאבחון של אנשים אחרים, בין אם הם מקבלים את האבחון או לא. וזה לא משנה אם מדובר על אוטיסטים שמזהים תכונות שהם משייכים לאוטיזם אצל אנשים אחרים, או אם אלו הורים / קרובים / חברים של אוטיסטים שמאבחנים אנ/ים אחרים באוטיזם לפי תכונות של האוטיסט שהם מכירים.
קודם כל חשוב לציין – מבחינה מקצועית מתחום הפסיכולוגיה, מאחורי כל תסמין שאנשים מזהים כמאפיין אוטיסטים יכולות להיות כמה אבחנות שונות. קשיים חברתיים למשל יכולים לנבוע מאוטיזם, אבל גם יכולות לנבוע למשל מהפרעות קשב וריכוז או מהפרעות אישיות שונות (כמו למשל הפרעת אישיות סכיזואידית). בכל אחד מהמקרים הקשיים יהיו נוכחים, אבל הסיבות מאחוריהם יהיו כנראה מאוד שונות. ומן הסתם כשהסיבות שונות, הטיפול בהן (למי שמעוניין) צריך להיות שונה. למשל במקרה של אוטיסטים הקושי החברתי נובע מזה שהם רוצים להתחבר לאנשים אבל לא מצליחים בגלל קשיי תקשורת, והטיפול צריך לעזור להם ליצור קשרים בצורה שמתאימה להםץ מצד שני, בהפרעת אישיות סכיזואידית כנראה שצריך לתת לאדם להישאר באיזור הנוחות שלו כאדם ללא חברים, גם אם לנו הבדידות הזו נראית נוראית.
מעבר לזה, עבור רבים ה״אבחון״ הלא רשמי הזה לא מהווה הקלה אלא שהם מרגישים שמבחינתם עצם ה״אבחון״ הם מסומנים כ״לא נורמליים״ או אפילו דפוקים. במצב כזה ״אבחון״ לא רשמי רק יגרום להם סבל והתנגדות, ולא ממש יתרום להם שום דבר.
אולי במובן מסוים ה״אבחון העצמי״ הזה מעיד על דבר שהוא בסופו של דבר חיובי שהמודעות לאוטיזם בציבור עלתה, ושישנה הבנה שאוטיזם ויא לא נכות או פיגור שכלי אלא הסתכלות שונה על העולם.
אבל מצד שני, הגבול בין אוטיזם בתפקוד גבוה לבין מישהו שהוא נורמלי יכול להיות קצת מטושטש, ועולה כמובן השאלה עד כמה אבחון (רשמי או עצמי) יכול להועיל במצבים כאלו לכולם, או אולי במצבים מסוימים (או עבור אנשים מסוימים) היכולת להשתלב בעולם כאנשים שהם לא אוטיסטים יהיה יעיל יותר.
ואולי חלק מהקושי שלי נובע מזה שהתהליך הזה מזכיר לי במובן מסוים את הקהילה של ״קבלה עצמית בכל מידה״, במיוחד בארה״ב. התנועה התחילה מכך שאנשים שמנים התנגדו ליחס שלילי ומפלה נגדם שזו (דרישה שהיתה ועדיין מאוד מוצדקת), אבל עם הזמן ובמיוחד בארה״ב התנועה הפכה להיות כזו שמדברת הרבה יותר לתנועה שמתנגדת לדיאטות ולכל ניסיון לשנות את האנשים השמנים בשום צורה. זה מגיע לא פעם למצב שבו אנשים שמנסים להרזות לא יכולים להצטרף לפעילויות של התנועות הרשמיות לקבלה עצמית בכל מידה בגלל שהם נתפסים כחלק מחוסר הקבלה העצמית רק בגלל שהם מנסים לא פעם לשפר את אורח החיים שלהם.
אבל יש בדרישה הזו התעלמות מהעובדה שהשמנה גורמת לסיכון בריאותי, ובנוסף לכך מה שלא פעם מה שמוביל להשמנה הוא אורח חיים לא בריא שגם הוא גורם סיכון בריאותי.
מצד שלישי, לא פעם יש צדק בהתנגדות לניסיונות להרזות בגלל שלא פעם חברות הדיאטה פועלות בצורה שלא בהכרח משרתת את הבריאות של החברים בה אלא יותר את הרצון להרוויח כסף. מעבר לזה, גם בתחום הרפואה והטיפול בהשמנה יש לא פעם בעיות – טיפולים כמו ניתוחי קיצור קיבה או השימוש בתרופות הרזיה מלווה לא פעם בתופעות לוואי וסיכונים בריאותיים אחרים, ולא פעם הכשלון בהם מוביל להשמנה חוזרת מאוד מהירה ומאוד גבוהה, וקושי להרזות שוב אחרי אותו כשלון.
לכן הגבול בין לעודד יחס שיוויוני לאנשים שמנים לבין העידוד לאורח חיים לא בריא שמוביל למחלות הוא מאוד מטושטש וקשה להגדרה.
ונכון שאוטיזם לא מסוכן בריאותית, אבל עולה השאלה עד כמה המושג של קבלה עצמית עובד באותו אופן, ועד כמה הוא עלול לא רק לתרום אלא גם לפגוע באדם באופנים אחרים.
התיירת המקרית 
בעברי כמורה לימדתי גם אוטיסטים כנראה בתפקוד גבוה, אבל לא גאונים. לפעמים היתה להם מלווה.
מהצד השני היה לנו שכן אוטיסטי בגיל ההתבגרות שלא דיבר. לילה אחד הוא ברח מהבית.
התחלתי לצפות בסדרה שכתבת עליה, אבל לא המשכתי. מבחינתי זו היתה עוד "סדרת בית חולים ורופאים".
אני רוצה דווקא לחזור לפתיחה של הרשומה שלך. בטח את יודעת שבעולם החרדי שידוכים כאלה מוכרים היטב. בעבר, הקהילה תמכה בזוגות הללו ובילדיהם, היום אני מניח שהקהילה, בטח בעולם החרדי, ממשיכה לתמוך בהם. אני מכיר זוגות של "רגיל" ו"בעל צרכים" [נכה ], שיש להם ילדים, כמו כן, אנחנו מכירים הרבה זוגות של חירשים, של עיוורים ובן/בת זוג רגיל/ה.
היות חריג בעולם שלנו הפסיק להיות "חריג", ככל שזה נשמע לכאורה סותר. יש תוכניות ריאליטי עם נשים גמדות ובני זוגן, מפתחים אמצעים טכנולוגיים לעזרה לנכים עם נכויות קשות, סטיבן הוקינג היה נשוי לאשה רגילה לגמרי, הוא היה חריג ייחודי.
אבל, הכיוון הבסיסי ברשומה שלך מובן לי היטב ומקובל עליי כצודק.
אהבתיLiked by 1 person
בעולם השידוכים החרדי יש לא מעט התיחסות לפגמים שונים אצל בני הזוג, ברמה שבה מחלת נפש במשפחה המאוד מורחבת יכולה לגרום למועמד או מועמדת להיות נחשבים פחות ״טובים״ וככאלו שיצטרכו להתפשר על מי הם מתחתנים איתו. למשל בת במשפחה כזו תתקשה יחסית למצוא שידוך עם תלמיד חכם, ובמיוחד תלמיד חכם שנחשב ל״עילוי״ – ותצטרך להסתפק בבן זוג שהוא איש מלאכה שאולי הולך ללמוד קצת שיעורים בערב.
מצד שני זה מעלה שאלה מעניינת באיזה שלב צריך למנוע מאדם זוגיות, גם בחברה שמאוד מעודדת אותה במעטה של משפחתיות כמו בחברה החרדית. האם למשל הם היו תומכים בנישואים של שני אנשים עם תסמונת דאון, במיודח עם הסיכון שזוג כזה יביא לעולם עוד ילדים עם פגמים גנטיים? הרי יש בקהילה החרדית לא מעט ילדים עם התסמונת כי הם לא מאמינים בהפלות גם במקרים כאלו (ולכן לא פעם גם לא יבצעו בדיקות גנטיות מראש).
וסטיבן הוקינג היה אדם נורמלי לחלוטין כשהוא הכיר את אישתו, והיא התאהבה בו לפני שהוא חלה במחלה. ומכיוון שמדובר על מחלה שהיא לרוב מתדרדרת בצורה הדרגתית ומצד שני גורמת למוות תוך שנים ספורות, היא כנראה לא ציפתה כאישה צעירה להיות זו שתומכת באדם נכה לכל כך הרבה שנים. ייתכן גם שכאישה דתית (היא היתה מאמינה גדולה בכנסיה של אנגליה) היא ראתה בזוגיות שלה מחויבות שהיא לא יכולה להשתחרר ממנה בכזו קלות.
אי אפשר לדעת האם היא היתה בכלל מתעניינת בהוקינג אם היא היתה פוגשת אותו מלכתחילה כאדם נכה, במיוחד בשלבים המאוחרים של המחלה שלו.
ובסופו של דבר הם גם התגרשו כי החלה מאוד הכבידה עליה, והוא עצמו התחתן עם אחת האחיות שטיפלו בו – אבל בדיעבד התברר שאותה אחות ניצלה אותו והתעללה בו, כך שגם מערכת היחסים הזו שלו לא היתה נורמטיבית.
והכרתי שתי גמדות במהלך החיים שלי – דווקא זו החילונית התחתנה עם גבר רגיל לחלוטין, שמבחינתה הוא ענק אבל הוא גבר בגובה ממוצע למדי.
השניה היתה סיפור עצוב יותר של אישה צעירה דתיה לאומית שחיפשה במהלך השירות הלאומי שלה בן זוג, ולא היתה מאושרת ממנה כשהיא מצאה בן זוג כביכול נורמטיבי, אבל בדיעבד גילתה שהוא היה אדם אלים, אמנם האלימות מעולם לא הופנתה כלפיה, אבל היא בהחלט פחדה שאם הם היו ממשיכים לצאת יחד ואפילו להתחתן האלימות שלו בהחלט היתה עוברת מאגרופים שהופנו לקירות ולריהוט היו בסופו של דבר מופנים אליה.
ואני לא יודעת אם יצא לך לפתוח ולצפות בסרטון שצירפתי, אבל אני חושבת שאישה נורמטיבית היתה מאוד מתקשה להתמודד עם מצבים שבהם בן הזוג שלה היה חוטף ממש התמוטטות כזו בציבור, או אפילו בבית. ולא מעט אוטיסטים, גם בתפקוד גבוה, עלולים לעיתים להגיע למצבי קצה כאלו במצב של עודף גירויים עבורם.
ויש גם קטע בסדרה שבה למשל רואים שכביכול השכן שלו מנצל את האוטיסט במסווה של חברות, אבל דואג טוב מאוד שהחברים האמיתיים שלו לא יקבלו את הרושם שהוא והאוטיסט אכן חברים..
אהבתיאהבתי
הכנסיה האנגליקנית לא מונעת גירושים, הרי כזכור לך הנרי ה- 8 התעמת עם הכנסיה הקתולית והפך עצמו לראש הכנסייה, סביב סוגיית הגירושים. אם היא החליטה להשאר אתו, מבחינתי זו דוגמה מובהקת לכך ש"חריגות" אינה סיבה להפסקת הנישואין, אם כי אני מניח שגם את יודעת על גירושים כשמתגלה פגם גנטי, פגם התנהגותי או מה שהסתירו בעמל רב נחשף. [יש הרבה רומנים ספרותיים-תקופתיים שמתעלים את ענין "ההסתרה" לבעיית המפתח בעלילה.
אני חושב שבאמת קשה להתמודד עם התפרקות בפרהסיה, השאלה היא – מה עדיף היחד או הלבד?
כך או אחרת,
אני בעד תפיסת הנישואין במגזר החרדי. מבחינתי בעל מלאכה עדיף על תלמיד חכם שחי על חשבון אשתו, טפיל במלוא מובן במילה. ו, גם סיפורים כאלה את מכירה, תלמיד חכם ואימפוטנט/הומוסקסואל/חולה ושאר מריעין בישין. ילדים לא יהיו לה.. אלא אם כן,
נכון. הרבה יש ילדים בחברה החרדית לו בדקו את השושלת הגנטית לשהם… אללליייייייייייי. [לענ"ד הגברים מסכימים להיריון מאחר, כי הם מודעים לחוסר כשירותם המינית, וכך הם שומרים על כבודם.]
אהבתיאהבתי
גם ביהדות אפשר להתגרש, אבל עדיין הסביבה והרבנים יעשו הכל כדי למנוע גירושים אם אפשר, ותהיה הרבה יותר חשיבות על השמירה של המסגרת לעומת החברה החילונית. אני מניחה שזה אותו דבר גם בנצרות האנגליקנית או הנצרות הפרוטסטנטית בכלל.
והחברה החרדית דווקא הופכת את החתונה עם תלמיד חכם לאידאל, וכל ההקרבות של האישה לטובת זה כביכול נותנות לה חלק משמעותי מהקרדיט שהתלמיד החכם מקבל על זה שהוא לומד תורה. אישה שנשואה לבעל מלאכה שלא לומד מקבלת פחות קרדיטים לקראת העליה לגן עדן.
ותשמע – אתה לוקח אנשים, גורם להם לפחד מסקס עד ליל החתונה, לא חושף אותם למידע על איך עושים את האקט – ואז אתה מצפה מהם לתפקד בצורה מושלמת מבחינה מינית?
אני זוכרת שבזמנו קראתי את הספר מאחורי ״המורדת״ ששודר בנטפליקס, והבחורה שם כתבה על חברה שלה לכיתה לשעבר שהתחתנה עם בחור חרדי תלמיד ישיבה, שאמרו לו שבליל הכלולות הוא צריך לדחוף חזק כדי לקרוע את הבתולים של אשתו – אבל מרוב שהוא דחף חזק הוא קרע לה את הנרתיק והמעיים…
יכול להיות שבעבר שכשכולם גרו יחד בחמולות ובבית אחד קטן בלי הפרטיות שיש כיום, אנשים נחשפו לסקס יותר ממה שהם נחשפים היום. ואם לא בין בני אדם – אז במגורים בכפרים שונים חשפו אותם לפחות לסקס בין בעלי חיים ויונקים אחרים.
כיום אין את החינוך המיני הזה, ואז כמובן שהתלמיד החכם לא יודע מה לעשות עם עצמו בליל הכלולות. דווקא היום יש יותר הבנה שצריך חינוך מיני, ורבנים מסוימים קיבלו בזה הכשרה, שכמובן ניתנת רק אחרי הנישואים במקרה שבני הזוג מוכנים להודות בכשלון שלהם.
שלא לדבר כמובן על העובדה שאתה צודק שכנראה יש לא מעט תלמידים חכמים הומוסקסואליים שלא רוצים לצאת מהארון ונישאים בכפיה לנשים תמימות שבסוף מוצאות פתרונות אחרים.
אני חשובת שמידי פעם כתבתי פה על זה שאבא שלי בא ממשפחה דתית, כשהוא גדל הם היו כיפה סרוגה ובזכות שניים מהאחים שהתחרדו במהלך הלימודים, גם ההורים הפכו לחרדים (האח הרביעי נשאר כיפה סרוגה).
אחד מהאחים החרדים היה בחייו אב ל 13 ילדים. אבל את האח החרדי השני, שהיה הילד הצעיר במשפחה, היה קושי מאוד גדול לשדך, למרות שההורים מאוד לחצו עליו להתחתן.
הוא מצא כלה בדיוק כשגרנו בארה״ב, וזכינו להכיר אותה כשחזרנו לארץ והיא באמת היתה בחורה מקסימה, אבל כמה חודשים אחר כך הם התגרשו. היא עצמה הצליחה להתחתן שוב, אבל הדוד שלי נשאר רווק ונשאר לעזור לטפל באמא שלו שחלתה בזמנו באלצהיימר. רק לאחרונה בשנות השישים לחייו וכמה שנים טובות אחרי שסבתא שלי הלכה לעולמה, הוא התחיל להתייעץ עם האחים שלו לגבי למצוא עוד שידוך.
אין לי מושג מה עמד מאחורי הכשלון של הנישואים שלו, אבל אני חושבת שלבורות המינית של החברה החרדית כנראה היה חלק בזה.
אהבתיאהבתי
אני חושב, לפחות לפי מה שקראתי, שהיום גם נשים וגם גברים חרדיים מקבלים הדרכה מינית כלשהי.
ישנם מטפלים/ות מיניים, ישנם פסיכולוגים ופ]סיכיאטרים, וכן, גם גלולת הפלא לגברים נמכרת שם.
אבל
לדעתי, החשוב מכל הוא הרצון לא להשאיר אדם בעל מוגבלויות לבד. יתכן וילדים/ות בעלי תסמונת דאון לא ישודכו, אבל המשפחה הגדולה תגן עליהם, תטפל בהם עד מותם.
בחברה החילונית כבר לא מונעים מזוגות של "תסמונת גאון" להתחתן. מלמדים אותם כל מה שצריך. הם חיים בדיור מוגןכידוע אשה בעלת תסמונת דאון עקרה ואין ביכולתה ללדת ילדים.
חיפשתי משהו על זוגיות של בעלי תסמונת דאון, תראי מה מצאתי, :
https://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/assia/nisueen-4.htm
"כדי למקד ולפשט מעט את הבעיה של נישואין לבעלי תסמונת דאון, יש לדון בכמה בעיות הנוגעות לדיני אישות בשוטה:
א. האם יש להמליץ לשוטה ושוטה ל"הינשא"?
ב. בני זוג שוטים שעברו ו"נישאו", האם יש להתיר להם בדיעבד לחיות יחדיו, או שמא יש להפריד ביניהם?
ג. כשאחד מבני הזוג שוטה והאחר פיקח, האם בזה הדין שונה, ובדיעבד האם יש להתיר להם לחיות יחדיו?
ד. האם כל השוטים דינם שווה בשאלות הנ"ל?"
והקטע הבא –
"עיון נוסף בשאלת נישואין לבעלי תסמונת דאון, מראה שאין הדברים כל כך פשוטים. כששני בני הזוג או אחד מהם עם תסמונת דאון, במקרים מסויימים יש אולי מקום להתיר מסגרת של זוגיות מעין זו. בין השאר משום שכאשר מטרת החיים ביחד היא לשם אישות ואין במסגרת ההלכה אפשרות להחיל "נישואין מלאים" אזי יתכן שאין איסור לחיים משותפים בכה"ג."
על כל פנים, בעלי נכויות אחרות, חריגויות אחרות, שאינן מעוררות התנגדות קיצונית [אנשי פיל למשל] עד כמה שאני יודע אין להם בעיות ללדת ולהוליד.
אהבתיאהבתי
העניין שהיום יש ספקטרום שלם של תכונות אוטיזם, ויש אנשים שנמצאים ממש בתפקוד גבוה ומאובחנים כאוטיסטים, כי היום יש הרבה יותר מודעות של הורים ללכת לאבחונים וכדומה אם הם רואים אצל הילד שלהם התנהגות אחת או יותר שהן לא כל כך נורמטיביות. לפעמים אפילו הגננת בגן או המורה בביה"ס ימליצו על אבחון מהסוג הזה.
אבל תחשבי שאנשים בגיל שלך ושלי וגם מבוגרים יותר לא אובחנו מעולם עם בעיות כאלה, ולכי תדעי כמה אנשים שהם על הספקטרום בתפקוד גבוה, אבל לא מאובחנים יש בעולם.
אהבתיLiked by 1 person
אבל למה טוב האבחון הזה? אם זה משהו שדורש טיפול מקצועי של פסיכולוגים, אז האבחון מוצדק. אם מישהו מגיע למצבים של התקפי זעם והשתוללות כמו סרטון שצירפתי – אז זה דורש טיפול. אבל יש דברים שלא פעם מסתדרים מעצמם כשאנשים מתאימים את ההתנהגות שלהם להתנהגות של הסביבה בלי טיפול.
אהבתיאהבתי
קודם כל חשוב לאבחן בגיל צעיר יחסית, כי אז הילד יקבל מערכת תמיכה ואם צריך גם טיפולים נוספים שייטיבו את המצב שלו. יש מערכות חינוך יעודיות לילדים שנמצאים על הספקטרום (ועוד כל מיני בעיות כמו לקויות למידה קשות, בעיות רגשיות וכדומה) ויש גם בתי ספר שהם משלבים (תלוי ביכולות של הילד) וכך ילד שנמצא על הספקטרום אבל בתפקוד גבוה יוכל למצוא את עצמו בביה"ס רגיל בכיתת חנ"מ או בביה"ס משלב אבל הצוות בביה"ס מודע לבעיות שלו ויודע לטפל בהן. חלק ממי שנמצא על הספקטרום גם יכולים לקבל סייעת מלווה שנמצאת איתם בזמן שהם נמצאים במסגרת החינוכית.
בנוסף במדינה כמו ישראל הילד מקבל קצבת נכות וקצבה לשירותים מיוחדים בהתאם לשירותים/טיפולים שהוא צריך.
היום האבחונים האלה(שעושים בגיל צעיר) עוזרים לאנשים על הספקטרום (תודות למערכת תמיכה שהם מקבלים בשנות הילדות שלהם וגם בהמשך) להשתלב בחברה, לעבוד וכיו"ב.
נכון שלא כולם כאלה, זה מאוד תלוי במקום על הספקטרום ובבעיה הספציפית שיש לכל אחד.
בסדרה הרופא הטוב מאוד מקצינים התנהגויות חריגות אצל הדמות הראשית.
אני לא אומרת שזה לא קורה בכלל אצל אנשים שנמצאים על הספקטרום. אבל זה לא בהכרח משהו יומיומי.
אהבתיאהבתי
זה לא מה ששאלתי – אני אמרתי שצריך אבחון רשמי אבל כנראה שיש יתר אבחון בגלל ההטבות הכספיות שמקבלים כמו למשל קצבת נכות ודברים דומים.
ואלו הטבות שמקבלים רק עם אבחון רשמי, ולא עם ״אבחון עצמי״ שזה בכלל טמטום שאין כמוהו.
אהבתיאהבתי
בואי, קצבת נכות זה לא בדיוק איזה משהו גבוה שאפשר לחיות ממנו.
וחלק ניכר הולך על כל מיני טיפולים משלימים שעושים לילד, שאחרת היו עולים להורים שלו הון עתק.
באבחון עצמי כל בן אדם יכול לאבחן שיש לו בעיה כלשהי.
לפני המון שנים הייתה לי חברה שהיא הייתה מאבחנת של לקויות למידה, והיא בעצמה אמרה לי שבגלל שהיא מגיעה מהמקום הזה היא ישר מקלטגת התנהגויות של הילדים שלה כלקויות למידה למרות שלא בהכרח יש להם. ושאם מחפשים אפשר למצוא אצל כל אחד בעיה.
השאלה כמה הבעיה הזאת מפריעה לבן אדם לתפקוד תקין בחיים שלו.
אצל מי שנמצא על הספקטרום, ההתנהגות מאוד בולטת ושונה, גם אם מדובר בן אדם שנמצא בתפקוד מאוד גבוה. זה בצורת ההתנהלות, באיך שהוא מדבר עם אנשים, בהיצמדות/התעקשות לפעול בדרכים מאוד מסויימות או להיצמד לדברים מסויימים.
זה כמובן מאוד כללי, ולכן כשיש אבחון בגיל צעיר, כשילדים נמצאים במסגרות שבהן הם מקבלים את התמיכה שהם צריכים, יותר קל להם בגיל מבוגר להשתלב בחברה וגם לא להרגיש כל כך חריגים.
תחשבי שאם יש זוג הורים שהילד שלהם על הספקטרום, אבל לא מאובחן רשמית. הוא יפול בין הכיסאות במערכת החינוך, יש מצב שלא יהיו לו חברים בכלל בגלל ההתנהגות המוזרה והלא מקובלת שלו. אין באמת מי שיכיל את ה"מוזרויות" שלו ויבין אותו.
אני ממש לא חושבת שהורים לוקחים את הילדים שלהם לאבחונים מהסוג הזה בשביל המעט כסף שהם מקבלים מהמדינה שזה מגוחך לעומת הסכומים שהם צריכים להוציא מהכיס שלהם ברגע שיש להם ילד על הספקטרום.
שלא לדבר על זה שהמדינה לא נותנת קצבה על אוטיזם לצמיתות, צריך לחדש אותה כל כמה שנים. או איך אשתו של ידיד שלי אמרה, שהיא לא מבינה את זה כי מה הם חושבים שעוד שנתיים יעבור לילד שלהם האוטיזם? (ברור שלא אבל יכול להיות הבדל בתפקוד, ואם הילד מגיע לתפקוד יותר גבוה שזה טוב, הוא צריך דברים אחרים מאשר ילד בתפקוד נמוך יותר).
אהבתיLiked by 1 person
יש לי זוג חברים שהבן שלהם אובחן בהתחלה כסובל מבעיות קשב וריכוז ואז הם התעקשו לאבחן אותו בתור אוטיסט כדי להתקבל לכיתת תקשורת ושתהיה לו גם מלווה בבית הספר. זה אשכרה היה אבחון בשביל לקבל את ההטבות, והם לא מוציאים מכיסם שום סכום כסף, וכנראה שלא יחפשו שתהיה לו נכות מעבר לזה שאולי אם הוא לא ירצה לשרת בצבא הם יעזרו לו לצאת מזה בעזרת סטטוס של אוטיסט.
ועובדתית הרבה אוטיסטים בתפקוד גבוה הסתדרו טוב מאוד ורבים מהם נשואים פלוס ילדים פלוס קריירה פלוס חברים למרות שהם לא אובחנו או קיבלו טיפול.. הם פשוט למדו את הכישורים לבד מניסיון אישי.
אהבתיאהבתי
אין לי ספק שיש אנשים שינסו לסחוט מהמדינה כל מיני הטבות כאלה ואחרות, כמו אותו זוג חברים שלך שסיפרת עליו בתגובה.
בסופו של דבר אם הבן שלהם לא אוטיסט הוא זה שייפגע מההתנהגות של ההורים שלו, לא בגלל שיש לו תווית של אוטיסט, אלא בגלל שהוא לא באמת קיבל את מערך התמיכה שאותו הוא צריך כילד עם הפרעות קשב וריכוז.
יש הבדל מאוד משמעותי בין ללמוד בכיתת חנ"מ לעומת כיתת תקשורת. וגם בל נשכח שישנה גם השפעה סביבתית. ז"א הילדים בכיתת תקשורת הם לא כמו הילדים בכיתת חנ"מ או כיתה רגילה.
יש הרבה מאוד ילדים עם הפרעות קשב וריכוז (כמו אחי כמו אחותי ועוד רבים) שלמדו בכיתות רגילות לחלוטין ולא הייתה עליהם את הסטיגמה שיש בבתי ספר על ילדים שלומדים בחנ"מ או כיתת תקשורת.
זה נכון שיש הרבה אוטיסטים בתפקוד גבוה שהשתלבו בחברה. אבל את לא רואה את הקשיים שהיו להם במהלך הדרך, את הקשיים שהיו להם בילדות, בנערות ובהתבגרות. את רואה רק את התוצאה הסופית.
אם יש כלים לעזור להורים ולעזור לילד, למה שיעבור דרך חתחתים אם אפשר לגרום לזה להיות פחות נוראי?
אהבתיאהבתי
אבל מצד שני אוטיזם גם יכול להתפס בתור סימון של מישהו שהוא דפוק ולא נורמלי, והנזק לדימוי העצמי יכול להיות גרוע יותר בגלל התיוג מאשר חוסר אבחון – במיוחד במקרים שמאוד קרובים לנורמה.
אהבתיאהבתי
העניין הוא שלא חייבים לפרסם שהילד הוא אוטיסט או על הספקטרום, זה לא באמת עניינו של אף אחד חוץ משל הצוות החינוכי.
ילד שהצוות החינוכי לא ידע מהבעיות שיש לו ולא ידע להכיל אותו, גם יתר התלמידים בכיתה לא ידעו להכיל אותו, וההתנהגות המוזרה שלו לא תתקבל בבהבנה או סלחנות. והוא יהיה מנודה מהחברה רק מעצם זה שהוא מתנהג בצורה שונה ו/או לא נורמטיבית.
יצא לי במקרה להכיר אנשים על הספקטרום (בתפקוד גבוה), כאלה שאובחנו בגיל מאוחר (יחסית) וכאלה שאובחנו בגיל צעיר ויש הבדל תהומי בגישה שלהם, בהתנהגות שלהם (לחלק מהם יש נטייה להידבק לדפוסי התנהגות מאוד מסויימים), ביכולת שלהם לשלוט על דברים שהם עושים או אומרים, ביכולת שלהם לתקשר עם אנשים ולפתח קשרי עבודה תקינים וחברויות תקינות (ולא להעיק על האנשים שהם מתקשרים איתם).
בסופו של דבר זה מקל על מי שנמצא על הספקטרום אם עושים לו אבחון בילדות והוא מקבל טיפולים תומכים ותמיכה מהסביבה מאשר להמשיך להתנהג אליו כאילו הוא ילד רגיל בלי בעיות.
בגילאים צעירים יותר קל לעבוד על דברים שניתן לשנות אותם מאשר בגיל מבוגר יותר שהתנהגויות מסויימות ממש מתקבעות כדרך חיים. ואז יותר קשה לשנות אותן.
אני אתן לך דוגמא מתחום אחר, לקויות למידה.
להורים שלי יש חברים שהבן הבכור שלהם (היום כבר בן 39) עם לקויות למידה קשות. אבל במקום לבוא לעשות עם זה משהו שחס וחלילה לילד לא תהיה סטיגמה כלשהי הם לא עשו עם זה כלום.
מדובר בבחור שהיה גם כילד וגם כנער מאוד פופולארי בביה"ס שלו ומאוד מקובל חברתית, אבל עם ציונים ברצפה והרגשת בטחון עצמי בכל מה שקשור ללימודים גרועה מאוד. הוא ממש היה מתבייש בעצמו שהוא לא מצליח כמו כולם וכל הזמן נכשל.
אחרי הצבא הוא הלך לעשות אבחון בעצמו, גילה שיש לו לקויות למידה, שההורים שלו ידעו ולא טיפלו (הם למעשה התנגדו לשימוש בריטלין ונגזרותיו), והלך ועשה את כל הבגרויות מחדש עם ציונים ממש טובים כי הוא קיבל את התמיכה שהוא היה צריך (לימוד של אסטרטגיות למידה וכדומה) וריטלין.
אבל מה היא קורה אם הוא לא היה חושב לעשות אבחון בעצמו ולטפל בעצמו. הוא היה נשאר בחור יפה וכלומניק שלא יכול לעבוד באף עבודה נורמלית כי אין לו השכלה ויכולות לימודיות. איך הוא היה משיג את הדברים שיש לו היום? (עבודה טובה, תואר אקדמי, משפחה, דירה משלהם וכיו"ב)
החשיבה שלך לגבי סטיגמה או סימון של מישהו שהוא דפוק ולא נורמלי, היא חשיבה מאוד צרה בעיני.
מזכיר לי אגב, את החשיבה של דודה שלי, שלבת שלה יש הפרעות אכילה אבל היא לא מאפשרת לה לקבל טיפול כמו שצריך כי מה יגידו, ומה עם תהיה לה סטיגמה כזאת או אחרת.
דודה שלי הורסת לבת שלה את החיים עם ההחלטות השגויות שלה, ועם העקשנות המיותרת שלה לעשות את הדברים איך שהיא חושבת שנכון, ולא איך שבאמת נכון לטפל בבעיות מהסוג הזה.
אהבתיאהבתי
הסטיגמה היא של האדם עצמו, ואני יכולה לספר לך על ידיד שלי שאובחן עם הפרעות קשב וריכוז בגיל צעיר וההורים שלחו אותו לטיפול – ועד היום, כשיש לו דוקטורט בפיזיקה, הוא חושב שהוא טיפש כי ככה הוא קלט שההורים שלו חושבים עליו כל הזמן, בגלל שהם שלחו אוו לטיפול פסיכולוגי ודחפו לו ריטלין. עד היום דרך אגב הוא מתנגד לשני הדברים וכנראה זה מזל גדול שאף אחד מהילדים שלו לא אובחן עם הפרעות קשב וריכוז כי הוא באמת לא היה מאפשר לטפל בהם בדרך הסטנדרטית גם אם הם היו רוצים את הטיפול הזה והוא היה מתאים להם.
ועד היום הוא עובד בעבודות זמניות של הוראה כי אין לו מה לעשות עם הדוקטורט והתארים שלו. הוא צריך לנדוד בין כמה בתי ספר ברחבי הארץ בתור מורה לפיזיקה, ולא פעם התפקידים האלו זמניים כי בתי הספר לא בהכרח רוצים לתת למורים לפיזיקה קביעות.
אז הנה סיפור על אבחון שהרס את הדימוי העצמי של הילד, למרות שההורים דאגו לאבחון והיו מוכנים להשקיע כסף ומאמצים בטיפול שלהן. וברור שמי שסיים דוקטורט בפיזיקה הוא לא אדם טיפש, נכון? אבל עובדה שדווקא הטיפול גרם לו להרגיש כך.
כי הילד עצמו לא יכול להתעלם מזה שלוקחים אותו לטיפולים ואבחונים שלא לוקחים את החברים שלו לכיתה אליהם, וכנראה גם לא את האחים והאחיות שלו. הוא םג צריך להתאים את לוח הזמנים שלו לטיפולים האלו.
ודרך אגב, אוטיסטים כיות מתנגדים לטיפולים שמנחים אותם להתנהג כמו אנשים שהם לא אוטיסטים כדי לגרום להם להתחבר לאנשים, כי הם בעצם צריכים להסתיר את עצמם ולהתנהג בצורה שלא טבעיים עבורם (זה נקרא מיסוך), ושהסביבה צריכה לקבל אותם בתור מוזרים ואת ההתנהגות שלהם בתור חלק מהנורמה.
אהבתיאהבתי
את מבינה שזה לגמרי לא הגיוני להסיק מסקנות מבן אדם אחד בלבד שאת מכירה, שאובחן עם הפרעות ריכוז וקשב וחושב שהוא טיפש וכיו"ב, בגלל שההורים שלו לא השכילו להעצים אותו ונתנו לו הרגשה שהוא טיפש ולא יוצלח ודברים דומים.
הסטטיסטיקות שעשו בארץ וגם בעולם לגבי ילדים עם לקויות למידה והפרעות ריכוז וקשב שקיבלו טיפול (עם ריטלין) ותמיכה (הוראה מתקנת והקניית הרגלי למידה) מראות משהו שונה לגמרי ממה שאותו ידיד שלך חושב על עצמו.
לא ברור לי אגב, למה ההורים שלו שלחו אותו לטיפול (פסיכולוגי), רוב הילדים שיש להם הפרעות קשב וריכוז ממש לא צריכים את זה, אלא אם כן יש להם בעיה נקודתית שמצריכה טיפול, וגם זה – משהו מאוד נקודתי.
אגב, בשנים שגרתי בת"א התנדבתי בביה"ס (תיכון שש שנתי) גם ילדים שיש להם לקויות למידה, גם כחלק מהצוות וגם כחונכת אישית.
והתקופה הזאת של הלימודים בביה"ס שמה אותה בבילבול לא קטן לגבי היכולות שלהם. חלק מהם עם יכולות מאוד גבוהות שהם לא תמיד יודעים לתת להן לבוא לידי ביטוי בגלל הפרעות קשב ולקויות למידה שיש להם.
כשהמטרה היא לתת להם את הכלים כדי כן לבטא את עצמם כמו שהם רוצים, כן להצליח למרות הקושי וההתמודדות.
אגב, מדובר גם בדברים שמשפיעים עליהם גם בחיים עצמם, בלי שום קשר ללימודים. אלא בהתמודדויות יומיומיות ובנאליות שעבור מי שאין לו לקויות למידה והפרעות קשב, בכלל לא היה מייחס אליהן חשיבות.
שלא לדבר על זה שבגילאים האלה גם יש להם מצבי רוח משתנים, שהם לא שולטים עליהם בגלל השינויים ההורמונליים שילדים עוברים בדיוק בגילאים האלה.
אבל בגלל שליוויתי לא מעט ילדים (כמה מאות) בתקופה הזאת, וראיתי אותם צומחים ומתפתחים והופכים להיות אנשים מדהימים למרות הקשיים שהם חוו במהלך הלימודים בביה"ס תיכון.
אלה אנשים שמינפו את הקושי שלהם והפכו להיות אנשים מצליחים בכל עבודה שהם עושים – והם עושים.
להגיד שאין ילד אחד או שניים שזה לא עבד עליהם טוב, כי הם לא קיבלו את התמיכה הנכונה מההורים שלהם. והתמיכה הנכונה היא לא רק לתת לילד ריטלין על נגזרותיו, ושיעורי עזר וכיו"ב אלא גם היחס של ההורים לילד עצמו וזה שהם מעצימים אותו ולא גורמים לו לחשוב שהוא טיפש, אידיוט ולא יוצלח.
זה חלק מהדרך להצלחה של אותם אנשים.
אבל הידיד שלך, הוא מהאנשים היוצאי דופן בסטטיסטיקה.
ותמיד יהיה אחוז קטן של אנשים כאלה.
גם מעלה את השאלה למה הוא בחר להיות דווקא מורה לפיזיקה ולא לעבוד במחקר, או בחברות הייטק/ביוטק/פינטק שבהן יש דרישה ליכולות שלו (אני במקרה מכירה ד"ר לפיזיקה שלאורך השנים עובד בחברות מהסוג הזה).
כך שזה ממש לא נכון שאין מה לעשות עם הדוקטורט והתארים שלו, צריך לדעת לחפש במקומות הנכונים.
לגבי אוטיסטים, הם יכולים להתנגד לטיפולים כמה שהם רוצים, בסופו של דבר אנחנו חיים בחברה שיש לה נורמות מסויימות ואם את חורגת מהנורמות, גם אם את לא אוטיסטית אלא בן אדם רגיל לחלוטין, את תמצאי את עצמך בשולי החברה.
מי שקובע מהי התנהגות נורמטיבית זו החברה עצמה. ואוטיסטים לא יכולים לשנות את זה גם אם הם מאוד רוצים.
כי הם לא הרוב והם לא קובעים מהי הנורמה והם לא יכולים להכתיב לחברה לקבל אותם כמו שהם עם ההתנהגויות המוזרות שלהם אם החברה לא מוכנה לקבל התנהגויות מהסוג הזה (אני מדברת על התנהגויות קיצוניות, התפרצויות זעם והתבטאויות אלימות וכיו"ב, זה לא משהו שעובר בסטנדרט).
אהבתיאהבתי
הארה קטנה – את נתת דוגמא אישית ללמה זה חשוב בתגובה הקודמת שלך, ולכן אני עניתי בסיפור אישי 🙂
ומה לעשות שיש מקרים לכאן ולכאן בטיפול בהפרעות קשב וריכוז, ובעצם בכל מצב שבו נדרשת התערבות פסיכולוגית. יש כאלו שמרגישים איתה טוב, ואחרים שמרגישים איתה פחות טוב – ובסופו של דבר כדי שהטיפול יצליח דרוש שיתוף פעולה, ויש ילדים שלא משתפים איתו פעולה.
ולגבי הנושא של האוטיזם והבעייתיות בטיפולים, אני ממליצה לך להכנס לקבוצת פייסבוק בשם ״אוטיסטים/ות ושאר ירקות״ ולקרוא מה הם כותבים שם על הבעייתיות במיסוך ובטיפולים קונבנציונליים. אני לא אומרת שכל מה שהם כותבים שם נשמע הגיוני וסביר, אבל יש לא מעט נקודות למחשבה.
אהבתיאהבתי
רוב הילדים שיש להם לקויות למידה והפרעות ריכוז וקשב ממש לא צריכים ולא נמצאים בטיפול פסיכולוגי. זה שהידיד שלך היה בטיפול פסיכולוגי מאיזושהי סיבה שהוריו החליטו לשלוח אותו לאחד כזה ממש לא אומר שום דבר על הכלל.
לי יצא להכיר ולעבוד עם כמה מאות ילדים ובני נוער במצבים האלה לאורך תקופה מאוד ארוכה ובודדים היו אלה שהיו בטיפול, וגם אז זה היה רק למקרים מאוד נקודתיים.
הרוב הגדול של ההמקרים ממש לא דורשים התערבות פסיכולוגית.
גם רוב הילדים שמקבלים ריטלין רושם להם אותו נוירולוג ילדים, ולא פסיכיאטר למשל (שהוא רופא לכל דבר ועניין שגם יכול לרשום ריטלין). פסיכולוג לעומת זאת לא מורשה לרשום תרופות.
אהבתיאהבתי
מסקרנת אותי ההתעמקות שלך בתחום האוטיזם. אפשר לשאול ממה היא נובעת?
אהבתיLiked by 1 person
אפשר לשאול 🙂
עקרונית זה נובע מכמה פוסטים שנתקלתי בהם לאחרונה בקהילה או בפייסבוק של אנשים שניסו ״לאבחן״ אחרים בצורה כזו – למשל בקבוצה שבה מישהי שעובדת בהייטק ואובחנה לאחרונה כאוטיסטית בתפקוד גבוה בעקבות אחד הילדים שלה, התחילה להגיד ש״כל המתכנתים בהייטק הם אוטיסטים״.
ומשהו בזה הפריע לי, כי בעיני זה מוגזם, ולא משהו שנועד לקרות – אוטיזם אמור להיות מאובחן במצבים שבהם באמת קיים אוטיזם, אבל לא במצב שמישהו סתם מוזר או חריג.
אולי זו הבת של הפסיכולוגית שבי שמבינה שאבחון פסיכולוגי הוא משהו רציני יותר ולא חובבני, אבל משהו בזה מרגיש לי לא נכון.
אהבתיאהבתי
יש פה לא מעט נקודות, אתייחס לשתיים –
נכון שזה קצת מעליב שלכאורה מצמצמים היכרויות לאנשים עם מוגבלויות בלבד, אבל כשחושבים על זה זה בעצם לא צמצום אלא הרחבה – אין שום מגבלה על אדם על הרצף, או שמן, או מגמגם לחפש לו בן/בת זוג באתרי ההיכרויות "הרגילים". אבל באמת לאנשים כאלה יכול להיות קושי ולכן יש פה ערוץ נוסף עבורם בו יש אנשים שיש יותר סיכוי שיקבלו אותם.
זה כמו למשל אתרי היכרויות לטבעונים (יש כאלה) או ליהודים (גם כאלה יש). אם אני במקרה יהודי או טבעוני (אני שניהם) ומחפש בת זוג (אני לא) אני יכול לחפש גם באתרי ההיכרויות "הרגילים" וגם באתרי ההיכרויות לטבעונים ו/או ליהודים. נניח שלי לא אכפת למצוא לי גויה אוכלת בשר. אבל באתרי ההיכרויות ההם יש נשים שמחפשות טבעונים ו/או יהודים אז יש סיכוי גדול שהם יקבלו אותי.
ולגבי הרופא הטוב – הסדרה הזאת מאוד דמיונית. אם היה אדם במציאות כמו גיבור הסדרה אף בית חולים בארה"ב לא היה מוכן להעסיק אותו מול פציינטים אמיתיים כי סיכוי גבוה שהוא יתבע את בית החולים. כך שהפרק בו שלחו אותו לפתולוגיה הוא ריאלי יותר.
ולהבנתי הסדרה (וגם הסרט ריינמן) לא ניסתה להציג שהאוטיסטים גאונים אלא שאדם יכול להיות גאון למרות שהוא אוטיסט או אוטיסט למרות שהוא גאון
אהבתיLiked by 1 person
מצד שני, טבעונות או יהדות לא נחשבים למגבלה, אבל אוטיזם כן – כך שיש הבדל מסוים בין הדברים.
ואני חושבת שהמסר של הסדרה של הרופא וריינמן הוא שוואלה, האנשים האלו דפוקים אישיותית אבל לפחות הם מפצים על זה עם גאונות, ואז למשל מקומות עבודה יעסיקו אוטיסט ויצפו שהוא יהיה גאון כי ככה הם הבינו מהמדיה – ואז הם מתאכזבים שזה לא המצב…
אהבתיאהבתי
קשה לי להאמין שמישהו במציאות ישכור אוטיסט בגלל שהוא יחשוב שהוא גאון על סמך צפייה בסרט או סדרת טלוויזיה…
אהבתיLiked by 1 person
אני לא חושבת שמישהו ישכור אוטיסטים בתור גאונים, אבל כן יכול להווצר מצב שיחשבו שיש להם יכולת מתמטית טובה יותר כי לאיש הגשם היתה, או יכולת לספור קלפים, או להיות אובססיביים ולשכור אותם לתפקיד שדורש את זה ולגלות שהם לא כאלו…
אהבתיאהבתי