הטיול לאלסקה – העיר ג׳ספר Jasper (ולמה אין לי תמונות ממנה)

באותו ערב אחרי הטיול במפלים הגענו לעיר נוספת באיזור הרי הרוקיס הקנדיים – העיר ג׳ספר Jasper. ישנו בלילה (שוב) באסניה, כשרובנו ישנו בחדר משותף. בדיעבד ניסיתי לברר כמה יעלה לי לישון בחדר אישי, אבל החדר היחידי שהיה להם היה חדר עם שלוש מיטות בודדות שהייתי צריכה לשלם על שלושתן כדי לישון בו לבד – אז ויתרתי.

בערב יצאנו יחד לאכול ארוחת ערב במסעדה המקומית, ואחריה פחות או יותר כולנו הלכנו לישןן בחדר שהיה מאוד מחומם ולכן רובנו הרגשנו שהוא חם מידי – חוץ ממטיילת אחת בשם מיסי שתמיד סבלה מהקור והפעם נהנתה מחום האימים שהיה בחדר במהלך הלילה.

בבוקר התעוררתי מאוד מוקדם, והחלטתי לנצל את המצב כדי לכתוב בביומן שלי על הימים האחרונים – אבל בעיקר עלו בו הרבה מאוד חששות לגבי עד כמה אני מתאימה לטיול, בין השאר כי הרגשתי שאני מאוד עייפה ובקושי עבר שבוע וקצת מטיול שאמור היה לקחת קצת יותר מחודש. חלק מהבעיה לא היתה הכושר גופני שלי, אלא יותר השגרה שבה היה לי קשה לקחת אפילו יום אחד של ״מנוחה״ אמיתית – כי גם בימים שבהם היה לנו מסלול קל, חלק משמעותי מההליכה שלי היה בעצם העובדה שאתרי הקמפינג שבהם שהינו דרשו ממני ללת הרבה ברגל רק כדי להגיע לשירותים או המקלחות.

לא ידעתי שתוך שעה או שעתיים, אחרי שכולנו יצאנו לאכול יחד ארוחת בוקר במאפיה המפורסמת של העיר, שלידה במקרה נתקלנו במשפחה ישראלית שרבה ברחוב בקולי קולות ומשכה תשומת לב לא נעימה (למרות שאני היחידה שהבינה עברית, אבל אפשר היה לראות שהם רבים גם בלי להבין על מה הם מדברים) – הולך לקרות לי אירוע קריטי שישפיע על כל שאר הטיול.

בזמן שכולם התארגנו לצאת למסלול של אותו היום, אני קיבלתי שיחה מהמדריכים שכבר סיפרתי עליה בכמה הזדמנויות שבהם המדריך הראשי אמר שהוא בעצמו לא חושב שאני מתאימה לטיול, כשהוא משקף את החששות שאני בדיוק כתבתי עליהם. כמובן שלא אמרתי לו את זה אלא נלחמתי והתווכחתי על הזכות שלי להשאר בטיול, והגענו להסכמה שבה בשבוע הקרוב, שבסופו הסתיים החצי הראשון של הטיול – אוכיח את עצמי בכמה תחומים, וקודם כל בכך שאשן מעתה והלאה באוהל. בשביל זה הייתי צריכה לרכוש מזרון שעליו אוכל לישון, ובעצתה של מיסי גם קניתי שק שינה חם ועבה יותר, שבאמת היה שימושי הרבה יותר לטיול עצמו (למרות שאין לי מושג עד כמה אצטרך אוו בעתיד).

אחרי שמיסי והחבר שלה קייל עזרו לי עם הקניות, היינו אמורים לעלות לאוטובוס כדי להגיע למסלול שלנו בפארק בלאומי באיזור – אבל אני נשארתי עוד כמה שעות באכסניה. אמנם במקור התבקשתי לא להצטרף לנסיעה למסלול כדי שאוכל להספיק לקנות את הציוד שהייתי זקוקה לו, אבל הרושם שלי היה שחלק מהבקשה גם נבע מהצורך של המדריכים עצמם ״להרגע״ מהאירוע של הבוקר, כי לפני השיחה הקשה איתי היה להם גם ויכוח בינם לבין עצמם על הנושא. לכן למרות שכבר הספקתי לרכוש מה שאני צריכה לרכוש – לא עליתי על האוטובוס.

לכן בזמן המיילים האחרים הלכו במסלול יפה, אני ביליתי כמה שעות באכסניה בלהתקשר לאנשים כדי להתייעץ איתם מה לעשות, ובין לבין גם לכתבו ביומן שלי על האירועים. למזלי הצוות של האכסניה אפשר לי להשאר שם עד שעה יחסית מאוחרת למרות שלא נשארנו בה ללילה שני.

היה ברור לי למשל מהניסוח של כמה מהאמירות שהמדריכים ידעו לכסות את עצמם מבחינה משפטית ותהיה להם דרך לטעון שהייתי אמורה לדעת מראש שאני לא מתאימה לטיול ולכן יוכלו אולי ״לזרוק״ אותי ממנו בלי להחזיר לי את הכסף ליותר מחצי מהטיול (ובדיעבד באמת קראתי באחת הביקורות על הטיול על כך שהיה כבר מטייל שהם ״זרקו״ מהטיול בעבר וציפו שהביטוח שלו יכסה את עלות הביטול). בדיעבד גם חשבתי על זה שאולי הם בכוונה ביקשו ממני להשאר בעיר, אבל לא אפשרו למטיילת גרמניה צעירה להשאר במקביל אלי כי הם פשוט תכננו שאעזוב את הטיול בעיר והעדיפו ״להעלם״ לי ורק א זלהודיע לי על כך כדי להמנע מסצנות מול המטיילים האחרים.

זה כמובן לא היה המצב, ואחרי ארוחת צהריים בבית הקפה החביב – הם אספו אותי והלכנו לאתר הקמפינג הבא שלו שבו התחלתי לישון באוהל.

החוויה כשלעצמה לא היתה גרועה – חוץ מאולי העובדה שקניתי אוהל זוגי במחשבה שהוא יהיה מרווח, אבל הוא עדיין הרגיש לי מאוד קלסטרופובי. ולמרות שלא היה לי קושי להכנס ולצאת מהאוהל, זו לא היתה פעולה שמאוד נהניתי לעשות, במיוחד לא כדי לצאת מהאוהל בלילה לשירותים, ולאוrך זמן הרגשתי שהדרישה הזו שאשן רק באוהל היתה שוחקת.

אולי חלק מזה נבע מהעובדה שהייתי רגילה מטיולים קודמים שאפשר בקלות יחסית לישון באוטובוס, והנחתי שמידי פעם זה יהיה אפשרי (כי הרי בטיולים קודמים שלי המון אנשים ישנו באופן קבוע באוטובוס), ועצם האכזבה לא נבע רק מעצם הצורך לישון באוהל (שהיו לה יתרונות משלה כמו למשל פרטיות) אלא מעצם השינוי.

הנה תמונות של האוהל מהלילה האחרון או לפני האחרון שלנו: