כמעט שנה לשביעי באוקטובר (אבל בדיוק חמישים ושניים שבועות)

אני מניחה שעבור כולנו, השאלה ״איפה הייתם בבוקר של השביעי באוקטובר, ומה חוויתם באותו היום?״ תמיד תהיה שאלה מאוד משמעותית.

אני חושבת שעבור רובנו, השבועות הראשונים היו מאוד קשים, אבל מאז פיתחנו שגרה. אני חושבת שהעובדה שעבור רוב המדינה האיום של הטילים לא היה ממש קיים במשך רוב המלחמה או לפחות הסתיים אחרי חודשיים או שלושה לכל היותר ממש עזר לחזרה לשגרה הזו (למרות שכמובן שבעוטף עזה ובגבול לבנון הטילים המשיכו לכל אורך התקופה הזו, ולא היתה שום חזרה לשגרה).

ואחרי שנה, אנחנו לא ממש קרובים ל״נצחון המוחלט״ שהובטח לנו. אמנם הצלחנו כנראה לחסל הרבה מהתשתיות של החמאס בעזה, והוא לא יוכל לחזור לאיים עלינו בזמן הקרוב – אבל אנחנו עדיין רחוקים מלחסל לחלוטין את החמאס, וגם לא נראה שיש תוכנית מסודרת איך לעשות את זה.

מעבר לזה, אנחנו מפסידים לגמרי בקרב על דעת הקהל הבינלאומית כבר המון חודשים. כפי שנכתב בכתבה הזו – אמנם עבורנו הזוועות של השביעי באוקטובר 2023 עדיין טריות, אבל העולם כבר חשוף הרבה יותר לתמונות קשות מעזה (ויש סיכוי גבוה שבקרוב הוא יהיה חשוף לתמונות דומות מדרום לבנון) והוא נגדנו. גם העובדה שביבי נגרר אחרי הקיצונים ונראה שהוא רוצה לאכלס מחדש את עזה במתנחלים ולכן אין לו תוכנית יציאה מסודרת מעזה תורמת לדימוי הרע הזה של ישראל כולה, ועצם העובדה שבין הדין הבינלאומי באופן תקדימי החליט לבדוק את האפשרות להוציא צו מעצר נגד ראש הממשלה ושר הבטחון הישראלים מעיד כנראה על מה שקורה בעזה, ועל איך העולם תופס את הסיטואציה.

וכמובן עכשיו נכנסנו כדי לבצע ״ניקיון״ דומה בלבנון – למרות ששם התחלנו עם כמה מבצעים נהדרים של ביפרים ומכשירי קשר מתפוצצים, וסדרת חיסולים של הפיקוד של הארגון.

אבל עולה השאלה אם יש תוכנית מסודרת ללחימה שלנו שם – וליציאה משם. כבר נתקענו בעבר בדרום לבנון כמה פעמים, ותמיד נסגנו מאוחר מידי אחר יותר מידי תקוות והרוגים ופצועים, ואני חושבת שרובנו לא רוצים לחזור ולהסתבך שם בדיוק באותה צורה.

וברור שהסיטואציה מורכבת, כי ישראל נתנה לחמאס ולחיזבאללה ולשאר הגרורות של איראן להתחזק ולבנות תשתיות טרור בגבולות שלנו במשך שנים. קל להגיד שזה ביבי, אבל גם ״ממשלת השינוי״ לא פעלה כדי להפסיק או למנוע את זה. ועצם זה שגילינו רק לאחרונה שהמתקפה שאירעה בשביעי באוקטובר היתה אמורה להיות מתקפה משולבת של החמאס והחיזבאללה לכיבוש איזורים נרחבים וחטיפת ישראלים מעידה על כמה הם כבר הרגישו מבוססים בשטח – מה שכמובן דורש טיפול יסודי בתשתיות האלו- אבל גם באיראן שעומדת מאחורי הארגונים האלו וגם אחרים שאמורים היו לפעול נגד ישראל בתזמון שנוח לאיראן.

השאלה פה היא מה הגבול בין פעולה מסודרת, מתוכננת ונדרשת – לבין פעולה שתמרח לאורך זמן כדי לתת לביבי קרדיט כביכול כמר בטחון אבל רק תסבך אותנו בכל פן אפשרי, החל מהמון חיילים הרוגים, דרך שיגרה של שיגור טילים – וכלה בבידוד בינלאומי.

וכמובן שיש את נושא החטופים שהוא נושא מורכב, למרות שמשפחות החטופים מנסים להציג אותו בתור פשוט – במסר שקודם כל החטופים, ואז כל השאר. הבעיה היתה ועדיין שיש חשיבות לחטופים – אבל גם לטיפול במצב הבטחוני בצפון, וגם למצב הבטחוני בזמנו ברצועת עזה. עצם זה שהיו בשנה האחרונה עשרות אלפי אזרחים שנאלצו להתפנות לאורך זמן מבתיהם בגלל התקפות טילים וכטב״מים תכופות זה לא מצב תקין, וגם הוא זקוק לטיפול.

אני לא חלילה אומרת שצריך לזנוח את החטופים ולא לשחרר אותם, אלא שצריך לראות את התמונה הכוללת ולפתור את כולה ולא רק היבט אחד שלה (ממש כמו שלא צריך לפתור רק את ההיבט הבטחוני והחזרת ההרתעה – אבל לשכוח מהחטופים).