עדיין אליס – הספר

לפני כמעט שנתיים ראיתי את הסרט שהתבסס על הספר, ועכשיו החלטתי לקרוא גם את הספר עצמו.

למי שלא מכיר את הסיפור, אז בקווים כלליים מדובר על אישה בת חמישים בשם אליס, שהיא פרופסורית לפסיכולוגיה ועוסקת בחקר בלשנות באוניברסיטה יוקרתית (הרווארד בספר, קולומביה בסרט) שבסביבות גיל 50 מתחילה לשים לב לזה שהיא מתחילה לשכוח דברים, החל ממילים באמצע הרצאה – וכלה את הדרך הביתה כשהיא יוצאת לרוץ ליד הבית.

היא פונה לרופאים (בספר היא מתחילה לשוחח עם רופאת המשפחה שלה ורק בשלב מאוחר יותר דורשת הפניה לרופא נוירולוג, בסרט היא פונה ישירות לנוירולוג והאבחון מגיע מהר יותר) – ובסופו של דבר מאובחנת כחולה באלצהיימר של גיל צעיר. זה מעיד במקרה שלה שמדובר על אלצהיימר מסיבות גנטיות (שגם עלול להשפיע בעתיד גם על הילדים שלה), ולכך שההתדרדרות שלה מאוד מהירה, ותוך שנה וקצת מהאבחון שלה היא במצב קשה מאוד של המחלה.

הספר והסרט מנסים להראות מה החוויה של המחלה, ואיך היא משפיעה על מערכות היחסים הקרובות של החולים – כששניהם מתמקדים בעיקר בתחום המקצועי ובתחום המשפחתי, אבל באופן מאוד מוזר בקושי רואים בשניהם את הפן החברתי של ההתמודדות עם המחלה, ובקושי מראים שלאליס ובעלה יש חברים שאולי מגיבים בצורות שונות למחלה – ומצד שני הם גם יכלו להיות קבוצת תמיכה למשפחה שלא ממש היתה קיימת.

קראתי גם ביקורת באמאזון של בן או בת משפחה של חולה אלצהיימר במצב דומה (גיל צעיר, התדרדרות מהירה) שטענה שהספר מאוד ״מייפה״ את המחלה – ולא מציג למשל את העובדה שלעיתים קרובות מאוד חולי אלצהיימר מסוגלים לפעול בצורה אלימה פיזית במובן מסוים, לא פעם בגלל בלבול או תסכול ממצבם המתדרדר. בספר עצמו יש רק סצנה אחת שבה אליס מתנהגת בצורה כביכול אלימה – אבל מדובר בעיקר על סצנה שבה היא פשוט צועקת על אחת הבנות שלה ואז מנסה להוריד מהרצפה שטיח שחור מקיר לקיר שהיא חשבה שהוא חור ברצפה.

---

לרוב במצבים שבהם מפיקים סרטים על סמך ספרים – אני אישית מעדיפה את הספר המקורי על פני הסרטים שהפיקו מהם. דוגמא נהדרת לזה היא הספרים של הארי פוטר שהיו טובים משמעותית מהסרטים שהפיקו על פיהם – כשחלק מהשחקנים בכלל לא קראו את הספרים, חלקם אפילו בכוונה (כן, אני מסתכלת עליך השחקן השני ששיחק את דאמבלדור).

יש מקרים מאוד מעטים שבהם הסרטים יצאו לא רעים – למשל סרטי ״שר הטבעות״ שלהם היה יתרון בכך שהיה זמן לתכנן אותם, והשינויים שהבמאי עשה לא היו גרועים במיוחד, ויש מי שיגידו שלפעמים אפילו לטובה.

״עדיין אליס״ כספר הוא יותר בכיוון של ״דווקא הסרט עשה לסיפור טוב״. מצד אחד ברור שהספר מדויק מאוד בסיפור שלו על איך מרגישה אישה צעירה יחסית שחולה באלצהיימר, במיוחד כשהוא מסופר בגוף ראשון ולא בגוף שלישי כמו הסרט. אבל מבחינת הטכניקה הספרותית, היו שתי נקודות שהפריעו לי.

קודם כל, יותר מידי פעמים בספר הסופרת השתמשה בטכניקה של ״הדמות הראשית פתאום לא מזהה דמות אחרת שכמה דקות לפני כן היא כן זיהתה״ כדי להראות את ההחמרה במצבה. נכון שלאורך הספר זה קורה עם דמויות ממעגלים שהולכים וקרבים לדמות הראשית (בהתחלה זו בת הזוג של סטודנט שלה שהיא פוגשת בפעם הראשונה, לקראת סוף הספר זה בעלה, שהיה הדמות האחרונה שהיא עדיין זיהתה), אבל עם הזמן הטכניקה הספרותית הזו נשחקת.

הבעיה השניה עם הספר קורית בערך באמצע, כשאליס נאלצת לפרוש מהעבודה שלה בגלל המחלה. עד אותו רגע, היה בספר איזון מסוים בית התיאור של מה אליס מסוגלת לעשות ומה לא – למשל בהתחלה מראים שהיא מסוגלת ללמד אבל שוכחת קצת איזה שיעור היא אמורה ללמד וצריכה למצוא דרך יצירתית לגלות את זה מהתלמידים שלה. בשלב מאוחר יותר רואים אותה מגיעה להרצאה, אבל מתיישבת בקהל – וקמה אחרי בערך רבע שעה שבה המרצה לא מופיעה, ואנחנו צריכים לפרשן לבד שזו היתה הרצאה שהיא היתה אמורה להעביר רק לא זוכרת את זה. כך בעצם דרך הלימוד אנחנו רואים את ההתדרדרות ביכולות שלה, אבל עדיין גם שהיא מסוגלת ללמד או מסוגלת לפחות לזכור להגיע לאולם ההרצאות הנכון גם אם היא לא זוכרת שהיא צריכה ללמד.

אבל החל מהרגע שבו היא מפסיקה לעבוד – התחושה היתה שההתמקדות של הספר היא בעיקר בתופעות השליליות של המחלה. במובן מסוים הספר מנסה להראות שיש לאלצהיימר תופעות לוואי שונות שהן לא רק בעיות בזכרון אלא גם למשל בעיות בתפיסה המרחבית שגם משפיעה על היכולת הפיזית לפעול בעולם. אבל בעצם מה שאנחנו רואים אלו הן הבעיות התפיסתיות האלו שוב ושוב ושוב, אבל לא רואים את המצבים שבהם אליס עדיין כן מצליחה לתפקד בחיי היום יום שלה בכך שהיא משוחחת עם אנשים או מצליחה לבצע פעולות שונות (אפילו למשל אם מדובר על להכין משהו לאכול או אפילו כוס תה) – והמעקב אחרי מצבה המתדרדר נעשה בעיקר בעזרת עוד דמויות שהיא שוכחת את הקשר שלהם אליה.

במצב כזה, היה קשה משמעותית להבין מה מצבה המדויק של אליס, וההבדלים היחידים שאפשר היה לראות בשלבים השונים של המחלה לאחר הפרישה שלה מהעבודה היו בעיקר את מי מבני המשפחה שלה היא זיהתה ואת מי היא כבר לא זיהתה, כי לא היתה אינדיקציה תפקודית אחרת שתראה את זה.

הסרט לעומת זאת עדיין ניסה להראות יכולות תפקודיות מסוימות אחרות של אליס לגם בשלבים המאוחרים יותר האלו, משל ברמת השיחות שהיא הצליחה לשוחח עם בני המשפחה שלה – או בהעלאת זכרונות עם בעלה. במצב כזה, ההתדרדרות שלה בחלק השני של הסיפור נראתה מדורגת הרבה יותר בסרט מאשר בספר, וזה היה לדעתי הרבה יותר אפקטיבי.

מצד שני, בספר אולי לפעמים היה קל יותר להסביר דברים שבסרט מנסים להראות אבל לא ברור אם המסר עובר – למשל שלא פעם השעון הביולוגי של חולי אלצהיימר משתבש והם פתאום מגלים את עצמם עובדים באמצע הלילה. בסרט יש סצנה שבה אליס מחפשת את הנייד שלה באמצע הלילה, אבל נוצר רושם שהיא לחוצה כי היא שמרה על הטלפון שאלות שלפיהן היא ידעה להעריך את המצב שלה, ולא ממש ברור שהפעילות הלילית היא תסמין של אלצהיימר. בספר לעומת זאת יש ממש סצנה שבה רואים אותה הולכת לעבודה ואז חוזרת הביתה לפנות בוקר כשהיא מתייחסת לזה מבחינתה בתור יום עבודה נורמלי לחלוטין, במיוחד כזה שבו היא לא צריכה ללמד ואז מסגרת הזמנים שלה מאפשרת לה להשאר לעבוד במשרד שלה שבה אין לה בהכרח משמעות לזמן.

---

מצד שני, הספר כן מנסה להראות בצורה יותר רחבה מהסרט את המשמעות של המחלה. יש למשל חלק שבו הגיבורה ״מהרהרת״ בכמה קל יותר לתמוך באנשים עם גידול במוח שנחשב למחלה לגיטימית שאפשר ״להלחם״ בה ובמי שחולה בה כגיבור שאפשר לתמוך בו – לעומת מחלת האלצהיימר שנחשבת כמין שיגעון שאף אחד לא רוצה להתקרב אליה, במיוחד כשאין למחלה אף תרופה או טיפול והיא מחלה סופנית.

וזה כמובן מעבר לעובדה המצערת שסרטן במוח לרוב מאוד קטלני ומאוד מהר, לעומת אלצהיימר שהיא מחלה שיכולה להמשך שנים ארוכות ואולי אפילו עשורים.

באותה מידה אליס מדברת על זה שהקולגות שלה ובמיוחד המנהל שלה היה מעדיף שהיא תסבול מהתמכרות לאלכוהול או סמים כהסבר לתסמינים שלה שהפריעו לה ללמד, כי אפשר יהיה פשוט לשלוח אותה לגמילה – אבל מחלה כמו אלצהיימר שנגרמה לה שלא באשמתה בכלל מרתיעה אותו הרבה יותר.

הספר והסרט שניהם מנסים לראות את ההשפעה של המחלה על בני הזוג או מי שאמור לטפל בחולים – וספציפית בעלה של אליס, שגם הוא אקדמאי וחוקר בפני עצמו. מצד אחד הוא רוצה לטפל בה מתוך אהבה, גם אם לפעמים האהבה הזו גורמת לו לטפל בה בצורה שמתאימה לו יותר מאשר לה (בספר הוא מתחיל לחקור טיפולים ניסויים למחלה ומנסה לקבוע לה במי מהם להשתתף בניגוד למה שהנוירולוג שלה מציע לה), ובסרט נראה שהוא משתלט בכוח על הפן הרפואי בטיפול והוא זה שמשוחח עם הרופאים ולא אליס). מצד שני די ברור שהוא רוצה להמשיך בקריירה שלו. בספר לפחות מנסים להראות שחלק מההתמקדות שלו בעבודה נובעת מקושי שלו לראות באופן כזה אישי את ההתדרדרות שלה ברמה היומיומית, ובסרט הנושא פחות עולה והוא נראה יותר כמי שרוצה להמשיך ולהתמקד בקריירה שלו ומסרב לקחת הפסקה כדי להיות עם אליס לפני שמצבה יתדרדר אפילו יותר והיא לא תוכל לזהות אותו.

זה בולט במיוחד בסיטואציה שבה מציעים לו תפקיד אקדמי טוב יותר שהוא לא רוצה לוותר עליו – במוסד אחר. בספר התפקיד הזה יחסית קרוב לבית במרחק נסיעה קצר של כמה שעות (המשפחה גרה בבוסטון והוא עובר לגור בניו יורק), והמשפחה מצליחה למצוא סידור שבה אליס נשארת במהלך השבוע עם הבנות שלה ועם מטפלת והוא משתדל להגיע מידי פעם בסופי שבוע כדי להיות איתם. אבל בסרט התפקיד יחסית יותר רחוק (המשפחה גרה בניו יורק והתפקיד הוא במדינת מינסוטה) ונמצא רק במרחק טיסה של כמה שעות – כזה שדורש שאם אליס תשאר עם בעלה היא תאלץ לעבור רעתו ולא להיות בקשר רציף עם הילדים, או כזה שבעלה ישאיר אותה מאחור עם לפחות אחד מהילדים ומטפלת ויבוא לבקר רק פעם בכמה חודשים (שזה מה שקורה בסוף הסרט).

בסרט מצד שני גם טורחים להראות את הרגעים היפים של מערכת היחסים שלהם גם במקביל למחלה, משהו שהספר לא ממש עושה.

נקודה נוספת שגם הספר וגם הסרט מנסים להראות בדרכים שונות היא את חוסר האונים שהולך ומתגבר של אליס – בכך שלמשל לקראת סוף הספר והסרט היא לא משתתפת בשיחות שקשורות לגורל שלה ומה יקרה איתה הלאה. הספר גם מנסה להראות את זה אפילו יותר בכך שאחת מהסצנות האחרונות של אליס מראה אותה עם בעלה בבית הקיץ שלהם, כשהיא כבר לא מזהה אותו – ומרגישה שהוא כופה עליה להשאר בבית הקיץ שלהם שהוא ״הבית שלו״ מבחינתה.

הסרט והספר גם מראים לנו כמה מהפרטים הקטנים של החיים שלנו הם בעצם תלויי זכרון – למשל בסרט מראים את הקושי של אליס לשרוך את הנעליים שלה החל משלב מסוים, ובספר מראים כדוגמא את הקושי שלה לאכול גביע גלידה בלי ללכלך את עצמה – כולנו לומדים איך ללקק גביע גלידה בצורה שהיא לא תנזל לנו עוד כילדים, אבל אנחנו לא חושבים עד כמה זה באמת כישור נלמד שמתבסס על הזכרון שלנו…