לפני 12 שנים, ביום כיפור של 2012, עבדתי בחברה שהמשרדים שלה אז היו עדיין בהרצליה. ישבה איתי במשרד מישהי שהיתה ספורטאית חובבנית ״רצינית״ – היא מעולם לא היתה ספורטאית מקצועית אבל תמיד היתה פעילה גופנית (סקי בתקופה שבה היא עדיין גרה בברית המועצות, או שיעורי ספינינג בישראל), אבל בערך בתקופה שבה התחלנו לעבוד יחד היא נכנסה לתחום של טריאתלונים או ספציפית לתחרות בשם ״איירון מן״.
למי שלא מכיר, תחרות טריאתלון היא תחרות שכוללת שלושה תחומים: שחיה, רכיבה על אופניים, וריצה.
המיתוס מאחורי הרעיון מאחורי התחרות היה שיום אחד כמה אנשים ישבו בבר בהוואי והתחילו להתווכח מי האתלטים שהם בכושר הכי גבוה ו / או מתאמנים הכי קשה: שחיינים, רוכבי אופניים, או רצים. אז איכשהו הם עלו על רעיון של תחרות שתכלול את שלושת התחומים וזהו.
התחרות קיימת במגוון גדול יחסית של מרחקים, שאמורים בתיאוריה לכלול מרחקים פרופורציונליים של שחיה, רכיבה על אופניים, ואז ריצה. המרחק הארוך ביותר של התחרות שמתבצע ביום אחד ובאופן רציף הוא מה שמכונה ״איירון מן״ או איש הברזל (למרות שכמובן גם נשים משתתפות בתחרות) זבה שוחים כמעט 4 ק״מ, רוכבים על אופניים ל 180 ק״מ – ואז מקנחים במרתון.
יש מגבלת זמן על התחרות שלרוב עומדת על 17 שעות, אבל המתחרים המנוסים לרוב מסיימים את התחרות כמה שעות לפני הזמן הסופי הרשמי. הזמנים המהירים ביותר הם מן הסתם אלו של הספורטאים המקצועיים שמשתתפים בתחרויות – אבל יש גם לא מעט ספורטאים חובבנים שעוסקים בטריאתלונים בכלל ובאיירון מן בפרט בתור אתגר אישי וגם הם מאוד תחרותיים לגבי הזמנים שלהם.
יש גם תחרות אחת בהוואי שנחשבת ל״אליפות העולם באיירון מן״ שמתרחשת פעם בשנה באוקטובר, ומושכת אליה גם מקצוענים אבל גם חובבנים. כדי לסנן מועמדים לתחרות שהמקום בה מוגבל – המועמדים החובבנים לפחות צריכים לזכות במקום ראשון לקבוצת הגיל שלהם בתחרות איירון מן רשמית במהלך השנה החולפת.
אותה קולגה שלי במשרד הצליחה ב 2012 לעמוד בפעם הראשונה בקריטריונים לאליפות העולם, ובעזרת עזרה כלכלית מסוימת מהחברה שבה עבדנו בתמורה לפרסום של החברה על החולצה שלה – היא נסעה לשם באותה שנה.
נזכרתי בתחרות הזו כי באותה שנה יצא לנו לשוחח ממש לפני יום כיפור (אני לא זוכרת אם עבדנו חצי יום בערב יום כיפור או שהשיחה היתה יום לפני כן), והיא סיפרה לי שכאחת ההכנות האחרונות לתחרות, היא התכוונה לנצל את העובדה שאין תנועה בכבישים ביום כיפור כדי לנסוע נסיעה ארוכה מאוד באופניים – אני חושבת שהיא תכננה נסיעה מרעננה לירושלים ובחזרה (וכנראה שהעליות בדרך לירושלים היו מכוונות מצידה). אני חשבתי שזכרתי שהיא דיברה על מרחק של 70 ק״מ לכל כיוון, אבל בחיפוש גוגל קצר עכשיו מתברר שהמרחק בין הערים הוא יותר לכיוון ה 77 ק״מ, אז יכול להיות שהיא רכבה רחוק יותר ממה שחשבתי – או שנקודת ההתחלה או הסיום שלה היו קצת יותר קרובות.
אבל נזכרתי בזה כי חשבתי על זה שאם התחרות היתה קורית השנה – היא לא היתה יכולה להתאמן כך מחשש להתקפת טילים. רוב המסלול שלה נמצא באיזור שהוא בסכנה לטילים וכטב״מים, וחלקים משמעותיים ממנו באיזורים פתוחים שלא ברור האם תהיה בהם בכלל התראה או אזעקה אם יהיו טילים, וגם אם כן – אין בהכרח איפה להסתתר.
בעצם אני מניחה שהמצב הבטחוני משפיע על היכולת של כולנו לבצע המון דברים. ובעצם אולי בהרבה מובנים זה התחיל גם לפני קצת פחות מחמש שנים בקורונה ובמיוחד עם הסגרים שנלוו אליה שמנעו מאיתנו לצאת מהבית ולא אפשרו לנו לנוע במרחב הציבורי בצורה חופשית.
אתמול בערב וגם היום בבוקר לא ממש שמעתי ילדים רוכבים על אופניים ברחובות הריקים, כשלרוב חצר בית הספר שצמודה לבית שלי מלאה ילדים שרוכבים. והחצר הזו הרי צמודה לבית הספר שאפשר כמובן להכנס למרחבים המוגנים בו במקרה שתהיה אזעקה. אני מניחה שההורים הרגישו שלאור המצב הבטחוני גם זה לא ממש בטוח, למרות מזג האוויר הנעים יחסית.
נותר רק לקוות שיום כיפור הבא יהיה טוב יותר.
התיירת המקרית 
איזו בחורה מגניבה 🙂
אני מאמינה שהיא כן רוכבת. כשהייתי שנה שעברה בארץ הטילים או האזעקות לא ממש הפריעו לי לרכב, וראיתי עוד אנשים שלא הפריע להם. מצד שני, כשדיברתי עם אנשים באוניברסיטה, אכן כמעט כולם נמנעו שלצאת יותר מדי רחוק.
אהבתיLiked by 2 אנשים
השאלה היא עד כמה היא נוסעת השנה לאליפות העולם או מתכוננת לתחרות. כלכלית הנסיעה הזו נורא יקרה לה והיא לא יכולה לנסוע כל שנה, וגם אז היא קיבלה עזרה כלכלית מהעבודה כדי לנסוע.
אהבתיאהבתי
מבחינתי זו בכלל לא שאלה. העיקר שהיא נהנת באימונים 🙂
חוץ מזה, יכול להיות שהיא קיבלה מימון. שנה שעברה לא היה לי תקציב להשתתף בכנס. סיפרתי שאני ישראלית, ומיד נתנו לי מימון להשתתפות
אהבתיאהבתי
היא לא סטונדטית, היא עובדת בעבודה שתמורתה היא מקבלת משכורת.
אהבתיאהבתי
עדי, את חושבת שאני סטודנטית??? סיימתי את הדוקטורט כבר לפני כמעט 3 שנים.
אהבתיLiked by 1 person
אני מניחה שאני רואה במי שעובד וחוקר באוניברסיטה בתור סטודנט תמידי במובן מסוים 🙂
ועדיין בעולם מחוץ לאוניברסיטה הנושא של המימון של פעילויות כאלו, במיוחד פעילויות פנאי, כנראה שונה.
אהבתיאהבתי
אצלנו הרחוב לא הפסיק להרעיש מקולות ילדים. הנכדים שלי מתרוצצים על האופניים שלהם בררחוב קריניצי, הרצל, ביאליק וכו'
אהבתיLiked by 1 person
אני גרה ליד ביאליק ולא שמעתי אתמול בערב ילדים רצים שם.
אהבתיאהבתי
כתבתי שברחוב שלי שמעתי ילדים, כתבתי שהנכדים שלים [אלה 4, זה לא הרבה ילדים].
אהבתיLiked by 1 person
האזעקה בהרצליה קרתה בדיוק אחרי שבתי ושרי נכנסו הביתה אחרי רכיבה על אופניים בחוץ. מזל. נשמותק ישן אצל חבר שגר ממש סמוך למקום שבו נפגע ונפל עמוד חשמל וגרם להפסקת חשמל בכל האזור. ישנו שם עוד ילדים, כך שהם היו 13 אנשים בממ"ד (לפחות אצל החבר היה ממ"ד בניגוד לבית של בתי שבו אין והם יוצאים לשבת בחדר המדרגות). חכמוד היה בבית כי החליט לצום השנה (בכל זאת, עבר בר מצווה….).
יום כיפור במציאות הזויה
אהבתיLiked by 1 person
איזה מזל שכולם היו במקום בטוח בדיוק בזמן. יש לוחות זמנים לתיקון רשת החשמל? אני מניחה שיום כיפור הפך את התיקון למורכב יותר.
והבנתי מהחדשות שהיו המון שיגורים של רקטות לצפון, ולמזלנו לא היו נפגעים.
אני כל כך מקווה שתמצא דרך להוביל את המלחמה הזו להצלחה בשיקום ההרתעה ואז לסיום מוצלח שלה. אני חושבת שכולנו לא רוצים שהטילים יהפכו בכל הארץ לשגרה.
אהבתיאהבתי
החשמל תוקן תוך שעה דווקא 😃. מטריד אותי שהטילים לצפון הפכו כבר לשיגרה 😢
אהבתיLiked by 1 person
הרי חיסלנו המון מפקדי חיזבאללה ופוצצנו להם את הביפרים ומכשירי הקשר ואפילו נכנסנו קרקעית ״באופן זמני״ לדרום לבנון כדי להלחם בשיגורים הבלתי פוסקים בקו העימות.
לי מפריע שבעצם הטווח של הטילים התרחב עד חיפה בלי שזה מפריע לאף אחד. ושיש כבר שגרה של טילים וכטב״מים למרכז וזה לא מפריע לאף אחד. יש רשמית לחימה אבל אין טקטיקה.
אהבתיאהבתי
אצלנו בכפר סבא היה נראה יום כיפור סטנדרטי למדי עם המון ילדים על אופניים ברחובות.
מה שהיה שונה זה ששמענו מטוסים ומסוקים (לא המון אבל זה בהחלט היה חריג בשביל יום כיפור) וגם אזעקה מהוד השרון בגלל הכטב"מ שפגע בהרצליה…
לדעתי רוב האנשים במרכז בסך הכל מתנהלים כרגיל למרות שהמחשבה "מה נעשה במקרה של אזעקה" תמיד קיימת
אהבתיLiked by 1 person
מעניין שהיתה אזעקה בהוד השרון ולא בכפר סבא – שתיהן נראות לי במרחק דומה להרצליה…
אהבתיאהבתי
נראה לי שגם הוד השרון הייתה מספיק רחוקה אבל הפעילו שם אזעקה "ליתר בטחון"… בקיצור לא ידעו מה המסלול של הכטב"מ
אהבתיLiked by 1 person
זה נשמע פשוט מקרי למדי איפה מפעילים ואיפה לא.
אהבתיאהבתי
אני גרה באיזור שיש בו לא מעט מסלולי רכיבה לאופניים, ויש פה עדיין לא מעט רוכבים שאיך לומר לוקחים סיכון שיקרה משהו ויוצאים לרכיבה. מצד שני דיי שקט באזור הזה, אז יש סיכוי והוא לא גדול במיוחד
מאידך המסלולים האלה עוברים בתוך יערות וחורשות, ואת אף פעם לא יכולה לדעת במי תתקלי בדרך.
אצלינו במושב ביום כיפור לפחות בערב היו המון ילדים בחוץ עם אופניים, וקורקינטים וכדומה. ביום כיפור עצמו היה שקט יותר.
היום הורים כבר לא נותנים לילדים שלהם לנסוע לבד אל מחוץ למושב שזה מה שהיינו עושים פעם.
אהבתיאהבתי
אני חושבת שבכל מקום בארץ אי אפשר לדעת במי תתקלי, וזה תמיד היה נכון כבר שנים.
אהבתיאהבתי
זה נכון, אבל אני חושבת שיש הבדל משמעותי בין אם את למשל עושה הליכה בעיר, גם אם זה בפארק. כי ברוב שעות היום יש עוד אנשים חוץ ממך שנמצאים שם.
וזה אחרת שאנשים עושים הליכה באיזור של מושבים, בשדות, חורשות או יערות. שחוץ מהם אף אחד כמעט לא מסתובב שם. כך שאם את הולכת לבד וקורה לך משהו אף אחד לא יידע מזה ואף אחד לא יראה אותך.
אני בדיוק לפני כמה ימים דיברתי עם מישהי מהמושב שהולכת יחד עם עוד שתי נשים להליכה והן יוצאות מהמושב חוצות את השדות ונכנסות ועושות סיבוב ביער שיש פה ממש קרוב.
את לא יודעת את מי תפגשי ביער, ויכול להיות שלא תפגשי אף אחד. אבל מה קורה אם כן?
בעיני עם המצב הבטחוני כפי שהוא היום זה ממש מסוכן להסתובב ככה.
אמנם אנחנו לא מושב שיושב צמוד לגדר, אבל זה במרחק 10 דקות נסיעה.
אהבתיאהבתי
באותה מידה גם לערים יכולים להגיע מחבלים, במיוחד כאלו שנמצאים רוב לגבול כמו למשל כפר סבא או הוד השרון.
אהבתיאהבתי
לא דיברתי בהכרח על מחבלים שבאים לעשות פיגוע המוני – ולכן מגיעים לערים.
אלא על זה שאת מטיילת להנאתך ביער, ופתאום פוגשת גורם עויין.
את לבד ואין אף אחד שיכול לעזור לך שם וגם אם יקרה לך משהו ייקח שעות ואפילו ימים עד שימצאו מה קרה לך (המשטרה לא מתערבת בחיפושים אלא אם כן עברו ל24 שעות מהרגע שבן אדם נעלם).
אהבתיאהבתי
פעם הגעתי לארומה בקניון ערים בכפר סבא, כשלפני בתור היו גבר או שניים, והיה מישהו שנכנס דקה או שתיים אחרי בזמן שהמתנתי בתור.
הסתבר שאותו מי שחיכה בצד היה ערבי, וברגע שמי שעמד לפני סיים את ההזמנה הבחור פשוט נדחף לתור לפני כאילו אני עקפתי אותו. הוא ממש חיפש עימות, וציפה לקבל אמפתיה מהקופאי שבמקרה גם היה ערבי. וכשהעזתי להתעקש שאני הגעתי לפניו – מאותו רגע הקופאי הזה לא סלח לי ותייחס אלי מרוד בחוסר נימוס בכל פעם שהגעתי לסניף.
כך שגם בעיר היה יכול לקרות משהו "אקראי" כזה אם אחד משניהם היה מתעצבן מספיק.
טדרך אגב גם בערים יש סמטאות חשוכות ומבודדות ופינות שלא עוברים לידן אנשים, וגם אז לא בהכרח ימצאו גופה תוך דקות.
אהבתיאהבתי