בשתי העבודות הראשונות שלי (או לפחות בתקופות שבהן גרתי בארץ), היה נהוג שבחול המועד של סוכות ופסח היינו אמורים לעבוד שעתיים פחות כל יום. בעבודה הראשונה בתקופה שבה עבדתי בה, אם היינו עובדים יום עבודה מלא בחול המועד היינו גם מקבלים משהו שנקרא ״קרדיט חג״, כלומר שעתיים חופש נוספות שיכולנו לנצל בעתיד. בשלב מסוים ועם כמה משברים כלכליים בדרך הכלל הזה בוטל, אבל יום העבודה המקוצר הזה עדיין נשאר.
יום העבודה המקוצר לא היה קיים בחברה האחרונה שבה עבדתי, והיו אנשים שהיו מופתעים לשמוע שזה היה כך בחברות הקודמות שבהן עבדתי, וכמה מהם לא ממש האמינו לי שסיפרתי להם, ואני מצידי וידאתי מול קולגות שלי מהעבר שזה באמת היה כך.
היה משהו מאוד נחמד ומרגיע לעבוד כמה ימים מקוצרים, במיוחד כשלא מעט אנשים היו בחופש עם הילדים כך שהיה קצת פחות לחץ. אבל בשנים האחרונות שלי בה, החברה השניה שבה עבדתי הגדילה ועשתה וסגרה את המשרדים למשך חול המועד.
הגישה נבעה מזה שהמשרדים שלנו באותם שנים היו באיירפורט סיטי, איזור שהיה מרוחק עבור כולנו ולכן רבים לקחו חופש בחגים, במיוחד אלו שהיו הורים לילדים שמן הסתם היו בחופשים בתקופות האלו. לכן לא השתלם כנראה לחברה לתפעל את המשרדים, והיא סגרה אותם כדי לחסוך כסף. לזכותה של החברה חשוב לציין שהיא ״מימנה״ חצי מימי החופש האלו על חשבונה, מה שהמתיק קצת את הגלולה המרה, במיוחד עבור אותם אנשים שלא היו הורים לילדים ולא בהכרח רצו יום חופש דווקא כשכל המקומות בארץ עמוסים ומחירי הטיסות יקרים במיוחד. אבל עם הזמן כשאנשים התרגלו לזה – הם כבר נהנו לנצל את ההזדמנות לטוס, במיוחד אם הם היו יוצאים למשל קצת לפני ראש השנה וחוזרים קצת אחרי סוכות כדי לטוס כשהמחירים עדיין סבירים.
אני זוכרת שלא פעם רובנו התרגשנו וממש ציפינו לחופש הזה פעמיים בשנה. אבל בתקופת חגי תשרי, אי שם לקראת אמצע סוכות, זה הרגיש קצת מוגזם. אבל עדיין לקראת סוף החג אני תמיד הרגשתי עצובה כי ידעתי שלא צפוי לנו עוד חופש כזה למשך הרבה מאוד חודשים. בפסח החוויה היתה פחות קשה, כי ידעתי שמצפים לנו עוד חופשים ביום העצמאות ובשבועות (במרווח נשימה קצת יותר ארוך מאשר בחגי תשרי), והמרווח בין שבועות לראש השנה לא היה כזה משמעותי.
כמובן שיכולתי לקחת חופש עצמאית, אבל התקמצנתי על ימי החופש שהעדפתי לצבור בעיקר לחופשים ארוכים.
אבל התחושה הזו של ״סוף החופש״ בסוף סוכות תמיד הזכיר לי שכילדה תמיד הייתי מאוד עצובה כשהחופשים שלנו הסתיימו. זה בלט במיוחד כשהיינו מבלים אצל סבתא שלי, ובמשך כמה שנים הייתי מתחילה לבכות ממש לפני שהיינו מתחילים לנסוע חזרה הביתה. חלק מזה כנראה נבע מהפרידה מסבתא, אבל חלק משמעותי מזה נבע גם מחוסר הרצון לחזור לשגרה של בית הספר, למרות שלא היה לי רע במיוחד מעבר לקיטורים הרגילים של תלמידים.
אני זוכרת שקצת קיטרתי סביב הפעם האחרונה שקיבלתי את החופש הזה, בספטמבר ואוקטובר 2019. החגים עצמם (ראש השנה, סוכות) יצאו על ימים ראשון שני, יום כיפור יצא על ימים שלישי רביעי – ואיכשהו נוצר מצב שבעצם רוב הזמן בילינו במעין סופי שבוע ארוכים במיוחד ובקושי היו ימי חופש שלא היו חג.
לא ידעתי אז שזו תהיה הפעם האחרונה שבה יהיה לי את החופש הזה, כי פוטרתי בינואר לאחר מכן – וממה שהבנתי מהקולגות שלי, ברגע שהחברה גילתה בקורונה שאפשר לעבוד מהבית, המסורת הזו הסתיימה כי החברה יכלה לסגור את המשרדים אבל לאפשר לאנשים לעבוד מהבית במקום לתת להם חופש נוסף על חשבונה.
בחברה האחרונה שבה עברתי לא היו חופשים כאלו. אם בתקופה שבה התחילו לכפות עלינו את החופשים האלו היו מספרים לי שאי פעם אתגעגע אליהם, כנראה שהייתי צוחקת עליו – אבל בדיעבד אני חושבת שזה היה דבר טוב.
עכשיו אני כמובן לא עובדת ובעצם לא זקוקה לחופשים האלו – ואני מודה שהחגים הרגישו שוב כמו יותר מידי סופי שבוע, במיוחד סוכות.
מצד שני, אצלי כמו כולם יש תוכניות ל״אחרי החגים״ מבחינת חיפוש העבודה, ולכן אני מרגישה אולי קצת לחוצה שאני צריכה להתמודד איתם.
התיירת המקרית 
רק מנסיוני במשך 40 שנים.
אהבתי מאוד את העבודה שלי, באמת. אבל לחזור אחרי חודשיים חופשה [בערך חופשה, כי עברתי השתלמויות רבות, קורסים במחשבים, באימון, ב"קישוט כיתה" – בחיי!]
בעיקר שנאתי לחזור לבדיקת ערימות מבחנים. בשל אופי במקצוע שלימדתי וכמות השעות לכל כיתה ע"מ להגיע להיקף משרה נדרשתי ללמד המון תלמידים. המון תלמידים זה המון בחינות לקרוא, ואני שונא בחינות.
למזלי בעקבות רפורמה שהיתה טרום קורונה, כבר לא נאלצתי לבדוק בחינות אלא עבודות, ואז החזרה ללימודים היתה קלה יותר.
כתלמיד וכילד לא זכור לי רגש מסוים שהגיע עם תום החופשה, תום חופשת החגים וכו'
אהבתיLiked by 1 person
מה בעצם השוני מבחינתך בין בחינות לעבודות שצריך לקרוא? בשניהם צריך הרי לקרוא הכל בצורה יסודית ולתת ציון…
אהבתיLiked by 1 person
לא דייקתי, כי העבודות היו "קליפ", "מצגת", או . דברים אחרים בשלב מסויים גם עברנו לכתיבה בבלוג – דבר שהקל מאוד.
אני שונא בחינות מאז שאני ילד, שנאתי לתת בחינות, שנאתי לתת ציונים.
אהבתיLiked by 1 person
באמת היו לי תקופות שונות גם בילדות וגם בבגרות מבחינת היחס לחופש ולסוף החופש.
למשל כשרק עברנו לארצות הברית היתה איזו תקופה שפחדתי מכמה ילדים בבית הספר שנהגו ללכת אחרי הביתה (אחר כך רק הסבירו לי את הקונספט של "אוהבים אותך ולכן הולכים אחרייך", אני תמיד פחדתי שירביצו לי), אז בכל יום ראשון אחר הצהריים הייתי נתקפת חרדה לקראת תחילת שבוע הלימודים.
מצד שני, כשהייתי אמא לילדים קטנטנים (היו שנה שמונה חודשים בין הולדת הבת להולדת הבן, אז היו כמה שנים קשות עם תינוק ופעוטה) שכל החופשים בבית איתם היו ממש קשים, וזו היתה הקלה לחזור לעבודה לכמה שעות ביום.
אהבתיLiked by 1 person
אני מניחה שיותר מאשר להמתין לסוף החופש שלך, המתנת לסוף החופש של המסגרות של הילדים.
האם ההורים שלך היו מודעים לחששות שלך מלחזור ללימודים אחרי סוף השבוע? אולי הם יכלו היו לשוחח עם המורה או עם ההורים של הילדים כדי להבין מה עומד מאחורי הסיטואציה?
אהבתיאהבתי
בסופו של דבר כך היה באמת, הורי דיברו עם המורה והמורה דיברה עם הילדים ואז התברר באמת שמצאתי חן בעיניהם וזו היתה הדרך שלהם לבטא את זה. ואז נהיינו כולנו חברים גם בכיתה וכל הפחדים נעלמו.
וכן, ברור שחיכיתי לסוף החופש של הילדים. כי מבחינתי זה לא היה חופש, זו היתה עבודה קשה יותר מאשר במשרד 😉
זוכרת את התחושה הזאת של לעלות לאוטובוס רק עם תיק קטן, בלי עגלה ובלי התיק עם הבקבוקים, חיתולים, בגדים להחלפה וכדומה…. ממש תחושה של חופש 😉
אהבתיLiked by 1 person
תמיד שאלתי את עצמי איך מורות או גננות מסתדרות עם כמות כזו של ילדים, אבל יכול להיות שדווקא העובדה שזו קבוצה גדולה או בגלל שהיא לא אמא שלהם הדינמיקה שונה וקל יותר לנהל אותם.
אהבתיאהבתי
ברוב החברות בהן עבדתי העבודה הייתה מול לקוחות ועמיתים בחו"ל ולכן בחול המועד עבדנו כרגיל. בעבודה הנוכחית נהוג שבחול המועד כולם בחופש – בחול המועד זה 5 שעות על חשבון העובד ובערבי חג 4.5.
אבל בשנתיים הראשונות שלי בחברה הזאת דרשו ממני לעבוד בחול המועד בגלל לחץ )(מאוד מלאכותי) ואז אסרו עליי לעבוד יותר משבע שעות ביום והעבודה בכל מקרה לא הייתה פרודוקטיבית כי הרבה מהאנשים שעבדתי מולם לא עבדו…
בתור ילד אני לא זוכר ג=כל כך בעיות של לחזור מהחופש אבל אני זוכר שהרבה פעמים ב-1.8 הייתה לי תחושה של "חצי חופש עבר ולא הספקתי כלום"…
אהבתיLiked by 1 person
גם בחברה שבה עבדתי שנתנה את החופש היו לקוחות מחו״ל, אבל גם היו לנו קולגות מחו״ל כי זו היתה חברה בינלאומית, ואז הם יכלו לעבוד מול הלקוחות אם אנחנו היינו בחופש, ממש כמו שאנחנו היינו עובדים מול לקוחות כשהקולגות היו בחופש…
אהבתיאהבתי
גם אני כילדה אהבתי את החופשים. היום אני דווקא מנצלת את החופשים הרשמיים כדי להיות פרודוקטיבית, ולוקחת את החופש שלי כשכולם חוזרים לעבודה
אהבתיLiked by 1 person
גם בעיני בזמנו לעבוד בחול המועד או ערבי חג הרגיש קצת כמו חופש והעבודה היתה יעילה יותר כי היו פחות אנשים בסביבה.
אהבתיאהבתי
בארץ יש לא מעט חברות שסוגרות את המשרדים בחול המועד סוכות ופסח.
בחברות אחרות עובדים רק חצי יום.
ויש חברות שעובדים בהן יום מלא.
אין איזה משהו מנדטורי שלפיו חברות מתנהלות, ולכן בכל מקום עבודה זה מתנהל בצורה שונה.
בארץ בגלל ריבוי החופשות שיש לילדים מבתי הספר והגנים, בזמנים כאלה (כמו חול המועד), הורים נוטים לקחת חופש מהעבודה כדי להיות עם הילדים שלהם.
כילדה כמובן שנהניתי מהחופשים, זה גם לא היה כמו היום שההורים כל הזמן עסוקים בלחפש מה לעשות עם הילדים, איכשהו תמיד הסתדרנו. ולהורים שלנו אף פעם לא היו הוצאות מטורפות בחופשים (גם לא בחופש הגדול) בגלל שיש ילדים ש"צריך להעסיק אותם".
כאדם עובד ברור שחופשים מהסוג הזה הם סוג של אוויר לנשימה.
אם את לא לוקחת חופש מימי החופשה שלך במהלך השנה החופשות של החגים זה הדבר היחיד שיש לך שמאפשר לך קצת לצאת מהשגרה של 5 ימי עבודה וסופ"ש מנוחה (במקרה שהעבודה לא רודפת אחרייך הבייתה).
כשאת לא עובדת, זה שונה.
האמת שהשנה הרגשתי שתקופת החגים הייתה דיי מעיקה, וזה בעיקר בגלל כל מה שקורה במדינה שלנו. זה לא הרגיש כמו חג, או תקופה כייפית של חגים, זה הרגיש כמו חופשה מאולצת.
אני יכולה להבין את המצב שלך מבחינת חיפוש עבודה, כי בדר"כ בתקופת החגים (וגם קצת לפני) כל השוק חיפוש עבודה נעצר. שלא לדבר על זה שנראה לי שהמצב בכלל לא מזהיר בגלל המלחמה והשפעותיה.
אהבתיאהבתי
אני חושבת שכשהיינו ילדות הסבים והסבתות בפנסיה היו יותר פנויים לעזור עם הנכדים, ואצלנו היה ברור שהולכים לבלות אצל אחת מהסבתות שלי (במקרה שלי הסבים שלי נפטרו כשהייתי מאוד צעירה) כמה פעמים בחופש הגדול. אני חשובת שהיום רוב הסבים והסבתות עסוקים בחיים שלהם עם חוגים ופעילויות שאין להם זמן להיות בייביסיטר לנכדים.
אבא שלי למשל אחרי שהוא יצא לפנסיה התחיל לכתוב שירה והוציא שני ספרי שירה, ואז כתב מחקר שהוא ואחד מבני הדודים שלי עשו על המשפחה של אבא שלו, ועכשיו הוא כותב ספר על החיים שלו ורוצה להוציא אותו, ואמא שלי אומרת שכשהיא נוסעת מדיי פעם להיות עם הנכדים אין לאבא שלי זמן להצטרף אליה למרו תשהוא מאוד אוהב לבלות איתם.
אהבתיאהבתי
כשאני הייתי ילדה הסבא והסבתא שלי משני הצדדים עדיין היו אנשים עובדים (ההורים של אמא שלי היו בשנות ה40 לחייהם ושל אבא שלי בשנות ה50 לחייהם). וכך גם רוב הסבים והסבתות שהכרתי של חברים שלי (ילדים ממושב או מבית הספר).
כך שרוב מי שאני מכירה ממש לא היה נמצא אצל הסבים והסבתות בחופשים, היינו בבית, וידענו להעסיק את עצמינו. וההורים היו לוקחים יום-יומיים חופש אם למשל רצינו לעשות איזו פעילות מיוחדת.
לא היה את הקטע שאם יש לך ילדים את חייבת להעסיק אותם 24/7 כדי שתהיה לכם כל הזמן תעסוקה בחופשים.
מה גם שבגלל שגדלתי במושב שיתופי, היו גנים כל השנה (רק בשבועיים האחרונים של החופש הגדול לא היה גן).
בביה"ס היו חופשים כמו שהיום יש, ועדיין למעט קייטנה בחופש הגדול (שזה היה רק מכיתה א עד ה) היינו מעסיקים את עצמינו לבד.
כשמדיי פעם מתארגנים ללכת לראות סרט בקולנוע, או ללכת לבריכה (אז לא הייתה בריכה במושב) או לים.
אבל מאוד רחוק ממה שזה היום.
היום תוחלת החיים עלתה מאוד, ואנשים שמגיעים לגיל פנסיה מגיעים אליו כשהם בעצם מאוד מאוד פעילים והם יוצאים לפנסיה בשביל להנות סוף סוף מזה שיש להם זמן לפעילויות שמעניינות אותם.
ועדיין רוב מי שאני מכירה בגילאים האלה (הגילאים של ההורים שלי פלוס מינוס) כן עוזר לפחות יום אחד בשבוע עם הנכדים (וזה גם תלוי כמה ילדים יש להם, כי לא נמצאים עם הנכדים של כולם בבת אחת).
יש גם לא מעט אנשים בגילאים האלה שבחרו להמשיך לעבוד (כמו אבא שלי למשל).
היחידים שאני יודעת שלא עוזרים לילדים שלהם עם הנכדים הם כאלה שעדיין אין להם נכדים.
אהבתיאהבתי
יש גילאים שעדיין אי אפשר להשאיר ילדים לבד כדי שיעסיקו את עצמם, ובתקופה שבה אנחנו היינו ילדות, רוב הילדים שגרו סביבי בילו עם סבא או סבתא. אותנו למשל שלחו למושב כדי להיות עם סבתא למרות שהיא עדיין עבדה, והיתה לוקחת אותנו למשל ללול לעזור לה למיין ולנקות ביצים.
אהבתיאהבתי
האמת שגם כשאני הייתי ילדה, ההורים שלי היו לוקחים אותנו לעבודה שלהם.
שזה היה יכול להיות כל מיני עבודות חקלאיות כאלה ואחרות.
אבל מדובר על גילאי ביה"ס וזה שאנחנו ביקשנו לבוא איתם לעבודה כדי לראות מה הם עושים.
חוץ מזה שבמושב אהבו גם לתת לילדים (מגיל מסויים) לעבוד בענפים השונים, כך שחלק מזה היה אפילו מאורגן עם המושב.
אולי זה באמת העניין שאת בתור ילדה גרת בעיר ואני במושב.
גם כל מי שהכרתי באותה תקופה היה גר במושבים או קיבוצים והכל התנהל באותה צורה פחות או יותר.
אני אפילו זוכרת שיש לאמא שלי בת דודה, שהבת הבכורה שלה שצעירה ממני בשנה הייתה מגיעה אל ההורים שלי כמעט כל חופש גדול כדי להיות איתי בקייטנה. כי בת"א קייטנות עלו הון, ודרך המועצה שאליה המושב שייך זה עלה גרושים.
והיו איזה 3-4 שנים שהלכנו יחד לאותה קייטנה.
והיא כמובן ישנה אצלינו בבית איתי בחדר והכל.
זה היה נחמד.
גם פעם לא היו עושים עניין מדברים כאלה.
אני זוכרת שעם ההורים שלי כשהייתי ילדה, לא היינו נוסעים לבתי מלון, היינו ישנים בבית ספר שדה או משהו דומה, ויוצאים לטייל.
לא עניין אותנו לשבת בבית מלון להיות כל היום בבריכה ולהתבטל.
אהבתיאהבתי