לפני עשרים שנה

בדיוק לפני עשרים שנה, חזרתי לארץ מהרילוקיישן שלי באטלנטה.

הוא התחיל בהרבה מאוד תקוות. בזמנו בתור ילדה גרתי בארה״ב כמה שנים לפוסט דוקטורט של אבא שלי, ובניגוד לרוב הילדים הישראליים שם שרק התגעגעו לחזור לישראל – אני מאוד נהניתי מהחוויה, ואני מניחה שתמיד רציתי לשחזר את החוויה.

רק שלגור בארה״ב בתור מבוגרת זו חוויה לחלוטין אחרת. עקרונית יכולתי לדעת את זה עוד לפני הרילוקיישן שלי – כי קצת פחות משנה לפני כן החברה שבה עבדתי שלחה אותי לתקופה של שלושה חודשים בוושינגטון – כשכבר בתחילת הביקור שלי שם אחת המנהלות הבכירות במחלקה שלי אמרה לי מפורשות שמחפשים שם מישהו או מישהי לרילוקיישן ושהיא תשמח אם אשקול את זה.

תחושת הבטן שלי מהאתר לא היתה טובה, למרות שאנשים היו באופן עקרוני נחמדים אלי. בדיעבד אני זוכרת שביום שבו עזבתי, כשיצאתי בסוף יום העבודה מהמשרדים, יצא לי להתקל בכמה מהעובדים שפשוט התעלמו ממני בצורה די בוטה כשרציתי לגשת אליהם כדי להיפרד, מה שאושש את התחושה שלי. לכן כשחזרתי לארץ ויצא לי להפגש עם המנהלת שהציעה לי את הרילוקיישן, אמרתי לה שמבחינתי זה לא רלוונטי.

רק לקראת הרילוקיישן שלי באטלנטה, בשיחה עם אותה מנהלת בכירה מהארץ, בעצם גיליתי שמי שהיתה המנהלת שלי שם כבר אמרה לאותה מנהלת מראש שהם לא מעוניינים בי בתור עובדת. הבעיה העיקרית שזכורה לי היתה העובדה שלדעתה לא התלבשתי מספיק ״רשמי״ לעבודה, והיא כנראה ניסתה לרמוז לי על זה בעדינות (אני זוכרת למשל שפעם היא סיפרה לי על חנות בגדים שיכולה לעניין אותי בקניון הקרוב, רק שאני לא הבנתי את הרמז). כשזה לא עבד היא העדיפה כנראה שהמנהלת הישראלית תעביר לי את הביקורת הזו כשחזרתי לארץ כדי להיות עם המשפחה בליל הסדר, אבל בצירוף מקרים מוזר – אותה מנהלת ישראלית היתה אמורה להיות איתי בטיסה חזרה לארץ מארה״ב ןפספסה אותה, ולכן גם פספסה את ההזדמנות לשוחח איתי.

בדיעבד היה לי כנראה הרבה מאוד מזל שלא הצלחתי להגיע לרילוקיישן הזה. וושינגטון היא עיר מדהימה בפני עצמה, אבל בדיעבד גיליתי שאותה מנהלת מקומית שקודמה להיות מנהלת האתר בדיוק כשעזבתי – פוטרה מהחברה בתחילת המשבר של 2001, פחות משנה אחרי שעזבתי. אני תמיד חשבתי שפיטורים כל כך מהר אחרי הקידום כנראה אמרו שהאתר עצמו נסגר או הצטמצם מאוד, מה שכנראה היה משפיע לרעה גם על התפקיד המיועד עבורי.

---

כך שאת ההחלטה על הרילוקיישן באטלנטה קיבלתי בלי להיות מודעת לכל הפוליטיקה הפנימית הזו, ואני מניחה שתמיד הנחתי שיהיה לי קל להסתדר בארה״ב כי הסתדרתי טוב בתור ילדה.

אבל כמו שכתבתי בפוסט הזה מלפני שנתיים, זה היה רחוק מלהיות המצב. כבר מהתקופה הראשונה שלי שם – עשיתי בערך כל טעות פוליטית ומקצועית שיכולתי לעשות, ואז כשהגיע משבר, אני הועזבתי (וייתכן שגם עובד אחר).

ובדיעבד חבל לי שהתבזבזה לי ההזדמנות לגור בחו״ל בגלל שעברתי לשם צעירה מידי, עם מודעות קטנה מידי לדינמיקה ארגונית ועם רקע מקצועי קצר מידי. כי אחרי שחזרתי לארץ, תמיד פחדתי לחזור לגור בחו״ל בגלל החשש שאחזור על אותן הטעויות ואסבך את עצמי שוב.

אבל במקביל אני שואלת את עצמי אם לא הייתי עוברת לארה״ב, האם הייתי בגלל לומדת את השיעורים שלמדתי בהתנהלות ארגונית שלמדתי – ועד כמה הטעויות שעשיתי היו בעצם שיעור חשוב לחיים.

וזה כמובן מעבר לעובדה שהחיים בארה״ב תרמו לי מאוד ברמה האישית, בגלל הצורך להסתדר לבד בלי תמיכה בהרבה מאוד מצבים שבארץ תמיד יכולתי להעזר בהורים שלי (או במקרה של ההורים שלי, שהם עצמם יבצעו את הפעולות בשמי בלי שבכלל אבקש או ארצה).

---

מעניין גם לחשוב איך החיים שלי הפכו להיות שונים לחלוטין ממה שציפיתי שהם יהיו כשחזרתי לארץ.

בימים הראשונים שלי ממש תכננתי איך להתחיל לחיות מחדש בארץ, כולל תוכנית לעבור לגור בתל אביב כדי להינות מכל מה שיש לעיר הגדולה להציע לצעירים. אבל איכשהו לאורך השנים (או לפחות בשתי העבודות הבאות שלי) מצאתי את עצמי גרה בשכירות יחסית קרוב לעבודה, ועובדת קשה.

זה לא אומר שלא היו לי חוויות טובות בדירות האלו, כולל למשל מגורים קרוב לטבע בדירות שבהן גרתי בהוד השרון ובהרצליה. אבל החיים שלי בהחלט שונים מאוד מאיך חשבתי שהם יראו לפני עשרים שנה…