הטיול לאלסקה – סקאגווי Skagway

העיר Skagway היא עיר שמאוד אופיינית לדרום מזרח אלסקה, והיא אחת מהערים שבהן עוצרות לא מעט מספינות השייט התיירותיות. זה אומר שמדובר על עיר שעצם הוקמה למטרות כמו כריית זהב ב״בהלת הזהב״ שפקדה את אלסקה, והצליחה איכשהו לשרוד עד שהתחילו להגיע לאיזור תיירים בספינות שייט ענקיות לבילוי בסגנון אמריקני (שכולל לא מעט אוכל וקניות).

לכן בעיר יש בעיקר חנויות ומסעדות לתיירים, אבל גם כמה מסלולי הליכה מחוץ לעיר. ייתכן מאוד שיש גם סביב העיר פעילויות אחרות – בזמנו ב 2003 כשיצאתי לשייט באלסקה (והאוניה שלנו עצרה בערים דומות לאורך המסלול) לא פעם היו פעילויות כמו שייט באיזור העיר לצפיה בלוויתנים ובשאר חיות הבר הימיות באיזור, או נסיעה ברכב או הליקופטר לקרחונים קרובים – הכל לפי ההיצע שקיים בכל עיר ספציפית.

עקרונית המדריכה שלנו סיפרה לנו איפה אפשר למצוא ספקים לסיורים כאלו אם נהיה מעוניינים בהם (הם לרוב נמצאים בקרבה מאוד גדולה לנקודות העגינה של האוניות הגדולות), אבל אני אישית הרגשתי שמיציתי את החוויה של הסיורים האלו אי שם ב 2003.

כך שרובנו הסתובבנו לא מעט שעןץ במרכז העיר, ודי שמחנו שבשלב מסוים בשעות אחרי הצהריים המוקדמות היינו צריכים לתפוס מעבורת לכיוון ג׳ונו – עיר הבירה של אלסקה.

---

כן חשוב לי לכתוב פה שסקאגווי כנראה לא היתה אמורה להיות חלק מהמסלול שלנו.

במקור היינו אמורים לבלות את 36 השעות האחרונות של הטיול, עד ההגעה שלנו לג׳ונו, בשייט רציף במעבורת ליד קו החוף של אלסקה. זו אמורה להיות חוויה מדהימה שבה אפשר לצפות לא פעם בחיות בר לאורך המסלול (בעיקר לוויתנים) ובנופים של יערות עד שיש באיזור.

אבל זה לא יצא לפועל כי החברה התבססה על לוח זמנים של המעבורות של השנה לפני כן – ומשום מה לוח הזמנים הזה השתנה, וכנראה שהוא היה עד כדי כך שונה שאי אפשר היה להוציא את הטיול לפועל כפי שהוא תוכנן (כלומר לא שוני של שעות ספורות אלא של מעבורות שיוצאות פעם בכמה ימים ויצאו ביום או יומיים איחור).

החברה בחרה לשנות את המסלול ולהשלים אותו באופן קרקעי כדי לקדם את הטיול, ו״מכרה״ לנו אותו בתור בעצם צ׳ופר שבו עדיין נהנה מכמה שעות של שייט במעבורת בשעות היום בין סקאגווי לג׳ונו (שאליה אפשר להגיע רק במעבורת) אבל נבקר בכל מיני מקומות יפים בדרך.

אני לא בטוחה באיזו נקודה נפרדנו מהמסלול המקורי שהיה אמור לכלול את המעבורת ליום וחצי – אבל חלק מהנקודות היו חביבות (למשל כמו הביקור בקארקרוס והנסיעה ברכבת ממנה לסקאגווי, או המעיינות החמים שביקרנו בהם) – אבל גם היו קטעים שבהחלט לא נהניתי מהם (כמו למשל הביקור בפארק הררי שלא היו לי בו מסלולים מעניינים).

את החוויה של לראות את קו החוף זכיתי לעבור בשייט של 2003 וגם בטיול הקודם שלי עם החברה לאלסקה ב 2011, שבו נסענו כמה פעמים במעבורות. אז הנסיעה היתה בשעות הלילה כנראה כדי לייעל את המעברים שלנו בין ערים שונות כדי שנוכל לטייל בהן – אבל בגלל שהיינו באלסקה בקיץ באיזורים מספיק צפוניים כדי לזכות לאור של 24 שעות ביממה (גם אם היה מדובר לא פעם על 4 – 5 שעות של דמדומים בלי שהשמש תזרח) ויכולנו להנות מהנופים. חלק מההנאה כנראה נבע מזה שהתקשינו מאוד לישון – לא שכרנו חדרים על הספינה אז בילינו את הלילה על הסיפון, שהיה קפוא למדי גם בקיץ למרות מנורות חימום רבות שהיו שם

כן ראוי לציין שהפעם לפחות החברה כן חשבה על לשכור לנו חדרים על הספינה בגלל אורך הנסיעה, אבל כנראה שהיה מדובר על חדרים המוניים למדי עבור הקבוצה כולה ואולי אפילו אנשים זרים.

עדיין היה לי חבל בסופו של דבר שפספסנו את הנסיעה – גם כי אהבתי בעבר את החוויה, וגם כי הייתי שמחה למנוחה של יום וחצי מטיולים כדי להקל על עצמי קצת, אבל זה לא יצא בסוף לפועל.

---

מכיוון שג׳ונו היתה העיר האחרונה בה ביקרנו ובעצם כשהגענו אליה אחרי הנסיעה במעבורת – התפזרנו, למרות שרובנו נשארנו לישון בלילה בג׳ונו.

לכן כנראה בערב הראשון שלנו בסקאגווי המדריכים החליטו לארגן לנו ארוחת ערב משותפת לכל המטיילים במסעדה הזו כפרידה מהטיול. בעיני הרעיון היה מוצלח כי לא פעם בטיולים הקודמים שלי אם היו התארגנויות כאלו – הן לא פעם היו יוזמה של אנשים מסוימים, וכנראה שהיו לא פעם ולא פעמיים מקרים שבהם אנשים לא הוזמנו בגלל שהם נחשבו ללא מקובלים או שפשוט המארגנים לא חשוב להזמין אותם.

בטיול הקודם שלי לאלסקה גם היה מצב מוזר שבו יצאנו בערב שאחרי הטיול לפאב, אבל היתה לנו מטיילת אחת בת 19 – ובגלל שגיל השתיה בארה״לב הוא 21 ולא 18 כמו בשאר העולם, היא לא יכלה להצטרף אלינו. אני מניחה שהחברים שלה הרגישו מספיק צורך בשתיה של המון בירה כדי להשתחרר אחרי הטיול שהם לא ניסו לשנות את ההחלטה לטובתה, והיא נשארה באכסניה בזמן שאנחנו בילינו.

מצד שני, הפעם הרגשתי שהיה לארגון הזה מלמעלה גם צד פחות טוב – פחות אחרי חצי הטיול הראשון אלא יותר בסוף החצי השני (והטיול כולו), כי ברגע שארוחת הפרידה כבר נערכה, לאנשים באמת היה פחות חשוב להתארגן כדי להסתובב יחד. אני מניחה שעבור מי מאיתנו שיצר חברויות בטיול זו לא היתה בעיה (וגם לי זה קרה לא פעם אחרי הטיולים השונים שלי), אבל דווקא הפעם בסוף הטיול מצאתי את עצמי מבלה ערב לבד באכסניה בזמן שראיתי את המטיילים האחרים יוצאים לבלות בקבוצות קטנות.

אני מניחה שאם הבילוי היה נעשה כחלק מקבוצה גדולה הייתי מרגישה נוח הרבה יותר לבקש להצטרף לבילוי, אבל כנראה שהפרידה הרשמית גרמה לזה שאנשים פחות חשבו על לצאת יחד אלא יותר בזוגות או בשלשות, ועם זה הרגשתי הרבה פחות נוח להפוך לגלגל שלישי או רביעי מיותרים.