כשהייתי בצבא, שירתתי במבצעים של בסיס של חיל האוויר אי שם. בתור מבצעים היו מגיעים אלינו לא מעט חומרים מסווגים שאנחנו פקידות המבצעים (ובכל מחזור פקיד מבצעים אחד או שניים) היינו צריכות מידי פעם לגרוס.
זו לא היתה מטלה גרועה במיוחד – היתה לנו מכונת גריסה די מרשימה ששירתה כנראה לא מעט יחידות בבסיס שאליה היה צריך להזין את העמודים המודפסים אחד אחד, והיא היתה גורסת אותם. ובאותה תקופה מדפסות מחשב היו עובדות עם ניירות מיוחדים שהיו בעצם מחוברים אחד לשני – כך שאם היה מסמך של יותר מעמוד אחד יכולנו פשוט להזין את העמוד הראשון של המסמך למכונה והיא היתה כבר שואבץ בעצמה את כל שאר העמודים שהיו מחוברים אחריו.
עד שיום אחד מכונת הגריסה שלנו החליטה להפסיק לעבוד. המתנו לא מעט זמן עם הגריסה שהצטברה, אבל משום מה המכונה לא תוקנה – ובשלב מסוים כנראה בגלל שילוב של רצון לסדר והעובדה שזה לא בהכרח בטוח מבחינת בטחון שדה לשמור כל כך הרבה מסמכים לכל כך הרבה זמן – אחת מפקידות המבצעים החדשות יחסית אולצה ללכת ולשרוף אותם.
וזו כבר היתה מטלה ממש לא נעימה בגלל המאמץ והריח הנלווה שגם כמובן נספג למדים שלהם. לכן הפקידה שנבחרה החליטה לקחת יוזמה – ולגייס לעזרתה את שאר הפקידות החדשות יחסית כדי שכולנו נוכל להשתתף במטלה, ״כל אחת תשרוף רק קצת״. אחראי המשמרת (שהיה מן הסתם אחד החיילים הותיקים יותר ולא אולץ להשתתף בתורנות הזו) מיד קרא לה לסדר ואמר לה שהיא צריכה לבצע את המשימה בעצמה ואין שום סיבה שכל שאר הפקידות יאלצו גם הן להשתתף בשריפת המסמכים רק כי היא לא ממש אהבה את הרעיון של לבצע את המשימה. היא כמובן לא אהבה את הגזירה אבל אחראי המשמרת היה בעצם המפקד שלה אז היא נאלצה לספוג את זה ולשרוף את המסמכים לבד. אני מניחה שהיא התנחמה קצת בעובדה שאותו אחראי משמרת הבטיח לה שמאותו רגע – השמדת המסמכים תעשה בתדירות הרגילה, ובפעמים הבאות הפקידות הרלוונטיות יאלצו גם הן לצאת לשרוף את המסמכים אם מכונת הגריסה לא תתוקן.
למזלנו הרב (או לפחות למזלן של שאר הפקידות) – המכונה תוקנה די מהר אחר כך, והיא היתה הפקידה היחידה שנאלצה לשרוף מסמכים במקום לגרוס אותם.
נזכרתי בילדותיות הזו של אותה פקידה שרצתה שאם היא נדפקת אז כולנו נדפק כשקראתי את הכתבה הזו.
הכותב הוא יאיר קראוס, אדם שנשמע שגר בצפון – ורוצה שהאנשים במרכז ״ייקחו אחריות״. איך? בכך שמעבר לעובדה שהם יורידו את אפליקציית פיקוד העורף וישימו אותה במצב של רטט להתראות בכל פעם שיש מטח טילים בצפון – הוא גם מצפה ש:
זה הזמן ליזום שיחת טלפון לחבר או חברה צפוניים, לקרוב משפחה או מכר ותיק, לשאול לשלומם ואולי גם להזמין לביקור ולהפוגה מהציפייה הדרוכה לאזעקה המקפיצה. בשונה מהסלמות ביטחוניות בעבר, המדינה כבר לא מציעה לתושביה לצאת להפוגה ולהתרענן הרחק מקו המטחים. במקום שבו אין מדינה, תהיו אתם המדינה. האחריות משותפת לכולם.
קודם כל, הרוב המכריע של תושבי המרכז הורידו כבר מזמן את האפליקציות הרלוונטיות להתראות – בין השאר כי גם במרכז יש אזעקות. לא רק זה – רבים כבר הגדירו התראות שהן ״ברטט בלבד״ עבור איזורים שבהם גרים קרובי משפחה או מכרים אחרים שלהם, כמו למשל בני משפחה.
מעבר לזה, האנשים במרכז כבר מודעים לכך שהמצב בצפון גרוע מבחינה בטחונית ולכמות האזעקות. אנחנו רואים את החדשות על כל אזעקה ונפילה, לרבים מאיתנו יש קרובי משפחה שגרים בצפון – ולאחרים יש גם קרובי משפחה שמשרתים בלבנון או בעזה. אני חושבת שלרוב המכריע של תושבי המרכז אין צורך לתזכר שיש מלחמה ושיש מי שמשלם עליה מחיר.
ומדוע בעצם הטענות לא באות לממשלה? מדוע צריך לקבל ש״אין מדינה״ אבל לדרוש מאזרחים פרטיים לקחת אחריות על מה שהמדינה אמורה לקחת אחריות עליו? מדוע לקבל את העובדה שהלחימה והמחיר שלה חיוניים – אבל לדרוש מאזרחים אחרים לטפל בבעיה כי המחיר שלה לא נוח ליאיר?
אני כילדה גרתי בירושלים בתקופה שבה היו פיגועים מכל סוג בעיר, וכצעירה חייתי במדינה שבה היו פיגועי התאבדות באוטובוסים כשאני השתמשתי בתחבורה ציבורית בצורה ״כבדה״.
היה לי מנהל שניצל בנס משני הפיגועים בקו 18 בירושלים בשנת 1996, רק כי הוא התעורר מוקדם ומאוחר ולכן במקרה לא עלה על הקו הקבוע שלו בשעה הקבועה שהיה הקו ששימש לשני פיגועים באותו איזור ובאותה שעה תוך שבוע. וכמובן שאי אפשר שלא להזכיר שגם בתל אביב היו פיגועים נוראיים באותה תקופה.
כך שתושבי המרכז לא צריכים לקחת אחריות על מה שהמדינה לא לוקחת עליו אחריות. תושבי המרכז לא צריכים להרגיש אשמים על כך שהשגרה שלהם נשמרת רק כי הממשלה לא מאפשרת את זה לאיזורים אחרים במדינה.
ואולי הגיע הזמן שתושבי המרכז יפסיקו להיות שק החבטות של כל מי שמתוסכל מהתנהלות הממשלה באיזורים אחרים במדינה, ובמקומם הממשלה כולל מי שעומד בראשה יהיה שק החבטות הזה. להם הרבה יותר מגיע את זה.
התיירת המקרית 
מודה ומתוודה, לא אהבתי את כותרת הפוסט. זו כמו הטענה – אני לא אשם שנולדתי להורים עשירים, להורים לבנים, או שזכיתי ב-IQ של גאון.
קראתי פעמיים את הקטע שעורר את אי הנוחות שלך, ולא מצאתי בו דבר למעט בקשה להזדהות, למעורבות קהילתית. אני לא חושב שהוא קרא למרכז "בועת תל אביב" או "מדינת תל אביב" כפי שתעמולת הליכוד עבדה שנים רבות.
אין ישראלי שפטור מחווית השכול, האזעקות, חרדת המלחמה ופחד מהעתיד.
אהבתיLiked by 1 person
אם כך, מדוע הדרישה או התחינה להזדהות מופנית רק לעבר אנשי ה״מרכז״ ולא לשאר איזורי המדינה? האם האנשים בשרון למשל לא יכולים לארח, או הירושלמים, או נניח האנשים בשפלה?
עצם הפניה דווקא ל״אנשי המרכז״ או כפי שאתה עצמך כתבת ל״בועת תל אביב״ (שאני מניחה שמכסה אותנו כמי שמתגוררים בפרוורי העיר) מאוד מרגישה לי אישית ככזו שבאמת רואה בתל אביב בועה, בלי הבנה שלתל אביב יש בעיות משלה. הרי יש חלקים שלמים במדינה שהיה בהם שקט במשך רוב המלחמה – למשל הקיבוץ של דודה שלי בצפון הלא ממש צמוד לגבול, שבו התחילו אזעקות רק לפני חודשיים בערך ולפני כן היה שקט לחלוטין. באותה מידה, לבן הדוד שלי ומשפחתו שגרים באשקלון היה נורא בתחילת המלחמה, אבל משיחות שלי עם זוגתו נשמע שבימים טרופים אלו לנו באיזור תל אביב יש יותר אזעקות מאשר להם.
אבל איכשהו תל אביב תמיד מייצגת את אלו שהמלחמה לעולם לא משפיעה עליהם והם ממשיכים לבלות ולחיות כרגיל.
אהבתיאהבתי
כי זו תוצאה של תעמולה מכוונת ואכזרית מאוד, שהפריפריה הפנימה והתאימה לתיאורייה שהדוקטור בן חיים יחד גם הדוקטור טאוב פיתחו על האליטות המקפחות, על זמן שינוי האליטות, על העברת מרכז החשיבות למקום בו המקופחים יוכלו להפוך לאליטה.
הגזענות האנטי-אשכנזית [ואל תטעי, זו גזענות בוטה לא פחות מגזענות האשכנזים] התפתחה ומתפתחת על רקע היסטורי ארוך [חלוקת קרקעות עם קום המדינה, העדפה של קיבוצים, פרוטקציה בביורוקרטיה הממשלתית], וכן, היות תל אביב עיר בעלת ניחוח קוסמופוליטי, עיר שנחשבת כעיר בירה בינלאומית באיכותה כמו לונדון, פאריז או ניו יורק. אלה מטבען סמלים מעוררי כעס אצל שמרנים, שרואים ב"מתייוונים" [לכל מדינה הפרושים שלה, לא רק אצלנו] סכנה לאומה, לשבט, לשפה. לכן הוא פונה אלינו.
שוב, אני לא רואה בפנייה שלו דבר מעבר לבקשת הזדהות. התחושות שלו של ניכור מאפיינות את תחושות הניכור של כפרי צרפתי מול אנשי פאריז או תושבי עיירת כורים לשעבר באנגליה ביחס ללומדון.
אהבתיאהבתי
בגדול אני מסכים אתך אבל ממש לא מרגיש "שק חבטות" של אף אחד ומרחם על התושבים בקו העימות ומודאג ממצבם
אהבתיLiked by 1 person
אולי לא שק חבטות אלא אולי יותר מושא לתלונות שהן לא בהכרח מוצדקות?
אהבתיאהבתי
גם אני לא חושבת שמה שהוא כתב הגיוני. מצד שני, כל המצב הזה לא הגיוני.
נכנסתי לכתבה, והוא מתאר חיים מזעזעים. הם חיים כבר שנה תחת הפגזות, הבת שלו היתה חייבת לעזוב את הבית רק כדי שתוכל ללמוד בבית ספר, והילדים שלא עזבו, ישאו בתוצאות לכל חייהם.
אז נכון, זה לא הגיוני מה שהוא מבקש. אבל לא את ולא אני חיינו במצב כזה. אי אפשר לדעת מה אנחנו היינו מתחילות לחשוב אם היינו במקומו.
אהבתיLiked by 1 person
תראי, אני בתור ילדה גרתי בירושלים בתקופה של המון פיגועים ונסעתי בתחבורה ציבורית בשנים שבהן היו מחבלים מתאבדים שהיו עולים על אוטובוסים ומתפוצצים בהם. זו אמנם לא אותה חוויה אבל כן מצב מסוכן והזוי לחלוטין. זה היה מצב כזה גרוע שהיו לאמא שלי קרובי משפחה בתל אביב שסירבו לבוא לבקר אותנו בירושלים מרוב שהם פחדו ממה שיקרה בעיר.
ואז כמובן קרתה מלחמת המפרץ הראשונה ב 1991 שבה חלק ניכר מהטילים מעיראק הופנו לתל אביב (ונפלו בעיקר ברמת גן וגבעתיים) – ואז כל התל אביבים ברחו מהעיר, גם לאיזור ירושלים שהפכה להיות המקום הכי בטוח בישראל
דרך אגב, עד היום יש לא מעט פיגועי דקירה בעיר שמתבצעים על ידי תושבי מזרח ירושלים שנכנסים לצידה המערבי כדי לנסות להרוג מישהו. זה משהו שכיום מקבל אולי שורה או שתיים בחדשות ונעלם די מהר אבל עדיין קיים.
הנקודה היא שאין ממש איזור בארץ שמעולם לא סבל מאירועים בטחוניים שלא פעם היו ״מקומיים״ לו או לפחות חזקים משמעותית אצלו. זה כמו שבכל הארץ היו פיגועי התאבדות באוטובוסים באמצע עד סוף שנות התשעים (ואולי גם אחרי זה, אבל אני ביליתי את תחילת שנות האלפיים בארה״ב ולכן פחות מעודכנת) – אבל עיקר הפיגועים האלו, ובעיקר אלו הגדולים והמשמעותיים קרו בתל אביב ובירושלים.
כך שאני כן חייתי במצב דומה במובן מסוים, וכך גם רוב הישראלים.
אהבתיאהבתי
גם אני גדלתי בירושלים, וגם אני חוויתי שני פיגועים, ואני בסדר. אבל היו אנשים איתי, בדיוק באותו מקום, שלא נפגעו פיזית אבל חוו את האירועים בצורה שונה לחלוטין. חוויה היא דבר אישי, וסבל הוא לא רגש שנמדד שסולם אובייקטיבי. אז אני עדיין חושבת שמה שהוא כתב לא הגיוני, אבל שגם אין טעם לחפש הגיון בחיים שכל כולם לא הגיוניים. אז אני לא חושבת שכולנו צריכים לקבל הזעקה על כל טיל, בדיוק כמו שהוא לא צריך שוק חשמלי על כל ילד שנרצח בעזה, אבל כן לבטא אמפתיה ולהבין מאיפה נובע התסכול שגורם לו להרגיש ולכתוב את אותם דברים.
אהבתיLiked by 1 person
דרך אגב, אני כבר יכולה להגיב לך אבל לא לסמן לייקים. זה משהו מוזר.
אהבתיLiked by 1 person
מוזר הקטע הזה עם הלייקים והתגובות.
והאמפתיה קיימת אצל רוב האנשים במרכז. אני לא אומרת שאין ״מנותקים״, אבל הם ממש בודדים. חלק משמעותי מההפגנות שקורה בעיקר במרכז הוא לא רק לשחרור החטופים אלא להפסקה של המלחמה שלדעתם של רבים נגררת יותר מידי ופוגעת בין השאר בתושבי הצפון והדרום (וגם נהרגים בה חיילים בצורה מיותרת).
מצד שני, חשוב לזכור שלא כל אחד יכול לארח אצלו בבית תושבים מהצפון ממגוון סיבות, וזה לא בהכרח נובע מחוסר אמפתיה. ואירוח כזה הוא לא רק גילוי אמפתיה אלא משהו שצריך היה להיות מאורגן על ידי השלטון ולא על חשבונם של אנשים פרטיים. אבל הבחור בעצם פוטר לחלוטין את הממשלה מאחריות ודורש את האחריות הזו מהאזרחים – לא מבקש אלא דורש.
אהבתיאהבתי
אני ממש לא צריכה להפעיל את ההתראות של אפליקציית פיקוד העורף כדי לדעת מה קורה בצפון, יש לי משפחה וחברים שגרים שם. וזה מרגיש לי ברמת ההזייה מה שהם עוברים.
זה שאני לא גרה בצפון לא אומר שאני צריכה בהכרח לחוות את מה שהם חווים.
אני לא אשכח שגרתי בב"ש בתקופה שהייתה שם שביתת אוטובוסים נראה לי בערך שנה ולאף אחד לא אכפת ואף אחד לא חשב להזדהות עם תושבי באר שבע.
כששירתתי בצבא, בירושלים זו הייתה תקופת הפיגועים שם (ולא רק שם). גם אז אף אחד לא ציפה מאנשים שגרים במקומות אחרים שיזדהו.
אני ממש לא רואה באנשים שגרים במרכז שק החבטות של מי שגר בצפון (או בדרום).
האנשים האלה עוברים ועברו סוג של גיהנום עלי אדמות, מצב מלחמה מתמשך שמעולם לא נראה בארץ.
הממשלה לא נותנת להם פתרון, לא עוזרת להם יותר מדיי, והם נשארים באוויר בלי שיש להם מענה.
אהבתיLiked by 1 person
אבל זו בדיוק הנקודה שלי – שהם מצפים מענה, אבל מבקשים אותו מהאנשים הלא נכונים. הם צריים לבקש אותו מהממשלה, אבל משום מה מבקשים אותו מאנשים פרטיים וממש דורשים מאנשים פרטיים לקחת אחריות על מצב שבו הממשלה צריכה לטפל בו, וגם להרגיש אשמים על זה שהם לא מארחים או תורמים או מתקשרים אלא ״מעזים״ לחיות את החיים שלהם.
אהבתיאהבתי
מצד אחד אנחנו מדינה במצב מלחמה וכרגע יש אזורים מאוד ספציפיים שבאמת מורגשת בהם המלחמה. וזה לא כך בכל הארץ.
מצד שני את לא רואה דברים כאלה במדינות אחרות למשל, אם בארה"ב יש הוריקן במדינת מסויימת, את לא רואה אנשים שגרים באותה מדינה דורשים מאנשים פרטיים שגרים במדינה אחרת בארה"ב לקחת אחריות על מה שקורה להם בגלל ההוריקן.
כן אני יודעת שהשוויתי איתני טבע למלחמה, אבל מה לעשות שברוב המדינות אלה הדאגות הכי גדולות שלהם…
אהבתיאהבתי