הטיול לאלסקה – איך לאבד כרטיס אשראי ולהפוך את שאר הטיול לבלגן אחד גדול

פעם, כשהייתי מאוד צעירה (החל מהתיכון וכלה בתקופה שבה עשיתי תואר) הצלחתי לאבד את הארנק שלי בתדירות שהיתה פשוט מביכה. זה תמיד היה בלגן די גדול (בעיקר שחזור תעודת הזהות), ועם הגיל וכרטיסי האשראי זה הפך למסובך יותר ומעיק יותר.

אפילו זכור לי אירוע שבו בכיתה י״א או י״ב שבו ימים ספורים אחרי שאיבדתי את הארנק, נפל לי מהתיק באיזור משותף בבית נספר הארנק החדש שרכשתי שבו היתה גם תעודת הזהות שהוצאתי מחדש – וכמה תלמידים מהכיתה שלי שמצאו את הארנק פשוט הוציאו ממנו את תעודת הזהות וזרקו כל אחד מהם בפח זבל אחר באיזור. השרת של בית הספר כמובן מצא את התעודה והארנק ומאוד כעס עלי שאיבדתי אותם.

אני חושבת שמאז סוף האוניברסיטה התחלתי פחות ופחות לאבד דברים, והאובדן התרכז בלאבד מידי פעם כרטיס אשראי בלבד – אבל בתדירות מאוד נמוכה יחסית. עם הטכנולוגיה שאפשרה לדווח על האובדן טלפונית ואפילו באינטרנט ובכך גם לשחזר אותו ואז לקבל אותו בדואר (ולא בסניף הבנק) מאוד הקל על הטיפול.

---

לטיול הגעתי עם כרטיס אשראי אחד ולא מעט מזומן – אבל איכשהו נוצר מצב שבו השתמשתי במזומן די מהר. למשל היה יום שבו שכחתי את כרטיס האשראי באוטובוס אבל הייתי צריכה לרכוש כמה דברים – אז מיסי שילמה עבורי, וברגע שחזרנו לאוטובוס החזרתי לה כסף במזומן למרות שבקניות בסכומים אלו די ציפיתי מראש לשלם עליהן אשראי.

הייתי צריכה לזכור להוציא מזומן מכספומט מוקדם יותר, אבל חיכיתי לביקור שלנו בג׳ונו. כפי שסיפרתי ברשומה הקודמת, ביום הבודד שלנו בג׳ונו בילינו בשייט. בבוקר יצאתי לאכול ארוחת בוקר בבית קפה, שבו שילמתי בכרטיס אשראי, ואני לא זוכרת איפה שמתי אותו אבל כנראה שלא שמתי אותו במקום חריג לעומת שלושת השבועות הקודמים.

ואז יצאנו לשייט, ומאוד נהנינו. אבל בשעות אחרי הצהרים התחלתי להרגיש מאוד רעבה.  ארוחת הצהרים שהגישו לנו היתה כריכים של בשר הודו שאני מאוד לא אוהבת (אני לא אוהבת נקניקים בכלל, ולא מתחברת לבשר הודו בפרט) ולכן וויתרתי עליה – אבל רציתי לרכוש משהו לאכול עד שנגיע לעיר שם אוכל לאכול ארוחת ערב מסודרת, אחרי שאסתובב קצת בעיר ואעבור דרך חנות של צלם מקצועי שממש אהבתי בביקור הקודם שלי.

התחלתי לחפש את כרטיס האשראי שלי, ולא הצלחתי למצוא אותו באף אחת מהנקודות ה״קבועות״ שלי (ארנק, כיסים פנימיים בתיק, כיסים של המכנסיים או המעיל). חיפוש מעמיק ויסודי יותר גילה שהוא באמת נעלם לי – אלא אם שכחתי אתו במלון או בבית הקפה.

כשירדנו מהספינה, מיד מיהרתי לבית הקפה ואז למלון כדי לשאול  אם במקרה מצאו אותו – הניבו תשובות שליליות. חיפוש יסודי בחדר שלי גם לא עזר.

למזלי בגלל הפרשי שעות, הצלחתי לתפוס בערב את הבנק וחברת האשראי, לחסום את הכרטיס – ולהזמין כרטיס חדש. אבל כמובן שאני ״תקועה״ באיזורים נידחים של אלסקה וקנדה אין לי אפשרות לגשת לבנק כדי לאסוף אותו…

---

באותה נקודה תהחלתי לחשוש על מה הלאה: האם בכלל יתאפשר לי להמשיך בטיול? הרי התכוונתי להוציא מזומן מחדש בזמן הביקור שלנו בג׳ונו כי נשארו עלי בקושי 20$ – 30$, אבל עם ההגעה המאוחרת ערב לפני והיציאה המוקדמת לטיול עדיין לא הספקתי.

הבנק כן מצא פתרון: כשהוצאתי כרטיס חדש דרך האפליקציה של הבנק שהיתה מותקנת לי בנייד, הכרטיס החדש הוסף מיד לגוגל פיי שלי. הדבר היחידי שהייתי צריכה לעשות היה להתקין את התוכנה של ״ארנק גוגל״ על הנייד שלי כדי לאפשר לי להשתמש בנייד שלי כתחליף לכרטיס אשראי.

התוצאות היו מעורבות. ברוב המכריע של המקומות הצלחתי לשלם בגוגל פיי, אבל היו מצבים בודדים שהתשלום לא הצליח (מה שגרם לי להמון אי נעימות). בנוסף, רציתי שיהיה לי עוד מזומן, ועקרונית יש בארה״ב כספומטים שבתיאוריה הייתי אמורה להיות להוציא מהם כסף גם עם גוגל פיי, אבל איכשהו זה אף פעם לא עבד.

לכן שאר הטיול שלי עבר במתיחות מסויימת. חלק מהבעיה נבע מכך שהייתי צריכה להיות מחושבת על כל הוצאה, במיוחד במצבים שבהם חששתי שלא יקבלו את התשלום מגוגל פיי. חלק אחר מהבעיה נבע מכך שכשגיליתי על הספינה שהכרטיס נעלם – גיליתי את זה במקרה ובלי לחשוב על זה יותר מידי לאחד המטיילים מהחלק הראשון של הטיול שבמקרה ישב לידי – והוא הפיץ את השמועה לשאר המטיילים, כולל כמה מהם שהמשיכו איתי בטיול, ואני חושבת שזה יצר מתיחות נוספת כי אולי הם חששו שאני אבקש מהם כסף ולא אחזיר אותו.

במקביל ניסיתי לבדוק את האפשרות שהמשפחה שלי תעביר לי כסף דרך חברות כמו ווסטרן יוניון לאחת הערים שהיינו אמורים לעבור דרכן, אבל הן היו כאלו קטנות שלא ממש היה בהן ווסטרן יוניון.

בדיעבד שרדתי את הטיול. וזו היתה בדיוק התחושה – שהטיול הפך בעיקר באתגר לשרוד בלי עודפי כסף. אולי זה מנע ממני לבזבז יותר מידי כסף, אבל הלחץ והמתח סביב הנושא מנעו ממני להנות מהטיול – למרות שבחלק הראשון של הטיול כל כך התאמצתי כדי שיאפשרו לי להשאר בו.

האם אולי הייתי צריכה להשאר בג׳ונו, ולא להצטרף לטיול? גם החזרה לארץ היתה יכולה להיות מסובכת בלי כרטיס אשראי, ואפילו צעדים בסיסיים כמו להמשיך לשלם על המלון יכולים היו להיות בלתי אפשריים, שלא לדבר על שינוי כרטיס הטיסה שלי לחזרה מוקדמת יותר לארץ מעיר שונה (כי הטיול הסתיים בעיר בשם אנקורג׳ – והייתי צריכה איכשהו להגיע אליה או לשנות את הטיסה כך שהיא תצא מג׳ונו).

מעבר לזה, אחד הדברים שהכי ציפיתי להם בג׳ונו הוא היכולת להנות מהעובדה שישנתי במלון עם מיטה נוחה. בשבועיים הבאים בילינו רק באתרי קמפינג שבהם היינו צריכים להקים אוהלים ולישון בשקי שינה, ולכן מיטה ומקלחת ושירותים צמודים במבנה סגור היו פינוק. אבל השילוב של המטח מהמצב ושל הטלפונים לבנק ולחברת האשראי והמשפחה שלי שרצו לעזור וכל הזמן התקשרו או שלחו לי ווטסאפים לא אפשרו לי לישון בצורה טובה, ואני חשובת שישנתי לכל היותר 3 – 4 שעות באותו לילה.

וחבל לי כי מצד אחד ביליתי את הקטע השני של החלק הראשון של הטיול במתח האם יאפשרו לי להשאר בו, והיו לי אולי יום או יומיים להנות מהידיעה שאני יכולה להרגע מהכניין הזה לפני שאיבדתי את כרטיס האשראי ונכנסתי למתח נוסף…

---

במהלך היום של השייט לפיורד, שבו איבדתי את הכרטיס, היה לי קטע מוזר.

אחד המטיילים מהחלק הראשון של הטיול שנשאר גם לחלק השני החליט בשלב מסוים ״לעבוד״ עלי ולהוציא את הטלפון שלי מהכיס של המעיל בלי שאשים לב. הוא כמובן החזיר לי את הטלפון – אבל אני שואלת את עצמי האם יכול להיות שכרטיס האשראי גם היה באותו כיס ונפל כשהוא הוציא את הטלפון – או גרוע מכך, שהוא לקח את הכרטיס בעצמו ולא החזיר אותו.

מה שתומך מאוד בתיאוריה שכרטיס האשראי אבד לי בספינה ומישהו מהשיט לקח אותו היא העובדה שרק בערב זמן קצר אחרי שהגענו חזרה לג׳ונו אחרי השייט מישהו חייב את הכרטיס, ובחנות אלכוהול. אם החיובים היו מגיעים מוקדם יותר ביום הייתי יכולה להניח שמישהו כייס אותי או שהכרטיס נפל לי ברחוב ואיזשהו תייר אחר או הומלס אסף אותו.

---

כשנחתתי בישראל, חיכו לי בדואר תחליף לכרטיס האשראי שלי, וכרטיס אשראי נוסף מסוג חדש שהזמנתי כדי שהוא יחובר לי לגוגל פיי.

בשלב זה אני ממשיכה להחזיק בשני הכרטיסים, למקרה שאחד ילך לאיבוד…