זה הנושא של השרביט החם השבוע.
בתור ילדה אני זוכרת שבעיקר היו לי מסיבות יום הולדת ביתיות ממש כמו לשאר הילדים בכיתה – היינו מתכנסים ליד בית הספר (או ליד המרכז המסחרי שהיה במרחק כמה מאות מטרים ממנו), משם היינו ממשיכים בהובלת ילד היומולדת לביתו שם היה כיבוד בסיסי של במבה וביסלי ואולי קצת מתוקים (לא זכור לי מסיבות עם פיתות, חומוס, וחמוצים למרות שזה כביכול היה מסורתי בתקופה ההיא).
היינו משחקים כמה משחקי חברה, ילד היומולדת היה פותח מתנות – ואז היינו מתפזרים הביתה.
הדבר היחידי שזכור לי שלפעמים התאכזבתי ממנו היתה שהמתנות שקיבלתי היו קצת סתמיות לעומת אלו שקיבלו ילדים אחרים. אולי כי באמת לא הייתי ממש מקובלת והחברות הקרובות שלי לא היו קרובות כמו שחשבתי שהן, ולכן הן פחות השקיעו במתנות. מצד שני, בדיעבד כמבוגרת אני שואלת את עצמי אם אולי היה מדובר גם במקרים מסוימים על מצב כלכלי שהיה גרוע, כי זכורה לי לפחות שבה חברה שהחשבתי לקרובה באה עם מתנה שאמא שלה הכינה בעבודת יד, ואולי זה נבע ממגבלה כספית ולא רק מקמצנות.
בת המצווה שלי היתה סיפור אחר ופחות נעים.
באותה תקופה אמנם לא עשו מסיבות ״בת מצווש״ מפוארות כמו של היום, אבל כן עשו מסיבות קצת יותר רציניות באולמות צנועים (באותה תקופה גם החתונות באולמות האלו היו צנועות משמעותית ממה שהפך להיות מקובל כמה שנים אחר כך) או לכל היותר במסעדה או בבית קפה מקומיים שהיה להם חדר נפרד לאירועים.
אבל בתקופה שבה לי היתה בת מצווה, גרנו בארה״ב בשביל פוסט הדוקטורט של אבא שלי, ולא היינו בארץ כדי לחגוג בצורה רשמית. מעבר לזה, חיינו אז על מלגה צנועה מאוד שבה היינו צריכים לחשוב על הוצאה של כל דולר – וכנראה שלהורים שלי נשמע מיותר להוציא כסף על מסיבה שבעיקר כללה להזמין את הילדות מהכיתה שלי למה שבעצם הפך להיות מסיבת כיתה די סטנדרדטית לישראלים.
כן חשוב להזכיר למי שאולי לא מכיר או שכח את הסיפור, שבתקופה הזו למדנו בבית ספר יהודי כי ההורים שלי חששו שבית הספר הציבורי באיזור גרוע, והם גם רצו שיהיו בסביבה מורות דוברות עברית כדי שלפחות בהתחלה יהיה לנו קל יותר לתקשר איתן. במצב כזה בית ספר ישראלי או יהודי היה רעיון טוב, כך שהרעיון של בת מצווה לא היה זר לבנות מהכיתה, וכולן בעצם חגגו אותה.
בסופו של דבר גם היו החגיגות של רוב הבנות בכיתה היו בערך ברמה הזו, או לפחות עבור אלו שאנחנו הבנות מהכיתה (או לפחות אני) הוזמנתי אליהן. בדיעבד אני נזכרת שהיו לנו בכיתה גם שתי בנות של רבנים, ואני לא זוכרת את חגיגות בת המצווה שלהן. יכול להיות שלא הוזמנו מסיבות שונות – החל מכך שהמסיבות אולי היו משפחתיות או דתיות ברמה שבה היו מי שהרגישו שאין מקום לבנות חילוניות כמונו, או כלה בכך שדווקא בגלל הדתיות של המשפחות לא היתה סביב זה מסיבת יומולדת רשמית.
החריגה היחידה לכלל הזה היתה אחת הבנות בשם ביאנקה. אני זוכרת אותה בתור ילדה מאוד מטופחת, כזו שהיתה זו שהיתה עושה תסרוקת עם הרבה מאוד ספריי לשיער כמו שהיה מקובל בארה״ב בשנות השמונים, והיתה מתלבשת מאוד יפה והיתה זו שהתחילה ראשונה להתאפר בכיתה, למרות שיחסית בעדינות.
גם אמא שלה היתה מישהי מאוד מטופחת והיתה כל הזמן מחמצנת את השיער ועושה מין תסרוקת נפוחה כזו. אבל בגלל שהשיער שלה היה מאוד דליל, אפשר היה לראות את השורשים שלה כשהם היו כהים שוב לפני שהיא הספיקה לחמצן אותם שוב, שהיה מראה קצת מגוחך.
ביאנקה עשתה את בת המצווה שלה במסעדה עם כל המשפחה, וגם אנחנו הבנות מהכיתה הוזמנו – והיינו אלו שהוזמנו ראשונות לבמה כדי להדליק את הנר הראשון בנרות יום ההולדת שלה. אני כן זוכרת שהאוכל במסעדה נראה לי מאוד יוקרתי, ושכלת בת המצווה לבשה שמלה ממש מפוארת מסאטן מבריק מהסוג שנשים מבוגרות לבשו למסיבות.
אלו תמונות מהמסיבה שלי. בתמונה השמאלית הבנות משמאל לימין הן: ג׳ולי, ביאנקה (זו מהמסיבה המפוארת), אני, לורן שהיתה האחות התאומה הלא זהה של ג׳ולי, רייצ׳ל הנמוכה יותר עם הוסט התכלת שהייתי מיודדת איתה יותר, רייצ׳ל הגבוהה יותר עם הקוקו הכהה שהיתה אחת מהבנות של הרב, ואמא שלי.
חסרות מהתמונה: איירין או אירנה שהיתה איתנו רק בכיתה ו׳ ואז עזבה, ומרים שהיתה הבת השניה של הרב. יכול להיות שמרים לא הגיעה בגלל ענייני כשרות וכאלה.
לפי התמונה השניה שבה אני לבד ירד באותו יום שלג, למרות שאני לא זוכרת את זה. מצד שני אני זוכרת שמעולם לא לבשתי שוב את הסוודר והחצאית האלו, אין לי מושג למה.
התיירת המקרית 
ממש מעניין ענין החגיגות בקהילה היהודית, כולל המבט על חינוך ה- JAP הטיפוסית.
נסיתי להיזכר בבר-מצווה שונים ולא נזכר באף אחד. היתכן שלא הוזמנתי מראש או שלא הלכתי?
אהבתיLiked by 1 person
אני חושבת שכיום יש נטיה לעשות אירועים יותר מצומצמים, וכנראה שתהיה מוזמן רק לאירועים מדרגה ראשונה, כלומר של הנכדים שלך.
ואני חושבת שהמסעדה לא בהכרח היתה כזו מפוארת כמו שהיא נראתה לילדה בת 12 שהחוויה שלה של מסעדות באותה תקופה היו מזללות של מקדונלדס ודומיו או מסעדות סיניות זולות. זו כנראה היתה רחוקה מלהיות מסעדת יוקרה.
אהבתיLiked by 1 person
הייתי בן 13 לפני למעלה מחמישים שנים. אין לי זיכרון של אף חגיגית בר מצווה של בן כיתתי, למשל. לא חקרתי מעודי מדוע אין לי זיכרון, אבל אני יכול להניח, שהתקופה בה חגגתי, היתה תקופת חרדה, מלחמה [6 הימים] והתחלה של יציאה מ"צנע כלכלי", אז אולי לא חגגו.
הייתי בבר המצווה של אחייני, [זכרונות ממש רעים יש לי מהאירוע ההזוי והמנוכר ההוא] שהוא עצמו חגג בר מצווה לנכדני[לבנו] בטיול משפחתי ולא בבית כנסת.
אהבתיLiked by 1 person
אני מניחה שהחגיגות תמיד ישקפו את רוח התקופה, אבל מצד שני החגיגות הגדולות של היום לא בהכרח שמחות יותר מאלו הצנועות של פעם.
אהבתיאהבתי
"אני מניחה שהחגיגות תמיד ישקפו את רוח התקופה, אבל מצד שני החגיגות הגדולות של היום לא בהכרח שמחות יותר מאלו הצנועות של פעם."
תמיד כדאי לבחון את שני הקצוות של המפה החברתית-הכלכלית ע"מ לזהות את "רוח התקופה".
מחד גיסא "חגיגות עניים" ומאידך גיסא "חגיגות האלפיון העליון". באמצע נמצא את תמונת האמת.
אהבתיאהבתי
אני מניחה שבתקופות מסוימות אפילו החגיגות של האלפיון העליון לא ממש פומביות, במיוחד אם הן יוקרתיות.
אהבתיLiked by 1 person
ח"ו כל בעל ממון רב דואג כיום להסתיר זאת מחשש יבולע לו או לבני משפחתו.
אני מניח שעסקי "שמירת ראש" פורחים ועולים.
אהבתיLiked by 1 person
גם, אבל גם חלק מזה הוא צניעות והגיון בסיסי שלא להציג לכלל את רמת העושר והאירועים.
אהבתיאהבתי
כשהייתי ביסודי יום אחד מחנכת הכיתה הנהיגה רפורמה במתנות ליום הולדת (אם נערכה מסיבה) שהיא איסוף סכום כסף סמלי ורכישת מתנה משותפת מכל הכיתה. בבתי הספר שהתקדמתי אליהם כבר היו פה ושם מסיבות, אבל אני לא זוכר מסיבת יום הולדת.
הכי אהבתי זה את יום ההולדת שלי כי אז אני הייתי מקבל את המתנות. אבל גם ימי הולדת של אחרים כי אכלתי פרוסת עוגת שוקולד עם קרם וסוכריות קטנות בצבע כסף.
יום ההולדת הפך להיות פחות אטרקטיבי לי כשהתחלתי לימודי מתמטיקה ומדעי המחשב באוניברסיטה. "מצטער", אבל עדיין אני מוצא את זה יותר מעניין, וחוץ מזה גם לא רציתי להוסיף על המטלות האחרות שלי גם את עניין המתנות והחגיגות.
אהבתיLiked by 1 person
יש אנשים שנהנים מהעניין…
אהבתיאהבתי
גם אני הייתי בת 12 כשגרנו בארה"ב אבל בת המצווה שלי לא צויין בשום דרך, סתם חגגו לי יום הולדת במסיבת פיג'מות עם חברות
אהבתיLiked by 2 אנשים
האם זה מה שהיה נהוג באותה תקופה? כי למשל לאחותי שצעירה ממני בכמה שנים ולה חגגו בארץ – היתה ממש מסיבה רשמית לכל המשפחה כולל קייטרינג בבית.
אהבתיאהבתי
לא יודעת מה היה נהוג. בילדותי בארה"ב לא הייתי באף חגיגת בת מצווה של אף אחת , ובעצם גם בארץ לא
אהבתיLiked by 2 אנשים
זכרונות מעניינים. תודה ששיתפת
אהבתיLiked by 1 person
אין בעד מה
אהבתיאהבתי
כשאני הייתי ילדה והיינו עושים ימי הולדת בגילאי ביה"ס היינו מזמינים רק את החברים מהמושב שבו גרנו. הילדים אף פעם לא היו אלה שקונים מתנות אלא ההורים שלהם.
את הפעלות היום הולדת ההורים היו עושים אף אחד לא היה מזמין מפעיל או משהו (דבר שמאוד פופולארי היום). והם גם היו מכינים את האוכל והעוגה (שהיום בהרבה מאוד מקרים מזמינים קייטרינג וקונים עוגה מפונפנת).
היה את הספר הזה של העוגות יום הולדת שממנו היינו בוחרים עוגה וזה מה שהיה ביום הולדת.
לי היו 3 אירועי בת מצווה.
פעם אחת – שזה מה שאני ביקשתי (כי ההורים שלי שאלו אם אני רוצה בת מצווה עם הכיתה או לטוס לחו"ל) – בת מצווה עם החברים מהביה"ס. למדתי בביה"ס קיבוצי וזה מה שהיה מקובל, להזמין את שתי הכיתות באולם (במושב זה היה בית העם) עם DJ אוכל ועוגה.
פה בדר"כ ילדים מכל יישוב היו מתאגדים יחד וקונים מתנה משותפת.
המתנה הכי עלובה הייתה מקבוצת ילדים מקיבוץ מסויים שהביאו לי חולצת טי שירט חלקה פשוטה בלי כלום (מצד שני אף אחד מהילדים מאותו קיבוץ לא חגג בר/בת מצווה עם הילדים מהכיתה). ו-פאדיחה שלהם כי פותחים את המתנות מול כולם כך שכולם ראו איזו מתנה עלובה הם הביאו (והם היו ידועים בכך שהם מביאים מתנות עלובות ולא שוות כך שמראש לא ציפיתי).
הפעם השניה הייתה שנה אחרי כשהייתי בת 13, אז ההורים שלי החליטו לעשות לי בת מצווה עם כל המשפחה והחברים שלהם. שבוע לפני כן שברתי את הרגל. כך שכל התמונות שלי מהאירוע זה אני עם קביים ורגל שבורה.
מצד שני לפחות לא הייתי צריכה לעשות את הריקוד המביך הזה שהיו עושים עם אבא….
והפעם השלישית הייתה עם המשפחה הקרובה וכל מי שגר במושב. שכן בכיתה ז' יש שנת בר מצווה וכל השנה היא סביב זה. והייתה הצגה עם במאי והכל שעשינו, ממש חתיכת שואו. ויש ילדים מהמושב שזו הייתה הבר/בת מצווה היחידה שהייתה להם.
כי בכל זאת לא לכל ההורים היה כסף בשביל לעשות בר/בת מצווה כמו שההורים שלי עשו לי.
אהבתיLiked by 1 person
גם כשאני הייתי ילדה המסיבות היו צנועות, אולי רק בדור של אחי הקטן שצעיר ממני משמעותית התחילו הפעלות וגם אז זה היה ליצן פשוט מאוד שהיה מגיע לחצי שעה בערך לנפח בלונים ושטויות כאלו, לא משהו רציני או אפילו יקר. לרוב זה היה מישהו שעשה את זה כהשלמת הכנסה, זה לא היה מקצוע כמו יובל המטומבל.
אהבתיאהבתי