הטיול לאלסקה – קצת על דינמיקה חברתית (ועל חברויות בפייסבוק)

מן הסתם כשאתם לוקחים חבורה של אנשים וגורמים להם לשהות יחד במקום צפוף במשך כמה שבועות – יהיו לכם חיכוכים.

אני חושבת שכבר סיפרתי למשל על זוג האוסטרלים המבוגר שהיה בטיול. יצא לי לפגוש בעבר לא מעט מטיילים אוסטרליים בטיולים שלי (לרוב עם החברה הזו) ולרוב חיבבתי אותם, אבל משהו בהתנהלות של הזוג הזה היתה פחות נעימה.

לרוב המדריכים מעודדים אנשים לשבת במקומות שונים באוטובוס, כדי שזה יאפשר להם להיר כמה שיותר אנשים. אבל הזוג הזה, ובעיקר האישה, התעקשו לשבת במקום מאוד ספציפי – וזה היה מגיע לרמה שבה היא היתה מזיזה או מעבירה חפצים של אנשים אחרים אם לא היה לה מקום או שהיא העדיפה לשבת בנקודה שבה ישבו אחרים.

ה״פינוק״ הזה התבטא גם בדברים אחרים. אני חושבת שכבר סיפרתי בפוסט שלי על השהות שלנו בסיאטל שהבעל מהזוג הזה ״עקף״ די בכוח ובצורה גסה זוג אחר (ג׳ולי ולארי) כשהם ניסו לעשות צ׳ק אין לאכסניה בסיאטל ומשהו הסתבך בהזמנה. לאישה פשוט ״לא היתה סבלנות״ להמתין ולכן הבעל פשוט עקף בכוח את ג׳ולי ולארי בתור…

---

ואם אנחנו כבר משוחחים על ג׳ולי ולארי, הרגשתי שמערכת היחסים שלי מולם היתה ״מעניינת״.

קודם כל, בבוקר הראשון של הטיול שמחתי לראות אותם, כי זו הפעם הראשונה שבה ראיתי מטיילים שמנים אחרים בטיול. הם אמנם היו פחות שמנים ממני, והיו בכושר קצת יותר גבוה והלכו יותר מהר – אבל לא פעם שמתי לב שגם הם הלכו לרוב במסלולים יותר קלים (לא פעם גם בכאלו שאני הלכתי בהם, רק יותר מהר ממני), והיה בזה משהו מעודד גם אם אני הייתי איטית יותר מהם. אני חושבת שהם היו ברמת כושר די דומה לזו שאני הייתי לפני הקורונה וההשמנה הנלווית אליה.

אבל היתה לי גם אי נעימות מסויימת איתם: לג׳ולי היתה בת עם מגבלה גנטית מסויימת. לא היה מדובר על מצב שבו היא היתה במוסד, ומסתבר שמצבה היה מספיק טוב כדי להוציא רשיון נהיגה למשל. עד כמה שהצלחתי להבין, הבת שלה סובלת מתסמונת שמכונה תסמונת פראדר ווילי – הפרעה שהיא לרוב גנטית. רובנו מכירים את התסמונת הזו בכך שהסובלים ממנה לא מסוגלים להפסיק לאכול ופשוט דורשים אוכל כל הזמן, למרות שהם שמנים מאוד ולא זקוקים לו. אבל בנוסף לכך יש להפרעה הזו השפעות אחרות, החל מטונוס שרירים נמוך וכלה בפיגור שכלי ברמה משתנה, כשלרוב מדובר על פיגור קל עד בינוני.

במקרה של הבת של ג׳ולי ולארי, כנראה היה מדובר על מצב שלפחות מבחינת תסמינים, מצבה היה קל יחסית. עד כמה שהבנתי היה מדובר על מצב שבו היא סובלת רק מפיגור קל וממעט מגבלות פיזיות ולכן למשל היא באמת היתה יכולה להוציא רשיון נהיגה וההורים מרגישים מספיק בנוח כדי לאפשר לה לנהוג לבד בלי ליווי שלהם.

ולכל אורך החלק הראשון של הטיול שבו ג׳ולי ולארי נכחו, ג׳ולי סיפרה לי שוב ושוב על הבת שלה, ואמרה לי כמה אני מזכירה לה אותה. לי אישית זה הפריע, כי הרגשתי שמלבד אולי דימיון חיצוני בזה שגם אני שמנה מאוד (למרות שהבנתי שגם במשקל הגבוה שלי בטיול שקלתי כמה עשרות ק״ג פחות מהבת של ג׳ולי) – אני לא סובלת מפיגור או שאר תופעות הלוואי של ההפרעה הגנטית של הבת שלה.

אמרתי לג׳ולי שוב ושוב שאני לא סובלת מהפרעה גנטית כזו או אחרת, אבל אני לא חושבת שהיא באמת הפנימה את זה. יכול להיות שזה אחד המקרים שבהם אנשים שמכירים לעומק בעיה מסוימת כמו מחלה או הפרעה פשוט ״מאבחנים״ אחרים על סמך התסמינים שהם מכירים.

---

זה קרה לי למשל פעם עם מישהי שאני מכירה שסבלה מ״מיגרנה של העין״ שבה תופעות המיגרנה משפיעות על הראיה, כשלא פעם הכאב בכלל לא בא לידי ביטוי. מצד שני, לאחרים שיש להם מיגרנה ״סטנדרטית״ יכולה להיות תופעה בשם אאורה שבה יש הפרעה קלה בראיה לפני התקף כאב הראש שמאפיין מיגרנות, כך שלא כל הפרעת ראיה שקשורה למיגרנה היא בהכרח ״מיגרנה של העין״. אבל בגלל שאותה מכרה אובחנה עם מיגרנה של העין, היא לקחה את התסמין או השניים שהיו משותפים לשתינו ו״אבחנה״ אותי כך.

---

אבל בסיטואציה שנוצרה מול ג׳ולי – מילא אם היתה מתבטאה רק בעובדה שג׳ולי חושבת עלי דברים לא טובים ומנסה לגשש האם אני סובלת מהם – הבעיה היתה שהיא לא פעם פעלה כדי ״לעזור לי״ מאחורי הגב שלי בתור מישהי שהיא במצב לא תקין, בתוצאות מעורבות.

למשל בתחילת הטיול ביקשתי לישון בנקודה מסויימת באוטובוס שתהיה לי נוחה כי אני מתעוררת כמה פעמים בלילה כדי ללכת לשירותים. זה נבע תכלס רק מתוך רצון לנוחות ולא מקושי, אבל ג׳ולי תפסה את זה בתור קושי. כי מסתבר שבדיוק באותו יום או יום לפני כן מטייל אחר חשק בדיוק באותה נקודה, וג׳ולי החליטה לעזור בכך שהיא ביקשה מהמדריכה לאפשר לי לישון בנקודה אחרת באוטובוס שנראה היה לה שתהיה לי נוחה אבל שהתבקשנו לא לישון בה.

אני לא יודעת איך היא ניסחה את זה, אבל אני חושבת שלא רק עצם הבקשה אלא איך שהיא ניסחה אותה היווה חלק מהחשדנות של המדריכים כלפי ועל רמת התפקוד הפוטנציאלית שלי בטיול, כי ג׳ולי כנראה באמת רמזה או אפילו אמרה מפורשות שהיא ״אבחנה״ אותי עם בעיה שדומה לזו של הבת שלה. מצד שני, כשהמדריכים לקראת סוף החלק הראשון של הטיול התלבטו מה הלאה – ג׳ולי היתה אחת מהאנשים שהם התייעצו איתם, והיא אמרה עלי גם דברים טובים.

---

אותו בחור שהיה לי איתו ״סכסוך״ על מקום השינה היה בחור ניו יורקי ממוצא טייוואני בשם יי Yi.

ה״פגישה״ הראשונה שלנו היתה בעצם ערב לפני הטיול, כששמתי לב אליו באכסניה בסן פרנסיסקו כשהוא הגיע לעיר ערב לפני כדי לא לפספס את הטיול. משהו בשילוב של החזות שלו ושל שפת הגוף שלו שנראתה קצת תוקפנית ועצבנית משכה את תשומת הלב שלי.

אבל גם כשיצאנו לטיול – משהו בהתנהלות שלו תמיד הרגיש לי כאילו הוא מאוד מאוד רוצה להרשים. הוא מאוד התגאה בעבודה שלו ועשה ממנה ״ביג דיל״, וגם כל הזמן סיפר על כמה תארים הוא עשה ועל אילו נושאים הוא למד, ובין לבין הוא כל הזן שאל שאלות כביכול רטוריות על כל מיני פרטי טריוויה שהוא ציפה להיות היחידי שמכיר אותן.

והיה את הסיפור עם המטבח והקפה על הבוקר. לרוב היינו מבשלים יחד ארוחות בוקר וערב, ובבוקר תמיד היה מישהו שמכין קפה. התפקיד היה אמור להיות של המדריכה שהיתה מתעוררת יחסית מוקדם – אבל יי תמיד היה מתעורר לפניה, ואיכשהו נוצר מצב שבו היא איפשרה לו להיות זה שמקים את המטבח הזמני שלנו כל בוקר ואז מתחיל להרתיח מים לקפה ותה באופן עצמאי.

אבל יותר מזה – הוא התנהל כאילו הוא חלק מהצוות כשזה הגיע להכנת הארוחות. הוא פחות היה מעורב ו״מוריד פקודות״ בכל מה שהיה קשור לבישול עצמו (שזה היה משהו שהמדריכה היתה אחראית עליו), אבל הוא היה מעורב קשות ובהחלט ״מוריד פקודות״ בכל מה שקשור להרכבה והפירוק של המטבח, ובמיוחד בשלב של שטיפת הכלים. אפשר היה לראות שהוא ״מפקח״ על העבודה – בין אם הוא היה שוטף כלים בעצמו או שמישהו אחר היה שוטף, והוא בהחלט העביר מסרים אם הוא לא היה מרוצה או שהוא היה מעדיף שאדם כזה או אחר לא ישתתף במאמץ. התחושה היתה שהוא בא במעין גישה של ״אם אני לא אעשה את העבודה (או לפחות אפקח עליה) היא לא תעשה כמו שצריך״, מה שגרם לחוסר נעימות אצל חלק משמעותי מהמטיילים האחרים.

פעם יצא לי לשוחח עם המדריכה על זה, והיא אמרה שזו בחירה שלו להיות כל כך מעורב בעניינים, ושהוא יכול היה לוותר על זה כי היא אמורה לדאוג לדברים האלו אבל כנראה שהתחושה שהוא חיוני נתנה לו תחושה טובה.

אבל ההתנהלות שלו במטבח ובמיוחד ההתנהלות שלו מולי שבה הוא סירב לוותר על המקום הנוח לישון בו לא היתה ההתנהלות היחידה שגרמה לאנשים לכעוס עליו.

קודם כל, הוא ישן כל הזמן על האוטובוס למרות שעודדו אותנו לישון באוהלים, וגם אם אנשים אחרים היו ישנים באוטובוס – הם לא היו עושים את זה באופן קבוע כמו יי. אני מניחה שהוא הצדיק את זה בעובדה שזה פינה לו את הזמן לעבוד בצורה מלאה במטבח ששם הוא ראה את עצמו כ״חיוני״, אבל הגישה שלו בהחלט גרמה להרמת גבות אצל כמה מהאנשים, במיוחד מול אלו שידעו שבשלב מסוים אני נדרשתי לישון באוהל.

אבל הוא היה הולך לישון מאוד מוקדם – וזה היה מקשה על אנשים להשתמש באיזורים המשותפים באוטובוס לבלות יחד במשחקי קלפים או דברים דומים. זה היה איכשהו מתקבל על הדעת אם הוא פשוט היה תופס פינה מרוחקת ומנסה לנוח בדיסקרטיות – אבל ממש כמו שבמטבח הוא היה מראה כשהוא לא מרוצה, אז גם הפעם הוא היה הולך לישון בפינה הקבועה והמרכזית שלו – ורומז לנו בגסות שאנחנו עושים יותר מידי רעש ושהגיע הזמן שנרד מהאוטובוס וניתן לו לישון בשקט.

אני חושבת שבגלל השילוב של כל הסיבות הללו (כולל העובדה שההתנהלות שלו גרמה לי צרות) הוא היה מאוד לא מקובל חברתית בקבוצה. לא פעם כשהיינו יוצאים לאכול יחד במסעדה, או משחקים יחד קלפים – הוא מעולם לא הצטרף אבל גם אף אחד לא ממש טרח להזמין אותו להצטרף, גם כשלא פעם הוא היה מגיע לאכול לבדו באותה מסעדה.

בדיעבד אני תוהה האם יש לו גם בשוטף בעיות חברתיות, שבגללן הוא התקשה להתחבר לאנשים – אבל מצד שני גםכל כך מנסה להרשים בהשכלה שלו ובתפקיד שלו ובידע שלו, במקום להבין מה שורש הבעיה?

---

בטיול הראשון שלי, הרגשתי שהביישנות שלי מנעה ממני להכיר את המטיילים האחרים, למרות שרובם היו מאוד נחמדים.

דווקא הפעם היום הראשון שלי בטיול עבר נהדר – שוחחתי שיחות ארוכות למדי עם לא מעט מהמטיילים, אפילו אם היה מדובר על סמול טוק בסיסי למדי. לאורך זמן גם הרגשתי שאני ״מקובלת חברתית״ במובן הזה שהיה טבעי לאנשים להזמין אותי לבילויים משותפים או למשחקי קלפים.

אבל מה שמצחיק הוא שבטיולים קודמים, לקראת סוף הטיול נוצר מצב שבו כולנו ביקשנו כמעט מכולם חברות בפייסבוק. הפעם זה פשוט לא קרה, למרות שיש לי תחושה שהיו בקשות ״חברות״ בין אנשים אחרים, כולל מצד המדריכה עצמה…

זה לא עקרוני לי, בין השאר כי ברור לי שהקשרים האלו הופכים די מהר להיות רופפים מאוד ולא מעידים על קשרי חברות אמיתיים. אבל זו בהחלט היתה תחושה מוזרה לא לקבל המון בקשות חברות בפייסבוק אחרי הטיול…