ההורים שלי הם פנסיונרים כיום, אבל כשהם עבדו ובמיוחד כשהם היו בתחילת ובשיא הקריירה שלהם – שוק העבודה היה כזה שרוב התפקידים בו היו תפקידים עם קביעות, ולרוב העובדים היו גם חברים בועד עובדים שייצג אותם.
מעבר לזה, כחלק ממקום העבודה – מי שנחשב לטוב קודם, וקידום תמיד היה לתפקיד ניהולי. כלומר מי שלא הפך למנהל בעצם לא נחשב לעובד טוב.
בהייטק הגישה מאוד שונה, והיא שעובדים חתומים על חוזים אישיים ללא קביעות, מי שגרוע מפוטר – וכשיש צורך בקיצוצים לא פעם זה מתבטא גם בפיטורים של עובדים. ואין בהייטק ועדי עובדים, כי זה סוג התפקידים שבו היכולת להרוויח הרבה תלויה לא פעם ביכולת המיקוח של העובד עצמו וביכולת שלו לתרום לחברה שבה הוא עובד, ולרובנו זה עובד לא רע.
ובלא מעט חברות הייטק די מקובל שאנשים יכולים להחשב מקצוענים בלי להפוך למנהלים. זה לא כך בכל מקום – בתקופה שבה עבדתי באמדוקס בסביבות שנת 2000 מסלול הקידום היחידי היה מסלול ניהולי, ומי שרצה להפוך למומחה מקצועי היה צריך למלא קודם כל תפקיד ניהולי (לרוב יותר מאחד) כדי לעבור למסלול קידום מקצועי בלבד, גם לאנשים שהיו חסרי כל יכולת ניהולית אבל היו מעולים מבחינה מקצועית.
במובן הזה אמדוקס מייצגת חברה שרואים שהתחילה לפעול לפני שתחום ההייטק פרץ בצורה גדולה, כי היא עבדה לפי סטנדרטים כאלו שהגיעו מצורת עבודה מיושנת של לקדם אנשים לניהול ודרגות מקצועיות, ועם הזמן החברה היתה צריכה להתעדכן ולהיפטר מהם כדי להתאים את עצמה לסביבת ההייטק.
אבל ברוב חברות ההייטק מתכנת ותיק הוא בעל מעמד, וכאלו שהם באמת טובים יכולים לעבוד לתפקידים של הובלה טכנית.
המחשב הראשון שעבדתי מולו היה מחשב של בית הספר היהודי שלמדתי בו בתקופה שבה גרנו בניו יורק עבור פוסט הדוקטורט של אבא שלי. המורה שלנו לעברית גם ידעה קצת מחשבים, והיא לימדה אותנו תכנות מאוד בסיסי ואיך להשתמש במחשב.
אני זוכרת למשל שעל המחשב הזה היתה מותקנת תוכנה שבעזרתה יכולנו לעצב שלטים ואז להדפיס אותם, למרות שאחרי שהנהלת בית הספר קלטה שאנחנו מדפיסות לא מעט שלטים שחלקם היו די ארוכים וצרכו לא מעט נייר ואילצו אותנו להפסיק.
מאותו רגע שבו התחלנו לעבוד עם מחשבים, מאוד אהבתי את זה. אם זה היה תלוי בי הייתי לומדת מחשבים כמגמה בתיכון – רק שאמא שלי לא ממש אפשרה את זה והכווינה אותי ללכת ללמוד במגמת כימיה. היא טענה שכימיה כמקצוע ייתן לי יותר אפשרויות בעתיד, אבל לדעתי זה נבע יותר מהחשש שמחשבים זה ״מקצוע של בנים״.
היא גם דחפה אותי לא ללמוד מחשבים לתואר וניסתה לדחוף אותי יותר לכיוון של ללמוד לתואר ברוקחות או מה שכונה מדעי הרפואה (שזה החלק התיאורטי בלבד של לימודי הרפואה בלי טיפול בחולים). אלו מקצועות שעניינו אותי, ובאותה תקופה היתה הרבה פחות מודעות להייטק ולמשכורות הגבוהות מאוד שעומדות להיות בו בקרוב.
אבל בסופו של דבר הלכתי ללמוד לתואר במחשבים, ועבדתי בהייטק באופן רציף למדי מסוף 1999 עד תחילת 2020. היה אירוע ב 2008 שבו פוטרתי, אבל בגלל שהיתה לי התראה מראש שעומד להיות גל פיטורים – ידעתי שכדאי לי לחפש עבודה חלופית ומצאתי אחת בדיוק בשלב שבו פיטרו אותי.
אבל בפיטורים של 2020 לא היה לי קל למצוא תפקיד חלופי, וכיום במשבר זה אפילו יותר קשה. וברור לי שתקופות כאלו של אבטלה מאוד מפחידות – במיוחד הורים כמו שלי שחיו בעולם שבו יש קביעות, שבו המשמעות של פיטורים היתה לרוב בעיה מאוד קשה בביצועים של מישהו.
אמא שלי ניסתה לשכנע אותי לעבור למקום שבו יש יציבות כמו עבודה בבנקים, קופות חולים, משרדי ממשלה וכו׳. הבעיה עם מקומות כאלו שדווקא היציבות שלהם גורמת לכך שהם לא שוכרים עובדים חדשים בקלות – אלא מעסיקים אותם כעובדי קבלן. אמנם עובדי קבלן אמורים להקלט כעובדי חברה בשלב מסוים – אבל בבדיקה קצרה מסתבר שהחוק לא חל על עובדי מחשוב, ולרוב הגופים שמעסיקים כך אנשים מפטרים את עובדי הקבלן תוך כמה שנים ורק מעטים מאוד מצליחים להשתלב כעובדים מן המניין בגופים האלו.
אחי לעומת זאת תמיד התקשה בלימודים, וזה יצר מצב שבו אמא שלי מצד אחד דחפה אותו להתקבל לתיכון מאוד טוב רק כי הוא היה התיכון הכי קרוב לבית שלנו ונמצא במרחק הליכה – אבל מצד שני נאלצה לעשות איתו שיעורי בית וללמוד איתו למבחנים כולל הבגרויות.
הוא למד לתואר, אבל בקולנוע – ואז החליט שלעבוד בתחום לא מתאים לו כי הוא לא מרגיש טוב עם ביקורת, ומצא שרשרת של תפקידים פקידותיים, שמהאחרון בהם הוא פוטר כשהתקן שלו הסתיים.
בזמן האבטלה הוא החליט לעבור קורס בודקי תוכנה שמציע גוף כזה או אחר. מדובר על קורס שלא בהכרח מוביל בסופו של דבר לתעסוקה, ולא פעם זה מאוד תלוי במצב השוק. במצב שבו יש דרישה לעובדים יש סיכוי לא רע להתקבל, ולמזלו של אחי הוא עשה את הקורס בתקופה כזו והצליח למצוא עבודה.
אחרי שהוא צבר ניסיון היה לו יותר קל למצוא את התפקיד הבא, לקבל משכורת גבוהה יותר, ועם הזמן לעבור לניהול. ואז בשלב מסוים הוא קיבל הזדמנות לעבור לפתח תוכנה ולא רק לבדוק אותה, וגם פה הוא בחר לעבור יחסית מהר לניהול.
ולמזלו, הוא לא הושפע מהמשברים האחרונים – לא בזה הנוכחי ולא בזה הקודם שקרה בתחילת הקורונה.
אבל מבחינת ההורים שלי זה לא היה עניין של מזל, אלא עניין של יכולת – כי זה משהו שמאוד תואם את תפיסת העולם שלהם בעולם עם ועדי עובדים וקביעות. במיוחד כשאחי קודם להיות מנהל ואני לא – בלי שום קשר לזה שאני אישית בחרתי לא להיות מנהלת כי זה לא מתאים לזה (ואני לא מתאימה להיות מנהלת).
וזה מעצבן שההורים שלי לא מבינים את המציאות שבה אנחנו חיים מבחינה מקצועית.
אני מכירה הרבה הייטקיסטים שפוטרו יותר מפעם אחת בקיצוצים. ובשיחות שעולות בקבוצות שונות בפייסבוק שקשורות להייטק עולים המון סיפורים על מנהלים גרועים ואפילו רעילים שמובילים לפיטורים. זה חלק מהתעשייה.
וברור לי שההורים שלי לא ממש מבינים את עולם העבודה המודרני, ואת העובדה שכבר כמעט ואין תפקידים שהם עם קביעות – וגם הקביעות הזו מגיעה לא פעם במחיר של משכורת נמוכה יותר וחוסר התקדמות טכנית שמונעת (או לפחות מאוד מקשה) על חזרה להייטק במקרה שרוצים לבצע את הצעד הזה.
אבל זו עדיין תחושה מאוד מתסכלת לתקשר כך מולם, וזו אחת הסיבות שאני כנראה מתקשה לספר להם שפוטרתי.
התיירת המקרית 
ויי, כמה אני מבין אותך וגם את ההורים שלך.
אני שייך לדור ההורים שלך, אולי צעיר בכמה שנים. גם אני גדלתי על אותה תפיסת עולם של קביעות, פנסיה, בטחון ויציבות כלכלית. לא הורשתי את זה לילדיי. הבן שלי בעל מקצוע חופשי והוא "שכיר" רק עפ"י רצונו וצרכיו. חתני עצמאי לגמרי ודי שמח בחלקו.
אני מבין לעומק את שוק העבדים ה-הייטקיסטי. נכון, משלמים מצויין, תנאי עבודה מעולים, אבל הכל לא בגלל תפיסת "אדם" כישות מלאה [פרסונה/סובייקט], אלא בעיקר תפיסת האדם כבעל מיומנות נדרשת, אחת או שתיים, וכל עוד הוא אצלי אני חייב לשמור. ברגע שאין בו צורך: ביי, ביי.
קראתי פעם על שוק העבודה ביפן. שם עובדים הופכים לחלק מהמשפחה, ולא "נזרקים" כשאין בהם צורך.
קראתי גם עשרות מחקרים על שוק העבודה העתידי, על דרישות מינימום לשרוד בו, כבר היום, ובוודאות בעוד עשור או שניים. הנכדים שלי כבר מוכשרים לכך [כן, ברמת גן מערכת החינוך היסודית מבינה היטב את שוק העבודה העתידי, והיא נוקטת בפעולות רבות לשם כך.].
אבל אני אהבתי את הביטחון הכלכלי והתעסוקתי. אהבתי שאי אפשר לפטר אותי, אלא רק אם אטריד מינית/ארצח. ידיעה זו לא מנעה ממני להיות "הכי טוב", ולסרב להגיע לניהול. מה לי אוהב שיחה, אוהב לדבר עם צעירים, אוהב להנחות וללמד עם ניהול ביה"ס? החותנת שלי לא הבינה – "אבל גברים במערכת החינוך תמיד הולכים לניהול, למה אתה לא?!" העירה בכל פעם.
הסברתי לה: אני אוהב את התכשיטים שלי, אני אוהב לא לקבל אחריות ולתת דין וחשבון, שונא עימותים עם הורים, שונא מנהלים בעלי אגו מעל ראשי [מנהלי מחלקות חינוך בעירייה, מפקחים-ות כוללים מטעם משרה"ח, מפקחות-ים מטעם הרשת בה עבדתי]. התחושה שלי כמורה היתה תמיד של חירות מירבית. היתה תוכנית לימודים מחייבת והיתה תוכנית לימודים שלי, שהשיקה למחייבת, אך נהנתה מעומק תרבותי ושאיפה לשינוי. [אצלי כבר לפני 40 שנה התקיימו שיחות סוערות על מעמד האישה, על הזכות להפלה, יחסי יהודים-ערבים וכו' וכו']
אהבתיאהבתי
שוק ההייטק הוא לא ״שוק עבדים״ כפי שאתה מספר. לא פעם יש התחשבות בעובדים כשיש צורך – בבין אם זה צורך אישי או משפחתי (נניח מחלה או שידוע שבן או בת הזוג לא יכולים לעבוד מסיבות שונות), או לאפשר לאנשים מבוגרים לצאת לפנסיה גם אם הם לא תורמים כמו עובד צעיר.
באותה מידה אני מכירה מורים שנאלצים לעבור בין כמה בתי ספר כדי להגיע להכנסה סבירה, במיוחד כאלו שעוסקים בתחום מקצועי מסוים כמו מדעים ולא עובדים כמחנכים או תפקיד ארגוני רחב יותר (נניח רכזי שכבות).
וגם לא פעם בתפקידים וחברות שיש בהם קביעות לא פעם אפשר להכנס כיום כעובדים חדשים רק בתור עובדי קבלן עם תנאים הרבה יותר נחותים (כולל להיות אלו שמפוטרים במקרה הצורך מאוד בקלות), ולא פעם לא מצליחים לעולם להשתלב בחברה בתור עובדים קבועים עם הקביעות והתנאים המעולים. בהייטק דרך אגב יש גם עובדי קבלן, אבל הרבה פחות מאשר במקומות שבהם יש את נושא הקביעות וששם הרבה פחות קל לפטר אנשים, כך שהנושא הוא לא פעם באמת נושא שקשור בחוסר הרצון של גופים שונים לתת את התנאים המופלגים שמשיגים ועדי עובדים וההסתדרות עבור העובדים ה״קבועים״ שמיוצגים על ידם.
ולא אמרתי שמי שעובד בתפקיד עם קביעות הוא אדם עצלן שמשקיע פחות בעבודה, אבל בהחלט יש מצב שבו יש מי שינצל את המצב כדי לעשות כמה שפחות כדי לעשות כמה שיותר – והמצב שבו יש מעמדות השונים של אנשים עם קביעות לעומת עובדי קבלן שאפשר להפטר מהם בקלות יכולה גם ליצור דינמיקה לא בריאה במקום העבודה.
אהבתיאהבתי
אינני מסכים אתך.
אינני רואה קשר ישיר בין "קביעות" ל"אי קביעות" לשוק עבדים. אבל ב-היי טק זה למיטב הבנתי שוק עבדים, אולטרא מודרני, בו אדם נחשב רק במידת המיומנות שלו. הפסיק להיות טוב – שלום ולא להתראות.
אנשים שמוכנים לעבוד שעות על שעות בלי סוף, תחרות שלא תאומן בין אנשים באותו ארגון, הצורך ל"הוכיח עצמך" בכל שלב.
אצל מורים, לצורך הענין, עבודה בכמה מקומות אכן בעייתית אם צריך להגיע למשרה מלאה, אך ומאידך הם עובדים רק 9 חודשים בשנה, יש להם אחה"צ פנוי, ותמיד ראש צוות [רכז מקצוע] בלתי אהוב, ילמד זאת מהר מאוד, ולא יישמעו לו יותר.
אבל אנחנו הרי לא בתחרות.
אהבתיאהבתי
אתה ניזון מהרבה מאוד דעות קדומות על ההייטק.
עקרונית חברות הייטק לא ששות לפטר עובדים. גם במקרה של חוסר התאמה, רוב החברות ינסו לעזור לעובד לקדם את עצמו למצב שבו הוא תורם לחברה לפני שקורים פיטורים, לרוב בהנחיה והשקעה של המנהלים שלו שמנסים לעזור לו להשתפר.
למשל ממש בתחילת התפקיד הראשון שלי, ישבתי במשרד עם בחורה שפשוט זלזלה בתפקיד. היא היתה מגיעה מאוחר למשרד, ונעזרה יותר מידי בקולגות ובמנהלים שלה כדי לסיים את העבודה שלה.
אחרי שכמה הערות לא גרמו לה להשתפר, אחד מהמנהלים הבכירין בשרשרת הניהול מעליה זימן אותה לשיחה רשמית לגבי זה. אמר לה מה רשימת הדברים שהיא צריכה לשפר- והם ממש בנו יחד ביוזמתו תוכנית עבודה על איך היא תוכל לקדם את עצמה בתקופה הזו.
רק כשנראה היה שהיא לא מנסה להשתפר ולמשל המשיכה להגיע לעבודה מאוחר (פרט שמאוד קל להשתפר בו) – היא פוטרה.
עבודה בהייטק היא משרה מלאה שדורשת עבודה של תשע שעות ביום – והמיתוס הזה שעובדים מאוד קשה באופן תמידי הוא לא בהכרח נכון. יש תקופות שבהן יש לחץ וצריך להשקיע יותר שעות לתקופה מסוימת, אבל לרוב מדובר על תקופה שקורית רק פעם בכמה חודשים, וגם אז הלחץ מוגבל לרוב לשבוע שבועיים.
אם מישהו עובד באופן רבוע יותר מ 9 או 9.5 שעות ביום – לרוב זה מעיד על בעיה או קושי לעבוד בצורה יעילה, למשל מישהו שמבלה יותר מידי זמן בשיטוטים באינטרנט ולא מספיק לעבוד בשעות שהוקצבו לו.
באופן שוטף כן יש לפעמים מצבים של עבודה בשעות חריגות למשל אם יש לקוח שדורש עזרה דחופה בגלל תקלה – אבל בעיני זה לא שונה משיחה שאתה בתור מורה יכול לקבל מהורה של אחד הילדים בכיתה לגבי בעיה שעלתה בשיעור.
מה שכו, במהלך הקורונה ואחריה כשאנשים עבדו יותר מהבית בהייטק – נוצר מצב שבו היתה יכולה להיות גמישות גבוהה יותר בשעות. אנשים למשל יכלו לעבוד עד שעות אחר הצהרים המוקדמות, לבלות כמה שעות עם הילדים כשהם חזרו מהגן או מבית הספר – ואז לחזור לעבודה אחרי שהילדים הלכו לישון. אותם אנשים אמנם עבדו ב״שעות לא שעות״, אבל זה נעשה מבחירה לקחת כמה שעות הפסקה במהלך היום.
דרך אגב, משיחות שלי עם מורים במהלך השנים, רבים דיברו על זה שאחר הצהרים שלהם לא בהכרח פנוי – יש לא פעם שיחות עם הורים, עבודות ומבחנים לבדוק, ולא פעם צורך לבנות או לעדכן מערכי שיעור. בכיתות הנמוכות יש גם כיום ״בית הספר של קיץ״ שגולש גם לחופש הגדול – ולמיטב הבנתי גם בחופש צריך להגיע מידי פעם לבית הספר בין השאר לקראת פתיחת השנה החדשה.
אהבתיאהבתי
אכן עולם התעסוקה של ימינו מאוד שונה משל דור ההורים שלנו – כנראה לא רק בהייטק אבל שם זה מאוד בולט.
גם אותי פיטרו כמה פעמים למרות שנחשבתי לעובד טוב (כנראה לא רק בעיניי…) זה חלק מהמציאות של ימינו. נראה לי שאחיך הוא יותר יוצא הדופן
אהבתיLiked by 1 person
אני בטוחה שגם אתה הצלחת לשרוד כמה סבבי פיטורים, וגם אני שרדתי לא מעט כאלו, במשברים של 2001 ו 2008 – ובמשבר של 2001 עבדתי באמדוקס שהיתה ידועה ביד הקלה שלה בלפטר עובדים.
אני חושבת שאולי חלק מזה נבע מכך שהייתי במקרה במקום הנכון בזמן הנכון – הייתי ברילוקיישן אצל לקוח שהאתר אצלו היה עדיין חדש ולכן היתה בו יחסית הרבה עבודה והוא עדיין שילם עלינו כחלק מחוזה מול אמדוקס. אני מניחה שגם אחי נמצא במצב כזה של להיות במקום הנכון בזמן הנכון.
אהבתיLiked by 1 person
מסכים. היה לי אפילו מצב פעם אחת שהיה סבב פיטורים גדול בחברה. הייתה לי שיחת שימוע אצל המנכ"ל שבה היה ברור לי שאני מפוטר. דיברתי אחר כך עם הבוס הישיר שלי (שהיה אז בארה"ב) והסתבר שהוא לא ידע על כך… בקיצור הפיטורים שלי בוטלו ושרדתי בחברה עוד כמה שנים עד שבסוף פיטרו גם אותי. המנכ"ל שעשה לי את השימוע פוטר הרבה לפניי…
אהבתיLiked by 1 person
גם כשפוטרתי ב 2020 היה מצב שכמה אנשים העלו טיעונים נכונים בשימוע שלהם והיה צריך לברר אותם לפני שהחליטו אם הם פוטרו או לא. גם אצלי זה נעשה בלי הסכמה של הצוות שלי, שהם ביקשו שאשאר עוד כדי להעביר ידע, אבל המנהלים מעליהם החליטו שלא צריך.
אהבתיאהבתי
אצלי המצב ההזוי היה שהמנכ"ל החליט לפטר אותי בגלל שהחברה במשבר והשכר שלי גבוה אבל המנהל הישיר שלי התנגד וניצח. לא היו לי טיעונים טובים לשימוע כי הנימוק לפיטורים שלי היה שלחברה אין כסף לשלם לי…
אהבתיLiked by 1 person
לא נורא, גם ההורים שלי לא מבינים. ויש לי אפס אכפתיות לזה. אלה החיים שלנו וישארו שלנו, בין אם ההורים יבינו או לא יבינו או ישמחו או יכעסו.
גם ההורים שלי לחצו עליי בתיכון, רק בכיוון ההפוך – להתגייס מוקדם כי גם ככה לא אצליח לסיים בגרות (אפילו פנו לצבא ועברו תהליך שלם, והסיבה היחידה שלא גוייסתי מוקדם היא כי אסור לגייס מוקדם ללא רצון של המועמד לגיוס). בתקופת הלימודים באוניברסיטה שמעתי הרבה מאוד פעמים צקצוקים על זה שאני לא עובדת (עבדתי לאורך כל הלימודים, עד שהמלגה שלי עלתה לרמת משכורת) וגם הרבה מאוד פעמים שמעתי מהרבה אנשים שההורים נעים בחוסר נוחות בכל פעם שמזכירים אותי. מבחינתם, אני הילדה הכושלת שלא עשתה צבא, שלא מוצאת עבודה, הילדה ללא שכל, הילדה הפושעת. אבל בשיא הכנות – למי אכפת? אנחנו יודעות טוב מאוד מה אנחנו שוות, מי אנחנו ובאיזה עולם אנחנו חיות. שתינו עברנו את גיל 18 וההורים שלנו, עד כמה שיש להם דעות לכאן או לכאן, לא יכולים להשפיע לנו על החיים ללא הסכמתנו.
ובעניין העבודה – אין לי ספק שתמצאי 🙂
אהבתיLiked by 1 person
ברור לי שההורים שלי מדברים מדאגה ורצון לעזור, וכמובן שאני שמחה שאחי בטוח בעבודה שלו ואני מקווה שהוא לא יגיע למצב של פיטורים במצב של משבר כלכלי חלילה.
אבל אני חושבת שחלק מהבעיה בעיני ההורים שלי היא העובדה שהם מאוד משפחתיים. אבא שלי מגיע ממשפחה דתית שבה חתונה וילדים היא המטרה הכי חשובה בחיים, ואמא שלי היא הטיפוס שתמיד חלמה להיות אמא ואז סבתא כבר מגיל ארבעים בערך, ולכן מבחינתם היה יותר חשוב שאתחתן ואלד ילדים ופחות חשוב שתהיה לי קריירה.
אהבתיאהבתי
את דרך החשיבה של הורייך הרי לא תשני, וגם את המציאות לא תשני. את לא עובדת וזה כבר הרבה זמן. לא נשמע לי הגיוני להסתיר את זה מהורייך, את לא ילדה. אני מבינה שאת מתחמקת מהדיבורים שלהם ומהדאגות שלהם אבל….לא יודעת. נראה לי שהגיע הזמן לספר להם
אהבתיLiked by 3 אנשים
זה מורכב, בין השאר בגלל המורכבות של ההחלטות שכתבתי עליהן במהלך השבוע שעבר, ואין לי רצון במעורבות שלהם בהחלטות הללו.
בשלב זה אני מניחה שכשאגיע לנקודת החלטה מה הלאה אשוחח איתם.
ועולה לי שאלה: יכול להיות שהתגובה שלך מגיעה ממקום של הזדהות עם ההורים שלי כאמא?
אהבתיאהבתי
מנהלים רעילים זו לגמרי אחת הרעות החולות שיש במקומות עבודה (כמובן לא כל המנהלים כאלה, אבל יש).
אני חושבת שאחת הבעיות בישראל זו התפיסה שאם מפטרים אותך זה בהכרח כי לא היית טובה, או שעשית משהו לא בסדר. ולא בגלל שלמשל עשו קיצוצים בחברה, או כמו שקורה במשברים (כלכלים, מלחמה, קורונה) שפשוט יש גלי פיטורים וזה לא בגלל איזו סיבה ספציפית.
בחברה האחרונה שעבדתי בה, זו חברה ישראלית שנקנתה ע"י חברה אמריקאית, וחלק מהעובדים שם היו עובדים במיקור חוץ (אבל עם תנאים ממש טובים) והיו שם כמה עובדים שעבדו כך באותה חברה שנים. ו-once החברה האמריקאית החליטה שהם לא מעסיקים יותר עובדים במיקור חוץ ואסרו על החברה הישראלית לקלוט את אותם עובדים כעובדי חברה פשוט פיטרו את כולם (לכל אחד היה חוזה מתחדש, ופשוט לא חידשו את החוזה).
זה לא אומר שאותם עובדים עשו משהו רע , או לא היו עובדים טובים, זו פשוט הייתה החלטה שרירותית. ואלה דברים שקורים בהמון חברות הייטק.
יש לי ידיד שעובד בחברת הייטק מהסוג ה"ישן" שיש להם הסכמי עובדים כאלה ואחרים, אלה הסכמים עד כדי כך חזקים שהוא אמר לי שאם הוא מתפטר הוא ימשיך לקבל שכר לעוד 6-9 חודשים או משהו כזה, והוא עדיין יקבל את כל הפיצויים שמגיעים לו.
אבל היום כבר לא עושים הסכמים כאלה.
אני גם הגעתי לתפקידים ניהוליים בגיל צעיר יחסית, אני מעדיפה hands on או שילוב של השניים. אבל זה מבחינתי לא היה האתגר, כי הטכנולוגיה היא מה שתמיד עניין אותי.
אבל בעבודה הקודמת של אחי למשל הוא היה בתפקיד ניהולי (פעם ראשונה שלו בגיל 38) ואמא שלי כל כך התלהבה מזה שהוא מנהל.
ואני אמרתי לה אני כבר בגיל 23 הייתי בתפקיד הניהולי הראשון שלי. את מתלהבת מזה שהוא סוף סוף בגיל 38 אחרי שנים של עבודה הגיע לתפקיד ניהולי.
זה ממש הצחיק אותי שמבחינת אמא שלי אם אחי הגיע לתפקיד ניהולי זה ואוו, אבל זה שאני עשיתי תפקידים ניהוליים שונים לאורך חלק לא קטן מהתקופה שבה עבדתי מאז שהשתחררתי מהצבא, אז זה לא ואוו, זה סתם, זה לא באמת תפקיד ניהולי (מבחינתה).
כשאני חזרתי לגור ליד ההורים שלי גם הם היו מנסים להתערב לי בהחלטות. הם לא מכירים את העולם של הייטק, המשכורות, הדרישות וכיו"ב.
הם ראו מעט מזה כשעבדתי מהבית בתקופת הקורונה.
אבל באמת שאין להם מושג.
אבל מאבא שלי הייתי מסתירה שאני לא עובדת, הוא לא היה שם לב בכלל.
והסיבה לזה שהוא היה נכנס לחרדות קשות מעצם הידיעה שאני לא עובדת ונכנס לאובססיה סביב זה. ומאוד קשה להתנהל בחיפוש עבודה כשיש בסביבה שלך בן אדם שמתנהג ככה.
את ממש לא חייבת להורים שלך דין וחשבון לגבי המצב התעסוקתי שלך. הם לא חייבים לדעת במיוחד אם זה לא עושה לך טוב זה שהם מנסים להתערב לך בחיים ו/או בתהליך חיפוש העבודה.
אגב, באחת השנים שגרתי בת"א עבדתי באחד הבנקים הגדולים בארץ (בתפקיד בתחום המחשוב) זה היה אחד ממקומות העבודה הגרועים שעבדתי בהם.
נזניח את זה שעבדתי שם במיקור חוץ, היה הבדל מהותי בין עובדי הבנק המבוגרים עם הקביעות לבין יתר העובדים. המנהלים שם היו כאלה שתקוע להם מקל בתחת.
ומבחינתי העבודה שם הייתה סבל אחד גדול.
ממש לא חכם לעבוד במקום שסובלים בו (גם לא בריא).
אז מה להמשיך לעבוד במקום שעושה לך רע, ולא בא לך לקום אליו כשאת קמה בבוקר, את מתבאסת מזה שאת מגיעה למשרד, אז להישאר במקום כזה רק כי את יכולה לקבל קביעות ותנאים? זה לא שווה את זה.
אהבתיLiked by 1 person
במקרה שלי פוטרתי בגלל מנהלת ילדותית ורעילה. הלוואי וזה היה קיצוצים.
מה שכן בהייטק יש הרבה תפקידי ניהול שאין מחוץ להייטק – למשל ראשי צוותים זה לא משהו שקיים בחוץ, רק הדרגה מעליהם. לכן אולי פחות מתייחסים לקידומים ההתחלתיים בהייטק בתור קידום לניהול כי זה לא ניהול במובן הקלאסי של המילה.
אהבתיאהבתי