אנינו משפחה שגנטית כנראה משני הצדדים, יש לנו נטיה לבעיות שיניים, וזה משהו שלא נחסך ממני כבר מגיל מאוד צעיר.
אני חושבת שעברתי טיפול שיניים ראשון בגיל שלוש או ארבע, ועשו אותו תחת הרדמה מלאה. כנראה שזה נהוג בגילאים האלו בגלל שילוב של העובדה שקשה לגרום לילדים בגילאים האלו לשבת בשקט, וגם כי הטיפול יכול להיות אולי קשה מבחינה רגשית.
את הנושא של ״קשה מבחינה רגשית״ הכרתי בשנים הבאות, בטיפולי שיניים בתור ילדה. אני חושבת שחלקית זה נבע מטיפולי שיניים שקיבלנו שהיו בעצם באחת משתי מסגרות.
המסגרת הראשונה היתה במחלקה של לימודי רפואת שיניים בבית החולים שבו אבא שלי עבד, שם נתנו למתמחים לטפל באבחון ובסתימות קלות. מן הסתם הרמה המקצועית שלהם היתה נמוכה, ובדיעבד אני שואלת את עצמי עד כמה חוסר הניסיון אולי הוביל לקצת כאבים שרופא מנוסה היה נמנע מהם – או יכולת טובה יותר לתקשר עם ילדה שבאופן טבעי מבוהלת מהסיטואציה.
המסגרת השניה היתה לא פעם רופאים פרטיים שאמא שלי מצאה. לא פעם היא היתה מוצאת רופא צעיר בתחילת דרכו שפתח קליניקה פרטית חדשה במחשבה שהוא יהיה יחסית זול, ואז כשהוא צבר ניסיון והתחיל להעלות מחירים (כנראה שהיא באמת מצאה כאלו שהצליחו ולא נאלצו לסגור את המרפאה) – היא היתה נאלצת למצוא רופא צעיר חדש.
בדיעבד אני חושבת שהבעיה קודם כל נבעה מכך שבאותה תקופה לא היתה מודעות לזה שיש צורך בהתמחות ברפואת שיניים לילדים, עם היחס שיגרום להם להיות רגועים יחסית. לכן כנראה זכורים לי רופאים שהיו מתעצבנים וכועסים עלי כשפחדתי ומאיימים עלי שהם יוציאו את אמא שלי מהחדר אם לא אפסיק לבכות.
מה שכמובן לרוב רק גרם לי לבכות יותר.
בדיעבד אני יודעת שחוץ מאשר במקרים מאוד קיצוניים, הרדמה מקומית עובדת עלי מאוד טוב, וכשהיא עובדת אני ממש יכולה להרדם בזמן שהרופא או הרופאה מבצעים את העבודה שלהם. הבעיה היא שלא פעם הרופאים היו מתחילים לעבוד כמה דקות לפני שההרדמה פעלה בצורה מלאה (אני לא יודעת אם זה נבע מחוסר סבלנות שלהם או שפשוט אני צריכה כמה דקות נוספות שההרדמה תעבוד עבורי) והייתי מרגישה כאב, מה שהיה מכניס אותי ללחץ ולבכי.
בשנה האחרונה שלי לתואר, גרתי בדירה עם שותף ושותפה – ולשותפה היתה חברה שהיתה מאוד חביבה ופטפטנית גם איתי כשהיא היתה באה לבקר.
באחד הימים איכשהו יצא לנו לשוחח על רופאי שיניים, והיא סיפרה לי שאצלה הרדמה מקומית לא ממש עובדת טוב, כנראה בגלל שהיא היתה מאוד לחוצה ורמת הלחץ החריגה שלה באמת מנעה מהחומר לעבוד (אולי בשילוב עם זה שהחומר אולי עבד עליה פחות טוב). היה לה אז רופא שיניים שהכיר אותה וידע מראש לתת לה לפחות שתי זריקות לפני שהוא מנה להתחיל לעבוד עליה, ולפעמים היא היתה צריכה כמה זריקות נוספות כדי שהוא יוכל לעבוד.
זה מזכיר לי גם שהכרתי פעם מישהי שהיתה רגישה לחומרי ההרדמה (לא ברור לי אם לחומרי הרדמה מקומיים או גם לכאלו שכרוכים בהרדמה כללית) ונאלצה לעבור טיפולים בלעדיהם, כולל למשל מצבים של טיפולי שורש.
אני ממש לא במקום הזה, תודה לאל, אבל עם השנים פיתחתי ממש חששות מפני רופאי שיניים שלא עברו גם כשכבר לא הייתי ילדה קטנה.
בתור מתבגרת אם היתה נשברת לי סתימה או משהו יכולתי להסתובב כמה ימים לפני שאמרתי לאמא שלי שזה קרה והיא תקבע ךי תור לרופא. אני זוכרת שכשהיא כבר קבעה את התור, ממש הייתי סופרת את הימים עד שהאירוע הנוראי עומד להגיע, וביום עצמו כבר הייתי מנסה לשכנע את עצמי שעדיף כבר לתת לתור לעבור ולסיים עם הזוועה.
בשלב זה כבר לרוב לא הייתי מרגישה כאב בטיפול – אני לא יודעת אם סוף סוף הגענו לרופא שהיה נותן לחומר מספיק זמן לעבוד, או שהחומרים השתפרו עם השנים והחומרים החדשים עבדו עלי מהר יותר.
הסיוט הגדול שלי היה דווקא הרופא עצמו: רופא ממוצא צרפתי שהיה תמיד מוצא אססיטנטיות דוברות צרפתית שוטפת, והם היו משוחחים ביניהם בצרפתית לכל אורך הטיפול.
אלא אם הוא היה רוצה להעביר ביקורת (למשל אם בגעתי אליו ישירות מבית הספר ולא הספקתי לצחצח שיניים לפני הביקור), ואז הוא היה ״משחיל״ כמה מילים בעברית כדי שהוא יעביר ביקורת אבל כביכול ״מרומזת״ (או יותר נכון – מרושעת).
ואיכשהו החששות מרופאי שיניים נשארו לי עם השנים, כנראה בגלל היחס הזה ויחס דומה של רופאים אחרים.
אני זוכרת למשל שפעם הלכתי לרופאת שיניים של קופת חולים כשהייתי סטודנטית – והיא אבחנה שצריך לעשות לי טיפול שורש. ולמי שלא מכיר, טיפול שורש דורש שאחריו יתקינו על השן כתר כדי לשמור עליה. ומבחינה המקצועית זו המלצה טובה כמובן – אבל בתור סטודנטית היה ברור לי שאצטרך להעזר בהורים שלי לשלם על הטיפול שיהיה קצת יותר יקר, וזכרתי שאבא שלי בזמנו אמר משהו שאולי גם בתור סטודנטית אוכל לקבל טיפול בזול יותר במסגרת בית החולים שבו הוא עבד. אמנם זה לא השתלם מבחינתי לנסוע לעיר אחרת עבור טיפולים פשוטים כמו סתימות, אבל בהחלט יכול היה להשתלם כלכלית במקרה של טיפול יחסית יקר כמו כתר.
אמרתי את זה לרופאה, והסברתי לה שאם אני לא אוכל לקבל את הטיפול דרך אבא שלי כמובן אשמח לעשות את הכתר אצלה.
אבל היא משום מה חשבה שאני מנסה להתחמק מלעשות את הטיפול, ולכן איימה שאו שאני מסכימה במקום להתחייב לעשות אצלה את הטיפול המלא – או שהיא לא תטפל בי בכלל.
בסוף ויתרתי, היא סתמה לי את השן באופן בסיסי, וכמה ימים אחר כך כשאבא שלי אמר שאין לי כבר ביטוח דרך מקום העבודה שלו ושאפנה לרופא שיניים בעיר שבה גרתי – פשוט פניתי למרפאה אחרת לעשות את הטיפול.
גרירת הרגליים הזו כומבן גבתה מחיר בכך שלא פעם מצבן של השיניים שלי החמיר ללא בדיקות סדירות ובמיוחד כשדחיתי טיפולים.
היה למשל פעם מצב שבו כסטודנטית סבלתי מכאבי שיניים חזקים כמה ימים ובמיוחד בלילות עד שגררתי את עצמי לטיפול חירום אצל אותה רופאה שטיפלה בי בטיפול השורש. מצבה של השן הכואבת דרש טיפול שורש, אבל מצבה היה כל כך קשה שההרדמה פשוט לא עבדה עליה, או לפחות לא עבדה בצורה מלאה, וממש התקשיתי לשמור על פה פתוח מרוב כאבים כדי לאפשר לרופאה לעבוד.
למזלי היא איכשהו הצליחה לסיים את העבודה, ואני זוכרת כמה שעות אחר כך את התחושה הנפלאה שהשן כבר לא כואבת יותר.
למזלי, היתה לי במובן מסוים חוויה מתקנת כשגרתי בארה״ב.
יום אחד התחילה לכאוב לי אחת משיני הבינה שלי. כשהכאבים הפכו לבלתי נסבלים ביקשתי מאחד הקולגות שלי את מספר הטלפון של רופא השיניים שלו – וכשהגעתי לתור שלי הוא אמר שלא ממש נהוג לטפל בשיני בינה, ובמיוחד במצב כזה קשה – ושצריך לעקור את השן.
העניין הוא שבארה״ב יש את רופא השיניים הבסיסי שמטפל בסתימות, כתרים, וטיפולי שיננית – ולכל טיפול מורכב אחר (כמו טיפולי שורש או עקירות), הוא מפנה את המטופלים לרופא אחר.
ובמקרה של עקירות היה מדובר על מישהו שכנראה היה כירורג פה ולסת, וכמה שבועות אחר כך כשהגיע התור שלי, לא היתה מאושרת ממני לשמוע שהוא מבצע עקירות בהרדמה מלאה. מבחינתי החשש מהטיפול היה כזה גדול שהעדפתי את הסיכונים שבהרדמה מלאה (הייתי אז בת עשרים ושש או עשרים ושבע, כך שלא ממש חששתי מההרדמה עצמה). הרופא היה מודאג לשמוע שאצטרך לחזור הביתה במונית אחרי הטיפול (כנראה מחשש שהנהג ינצל אותי או אפילו ישדוד אותי), ולכן ביקשתי מחברה לאסוף אותי הביתה אחרי העקירה.
רק מסתבר שמבחינת הרופא – היתה ציפיה לא רק שמישהו יחזיר אותי הביתה, אלא שגם יהיה מישהו שישאר איתי כמה שעות אחר כך לוודא שאני בסדר אחרי ההרדמה המלאה. אבל ידעתי שהחברה לא תוכל להישאר כי היא אמא לילדים, כך שלא היה מי שישאר איתי, והרופא אמר שהוא יבצע את העקירה בהרדמה מקומית.
אני מניחה שאם הייתי יודעת מראש שהטיפול הולך להיות בהרדמה מקומית הייתי נכנסת לחרדות, אבל למזלי לא ממש היה זמן לזה.
אני לא יודעת אם מה שעזר היתה העובדה שהמנתח באמת הזריק לי המון חומר הרדמה מקומי מלכתחילה ואז חיכה המון זמן לתת לו לפעול, או העובדה שבכל סימן שאולי אני מרגישה משהו – הוא מיד הזריק עוד חומר הרדמה.
אבל בדיעבד לא הרגשתי כלום, וגם המון שעות אחר כך כשההרדמה התחילה סוף סוף להעלם – הכאבים לא היו נוראים מידי. לקחתי אדוויל במהלך היום והלילה, ויום אחר כבר הסתדרתי בלי כדורים (ולקחתי אחד רק בלילה כדי לוודא שאשן). למען האמת אפילו הרגשתי קצת אשמה שלקחתי יום מחלה לא רק ביום העקירה עצמו אלא גם ביום אחריו כי ציפיתי להיות במצב קשה משמעותית.
התיירת המקרית 
אני גאה של הנחלתי לילדים שלי את הפחד מרופא שיניים. אני זוכר את שניהם כקטנים מקבלים טיפולים, בלי בעיות.
גם הנכדים שלי הולכים בשמחה לרופא השיניים. פעמיים בשנה, כמו שצריך.
אני מגיל 7 עד 12 הייתי בטיפול אורתודנטי מאסיבי. לצערי היו רופאים נוראים, אחת שקדחה והתעלמה ממני, כד שדחפתי אותה והיא קדחה לי חור בשפה. הם ידעו שאני הבן של מנהל המרפאה, אז היא נבהלה נורא. מגיע לה.
אח"כ היה לי חבר, שטיפל בי כשסיים לימודיו. לא סבלתי כלום, אבל ויתרתי.
ואז לילה אחד, בשל חום גבוה התעלפתי, נפלתי על הפנים ונשברה השן. ד' הציעה לי ללכת לאבא של חברה שלנו. דחיתי ודחיתי, הלכתי וסיימתי עם שישה כתרים מקדימה.
ואז שוב סרבתי ללכת, עד שהוכרעתי. הלכתי לאחי החברה שלנו, ומאז כבר כעשר שנים, שיננית 4 פעמים בשנה, טיפולים משמרים, תיקון סתימות, הכל.
אהבתיLiked by 1 person
ההורים שלי לקחו אותנו לטיפול אורתודנטי, שאצלי הוא לא צלח בגלל חוסר שיתוף פעולה שלי.
בדיעבד אני חושבת שאני סובלת מרגישות חושית גבוהה במיוחד, כנראה בגלל הפרעות קשב וריכוז או שונות נוירולוגית דומה, והמכשירים עצמם (כולל פלטה פשוטה) היו לי נורא לא נוחים, במיוחד בשעות הלילה כשהייתי צריכה לישון איתם.
אני זוכרת למשל שאת הפלטה הייתי מורידה, וכדי שהיא לא תעלם ואוכל ללבוש אותה שוב ישר על הבוקר, הייתי פשוט מכניסה אותה לפינה הכי פנימית של הציפית של הכרית, ופשוט מוציאה אותה בבוקר.
פעם ישנתי אצל חברה ששם איכשהו נוצרה סיטואציה שהאמא התחילה לסדר את המצעים ולזרוק את אלו שלי לכביסה לפני שהצלחתי לחלץ את הפלטה משם, והייתי צריכה להסביר לה מה אני מחפשת בציפית שהיא עמדה לזרוק למכונה.
אבל הקושי הרציני התחיל כשהאורתודנטית נתנה לי בכיתה ח׳ או ט׳ ״רסן״ כדי להזיז את השיניים שלי אחורה כדי לפנות מקום, בעיקר כדי לא לעקור שיניים עבור המקום הזה. מעבר לחוסר הנוחות של המתקן – אני קיבלתי גם ״רסן״ שלא נסגר אחורנית על הצוואר אלא רסן שהיה צריך לשים אותו על הראש – משהו עוד יותר בולט ועוד יותר חריג, שסירבתי ללבוש לבית הספר מחשש ללעג והצקות של חלק מהתלמידים שהיו מספיק מרושעים כדי למשוך אותו ״בצחוק״ (משהו שההורים שלי לא חשבו שיקרה אבל אני אז וגם כיום כמבוגרת חושבת שהיה אופציה מאוד מציאותית).
תוסיף לזה את העובדה שהתחמקתי מללבוש את הרסן בלילה מחוסר נוחות – וקיבלת מתכון לכך שהוא לא יעבוד.
אני זוכרת שהיתה איתי בכיתה תלמידה שמצב השיניים שלה הצדיק עקירה של שתיים מהן כדי ליישר את שאר השיניים במקום השימוש ברסן. מן הסתם מצבה היה חמור יותר והעקירה טיפול הרבה יותר דרסטי, אבל אני קינאתי בה על הקלות שבה היא פשוט עברה ללבוש גשר בלי הרסן השנוא.
אהבתיאהבתי
חוויות קשות מאוד.☹️
אהבתיLiked by 1 person
אני חושבת שעד היום מאוד קשה לצוות הפדגוגי לטפל במקרים של הצקות ובריונות, אבל יש מסגרות מסוימות שאפילו לא מנסות.
אהבתיאהבתי
הו… גם לי היו סיפורי רופאי שיניים. בתור ילדה צעירה הייתי אצל כמה רופאי שיניים שפשוט התעלמו מהעובדה שיש ילדה מסביב לפה שהם מטפלים בו, והופתעו מהעובדה שאני בוכה/צועקת/מסרבת לקבל שיקדחו בי.
בגיל 12 בערך לקחתי את אחותי "שק קמח", נפלתי ושברתי את 2 השיניים הקדמיות. מאותו שלב עברתי בערך את כל רופאי השיניים של חיפה, כל אחד מהם באיזה שלב אמר לאמא שלי – גברת, אל תחזרי אלי.
ואז, בגיל 16, הגעתי לרופא השיניים הראשון שהיה בן אדם. עולה חדש מארגנטינה (שלא שמע עלי) – שבמקום להודיע לי ש"מה פתאום זה לא כואב ותפסיקי לעשות הצגות", התייחס אלי, וידא שההרדמה המקומית עובדת, וטיפל בי ולא רק בשיניים.
חזרתי אליו לטיפולים גם בזמן הצבא והקבע. עד שהוא יצא לפנסיה.
כשהייתי בת 32 חשבתי שאני גיבורה, והלכתי לרופא של מכבי… זו היתה שוב טעות. יצאתי מהם בפניקה, עם רגלים רועדות – ולא חזרתי.
מאז אני אצל רופא שיניים מקסים ואנושי וחמוד, ואני מפחדת מהיום שהוא יצא לפנסיה….
אהבתיLiked by 1 person
הפן האנושי של הרופא מאוד חשוב, וחבל שרופאי שיניים לא מודעים לזה.
למשל אחרי שהייתי אצל הרופא שהתעלם מזה שאחד מהשורשים של השן שלי לא נרדם, הגעתי לאותה רופאה מומחית עם מיקרוסקופ שטיפלה בשן אחרת שלי. ובגלל שהיה מדובר על שן אחרי טיפול שורש קודם שהיא היתה צריכה לתקן – היא לא הרדימה אותה כי השן כבר ״מתה״.
ובאמת רוב הטיפול לא הרגשתי כלום, אבל בשלב מסוים התחלתי להרגיש קצת דקירות ואמרתי לה על זה. היא אמרה לי שהיא כמובן תיתן לי זריקת הרדמה אם צריך, אבל היא מעדיפה שלא לבזבז על זה זמן כי הכאבים לא יהיו יותר חזקים ממה שהרגשתי, והיא מעדיפה לנצל את התור בצורה כמה שיותר יעילה בגלל שקשה להשיג אלי תורים. היא אפילו אמרה לי שהיא שמחה לשמוע ממני שאני מרגישה את הפעולות שלה כי זה משום מה היה סימן טוב.
עצם זה שהיא הכירה בזה שכואב לי ונתנה לי את הבחירה האם לקבל הרדמה או לא היתה בדיוק מה שחסר לכל הרופאים האלו.
אהבתיאהבתי
הורי מאד הזניחו את הטיפול בשיניים שלי כל הילדות וההתבגרות, כנראה מחוסר מודעות בשילוב קמצנות – הזניחו גם את עצמם. אפילו צחצוח שיניים היה חפיף אצלנו במשפחה, שלא לדבר על חוט דנטלי שלא ידענו שקיים או שיננית.
כתוצאה מכך השיניים שלי היו במצב גרוע בשנות העשרים שלי ובעיקר בהריונות עברתי המון טיפולי שורש, סיוט אמיתי. בהדרגה למדתי לטפל בשיניים כמו שצריך, התחלתי ללכת קבוע לשיננית ומצאתי רופא שיניים שסמכתי עליו. הוא היה בן אדם וגם איש מקצוע טוב – פרט להשתלה אחת שהיו בה בעיות, ממש סבלתי, בדיוק בהתחלת המגיפה של הקורונה. אבל בסך הכל הוא היה מצוין. לצערי שמעתי שהוא נפטר… אז לא יודעת אל מי אלך בפעם הבאה שאזדקק לרופא שיניים
אהבתיLiked by 1 person
בהחלט חשוב למצוא רופא טוב, זה החסרון של המרפאות של קופת חולים – שהרופאים בה לא יציבים, ולמרות שהיו לי לרוב רופאים טובים, לפעמים זה פחות עובד.
אני חושבת שלפעמים זה אישי – למשל היתה לי מכרה שאהבה את רופא השיניים שלה, אבל אמרה שהוא נוטה לדחוף מאוד להשתלות שיניים. יכול להיות שלמישהו שיש שינים בריאות יחסית זה לא בהכרח רע, אבל למי שאין – זה יכול להיות יקר ואולי אפילו מיותר רפואית בגלל מספר ההשתלות.
אהבתיאהבתי
אף פעם לא הבנתי את הפחד מרופאי שיניים, עד שקראתי את הפוסט שלך – זה זוועה! איך אפשר לצעוק על ילדה קטנה ומפוחדת שגם סובלת מכאבים?
למזלי, מעולם עדיין לא היו לי חורים בשיניים, ככה שהטיפולים שאני עוברת (מקפידה על מילוי חריצים וניקוי) לא כואבים.
לדעתך כל הבעיות בילדות הן באמת רק בגלל גנטיקה גרועה? לא היה גם ברקע אכילת ממתקים או דברים מתוקים? אולי זה גם הגיע בשילוב עם אי הקפדה על צחצוח מלא ויסודי?
אהבתיLiked by 1 person
אני חושבת שזה שילוב של הדברים, כלומר יש כאלו שהשיניים שלהם בגלל מבנה או בגלל מחסור בסידן או פלואור או דברים אחרים יותר רגישות לחורים, אבל כשהייתי ילדה פחות דאגו לצחצוח נכון וניקוי בין השיניים – וכנראה שהשילוב של שיניים רגישות וניקוי פחות טוב היה בעייתי.
ותראי, יש אנשים שגם כמבוגרים סובלים מחרדות כאלו קשות מרופאי שיניים שהם יכולים לעבור טיפולים רק בהרדמה מלאה. יש לחלקם גם קושי בטיפולים שלא מכאיבים ואין בהם בכלל הרדמה כמו התאמה של כתרים.
אהבתיאהבתי
נראה להרבה אנשים יש טראומות מרופאי שיניים. לי איכשהו פחות
אהבתיLiked by 1 person
אז יש לך מזל 🙂
אהבתיLiked by 1 person
ואוו, בחיים לא הייתי נותנת לילד ללכת לרופא שיניים מתלמד, לא מספיק הסיטואציה מלחיצה ולא נעימה אז רופא מתלמד שעדיין לא יודע לגמרי איך לתקשר ולטפל בילד צעיר. בשביל מה לגרום לילד טראומה מרופאי שיניים.
ת'כלס באופן כללי לא הייתי הולכת לרופאי שיניים מתלמדים, רוב מי שאני מכירה שהלך, זה כי לא היה להם כסף לשלם לרופ"ש רגיל.
ובכן, הנה תחום שלא שווה לחסוך עליו.
שיניים הן נכס מאוד גדול שלנו ולכן צריך לשמור עליו.
אני תמיד הלכתי לרופאי שיניים פרטיים, גם כשהייתי ילדה כך הורים שלי עשו.
הייתה תקופה שההורים שלי ניסו לחסוך כסף והלכו לטפל בשיניים שלהם בקופ"ח והם יצאו עם נזקים גדולים לשנים קדימה.
אגב, גם היום בארץ רופא שיניים רגיל לא יעשה עקירות כירורגיות כמו עקירות של שיני בינה.
אהבתיLiked by 1 person
באותה תקופה גם רופאים מוסמכים לא בהכרח ידעו איך להתייחס כמו שצריך לילדים, אז אולי דווקא המתמחים שהיו צעירים יותר היו יודעים להתחבר יותר טוב לילדים.
והיתה שם ביקורת מאוד חזקה על המתמחים מרופאים מוסמכים, ואם הם לא היו יכולים לבצע טיפול מסוים, אז הרופא הותיק היה מבצע אותו.
אצלי בקופה כמעט תמיד היו רופאי שיניים טובים, ודווקא פרטיים לא פעם היו גרועים, כולל רופא שכתר הוא עשה לי נפל אחרי פחות משנתיים, וגם התחיל להתפורר מאוד מהר.
אהבתיאהבתי
זה ממש לא נכון מה שאת כותבת, אני אמנם צעירה ממך בכמה שנים אבל כילדה הלכתי לרופא שיניים (לא רופא שיניים של ילדים), שלא הייתה לו שום בעיה לטפל בי או כל ילד אחר והוא היה נעים ומרגיע והחוויה הזאת הייתה רחוקה מלא להיות נעימה כפי שאת מתארת את החוויות שלך אצל רופאי שיניים.
ההורים שלך פשוט התקמצנו על ההוצאה הכספית הגדולה של ללכת לרופא שיניים שיודע להתייחס לפציינטים שלו, לא משנה מה גילם, כמו שצריך.
העיקר שיהיה רופ"ש שיטפל בבעיה.
אפילו כשאחי הקטן (צעיר ממני ב4 שנים) היה צריך טיפול שיניים בגיל 5 (אני מדברת פה על תחילת שנות ה90) ההורים שלי היו צריכים לחפש ממש רופא שיניים לילדים כי היו לאחי כ"כ הרבה חורים בשיניים שהיה צריך לעשות את זה בהרדמה מלאה כי הוא לא הסכים שיטפלו בו בכל שן בנפרד.
הבעיה בקופ"ח זה בכלל לא הרופאים, אחד מהרופאים שההורים שלי הולכים אליו עובד גם בקופ"ח. והוא אמר לנו שקופות החולים קונות חומרים זולים ופחות איכותיים והעבודה בהתאם.
זה כמו שלא משנה מה כשאני הולכת לשיננית של קופ"ח אני יוצאת משם כמו ערפד וכשאני הולכת בפרטי שום דבר כזה לא קורה.
אבל אנשים מעדיפים לא לשלם כסף על שיננית ולכן הולכים דרך קופ"ח כי מגיע בחינם.
ואנשים עם ילדים היום יעדיפו ללכת לקופ"ח כי טיפולי שינייים לילדים זה בחינם.
אהבתיאהבתי
י במשך שנים היו שינניות מעולות בקופות חולים, וכשאני הייתי ילדה לפחות בירושלים לא היו רופאי שיניים שהתמחו בילדים.
ושוב, אין שום דבר שמבטיח שרופאים פרטיים גם לא ישתמשו בחומרים זולים כדי להבטיח רווח כמה שיורת גדול, או כדי שהמחירים שלהם יהיו נמוכים ותחרותיים כדי שהם יוכלו לשרוד כעצמאים.
אהבתיאהבתי