בסוף אוקטובר, גיליתי שיש מפגש שאורגן באחת מקבוצות הפייסבוק המקצועיות שלי למחפשות עבודה. בעצם היה מדובר על סדרת הרצאות, בין השאר של שתי נשות מקצוע שעוסקות בהיבטים שונים של תחום הראיונות שממליצות על מה הדרך הטובה לענות לשאלות שונות.
הבעיה? לא פעם אירועים כאלו דורשים שיתוף פעולה של חברה כזו או אחרת. זה לא משהו משמעותי מאוד להרבה חברות – הן צריכות לספק מקום למפגש, וגם אם הן נחמדות הן גם מספקות כיבוד בסיסי כתלות באופי המפגש.
ביולי למשל הייתי במפגש שבעצם היה מעין כנס עם הרבה מאוד סדנאות לבחירה שאורגן עבור קבוצת פייסבוק אחרת וגדולה יותר. בגלל שפה היה מדובר על כנס רציני לכמה עשרות טובות של נשים, שכלל גם הרצאה של נטע ריבקין – היו כמה חברות שעמדו מאחורי הכנס, ובנוסף שילמנו אנחנו מחיר סמלי על הכרטיסים.
אבל המפגש של סוף אוקטובר היה קטן ומוגבל יותר מבחינת תכנים, ובגלל זה היה חינמי עבורנו וכנראה בעלות לא גבוהה של החברה. היה כיבוד נחמד, ההרצאות עצמן היו נחמדות, והמעורבות היחידה של החברה המארחת (שׁבאמת פינקה אותנו בכיבוד וגם במחברת יפה שלקחנו הביתה) היתה הרצאה של אחת מהמנהלות שסיפרה לנו על החברה, מה היא עושה, ואיך החברה תורמת לחברה ולסביבה.
אבל אני כמעט שלא הגעתי למפגש הזה – מסיבה פשוטה: החברה המארחת היתה חברה שנמצאת באותו בניין שבו נמצאת החברה שבה עבדתי עד לפני כמה חודשים רק קומה אחת מעליה. לבניין עצמו יש שלוש כניסות, אבל הכניסה לחברה הזו נמצאת באותה כניסה שבה נמצאת החברה שלי לשעבר.
והמפגש היה ביום שבו ידעתי שכל העובדים בחברה שבה עבדתי אמורים להגיע למשרד, ובדיוק בשעה שרבים יוצאים הביתה.
וממש פחדתי לפגוש מישהו מהם במעלית או בחניה – גם מהבחינה הזו שאחרי כל כך הרבה זמן עדיין לא מצאתי עבודה, ולא רציתי לענות על למה ומה קרה פה, וגם מהבחינה הזו שלא רציתי לפגוש אנשים שהיו מעורבים בפיטורים שלי שהפגישה מולם יכלה היתה להיות מביכה. מעבר לזה, אין לי מושג עד כמה הגרסא של המנהלת הישירה שלי על מה ולמה זה קרה הפכה להיות נפוצה בין אנשים שהכרתי בתוך או מחו לצוןות, ולא ממש בא לי להתמודד עם הערות ושאלות שנובעות מהסיטואציה שבה היא שיתפה את הגרסא שלה לעניינים.
בסופו של דבר מסתבר שלא הייתי צריכה להגיע למשרדים עצמם אלא לאולם שנמצא בחלק אחר של הבניין ובכניסה אחרת, רק שלא ידעתי את זה ואיכשהו פספסתי את השלטים. לכן עשיתי עיקוף די גדול מהדלת שמובילה לבניין מהצד של החניה האחורית, ונכנסתי דרך הדלת הקדמית ועליתי במעלית שהגיעה מהר לקומה עצמה.
כנראה שלא ראיתי אף אחד בדרך. ה״כנראה״ נבע מזה שכשעקפתי את הבניין, עברתי מרחוק ליד ספסל פיקניק כזה שכמה כמוהו נמצאים ליד הבניין כדי לאפשר למעשנים לעשן בנוחות במהלך היום – וכנראה גם לאנשים לשוחח.
ובספסל הזה ישבו שתי נשים ושוחחו, ואחת מהן נראתה מאוד דומה למישהי מהחברה שלי לשעבר – אישה דתיה עם תספורת מתולתלת עד הכתפיים. לא ממש טרחתי להסתכל באופן ישיר על הנשים האלו כדי לא למשוך את תשומת ליבן (גם כדי לא להפריע וגם כדי שאם אני מכירה אותן הן לא ישימו לב אלי) כך שלא ממש הייתי בטוחה שזו היא, אבל יש סיכוי שכן. יש גם סיכוי קטן שהיא ראתה אותי, אבל היא עצמה לא אמרה לי כלום ולכן אני חושבת שלא.
למרות שאולי היא פשוט לא טרחה להגיד לי שלום ולכל היותר סיפרה את זה למכרים בחברה לשעבר וזהו.
בסוף כשהגעתי לקומה הפקידה הפנתה אותי למקום הנכון, ושם היה האירוע שכמו שכתבתי בסוף היה טוב ויעיל.
אבל הקטע המוזר היה עד כמה בעצם ״הרגשתי בבית״ בדרך לשם, וגם בבניין עצמו.
למשל בדרך לשם נסעתי באוטובוס שתמיד הייתי נוסעת איתו אם הייתי נוסעת לעבודה מהבית ולא מחדר הכושר. הפקקים היו שונים בשעות האלו, אבל הדרך עדיין היתה מוכרת. ההפתעה היחידה היתה שמאפייה בבני ברק שתמיד הייתי קונה ממנה במשלוח לחמניות נראה היה שנסגרה – רק כדי שאראה כמה בניינים אחר כך שהיא עברה זמנית מקום כדי שהם יוכלו לשפץ את המאפייה המקורית.
וגם הדרך הלוך וחזור מתחנת האוטובוס באיזור התעשיה לבניין היתה מוכרת, כולל מקטע מסוים שבו נאלצתי לעבור במדרכה ליד מפעל למלט שהמדרכה לידו תמיד היתה שחוקה לגמרי מהמשאיות שנסעו עליה ללא הרף, וגם האבנים הקטנות שנשארו אחרי שהאספלט נעלם תמיד היו חלקלקות אחרי שמשום מה היו כל הזמן שוטפים שם דברים, מה שהפך את ההליכה שם למפחידה מחשש שאפול, מה שהיה מפחיד יותר כי היו שם משאיות שנסעו כל הזמן ופחדתי שהנהגים אולי לא יראו אותי וידרסו אותי בטעות.
היו שם גם החתולות שתמיד היו מבקשות ממני אוכל, ומסתבר שאפילו לאחר יותר מחצי שנה – הן זכרו אותי וביקשו ממני אוכל שוב, או לפחות הריחו את האוכל שבמקרה היה לי בתיק ולכן ביקשו.
וכמובן שהאוטובוס בחזור לא הגיע. זה משהו שהכרתי גם מהתקופה שבה עבדתי שם לא פעם האוטובוסים היו כנראה מעדיפים לקצר את הדרך ולא לעבור בדרך התעשייה במחשבה שבקושי יש שם אנשים בשעות הערב, גם אם היו.
רק שהפעם זה קרה פעמיים. שני אוטובוסים נראו כאילו הם מגיעים, רק שהם לא הגיעו.
ואני לא הייתי היחידה שם אלא גם שתי בנות אחרות שהיו במפגש. והן התחילו לנסות לחשוב על איך לנסוע הביתה בדרך אחרת. אני אישית החלטתי להתפנק ולקחת מונית הביתה, אבל לא היה לי נעים מהן אז חיכיתי שהן יתרחקו – רק שבדרך שלהן להתרחק הגיע אוטובוס מקו אחר שהן טענו שיכול להיות שימושי עבורנו והתחילו לשאול אותי למה לא עליתי עליו…
בסופו של דבר חזרתי הביתה במונית, עוד משהו שנאלצתי לעשות לא פעם כשעבדתי שם, בעיקר בשיא המלחמה כשחששתי שיתפסו אותי אזעקות בדרך לתחנת האוטובוס או בזמן ההמתנה.
אבל קשה לי להחליט אם היה לי נחמד לחזור לשם, או שזה היה סיכון מיותר במפש עם אנשים שאולי עדיף היה שלא אפגוש.
התיירת המקרית 
המפגש בסוף היה שימושי?
לא הייתי בטוחה שהבנתי נכון, אבל מסתבר שכן. למה הביאו את נטע ריבקין להרצות בכנס לחיפוש עבודה? מה הקשר שלה לעבודה בהיי טק או לעבודה בכלל? עם כל הכבוד שהיא טובה בהנפת חישוקים, נראה לי שיש יותר מתאימים ממנה להרצות בקטע של עבודה בתעשייה.
אהבתיLiked by 1 person
כדי להיות טובה כמוה ב״הנפת חישוקים״ צריך להשקיע הרבה מאוד זמן ומאמץ, וזו יכולה להיות השראה לאנשים אחרים.
אהבתיLiked by 1 person
את מרגישה שההרצאה שלך קידמה אותך איכשהו במציאת עבודה חדשה בשוק ההיטק או בתחום שלך בכללי?
אהבתיאהבתי
היא בהחלט מעוררת מחשבות על הרגלי עבודה יעילים וכלים דומים.
אהבתיאהבתי
הרפתקה היתה לך.
כמו כל הרפתקה – יש תקוות ויש חששות. נדמה לי שצלחת את כל המכשולים. ואני שואל כמו אור – היתה תוצאה שימושית?
ומדוע "לא נעים" לך? לא עשית שום דבר רע. לא עשית שום מעשה פלילי. בתעשייה שלכם, גם על פי עדותך, פיטורים זה ענין רגיל, אפילו יותר מאשר אצל שחקנים.
אהבתיLiked by 1 person
עדיין לא רציתי לפגוש אנשים ולענות על שאלות למה עדיין אין לי עבודה.
אהבתיLiked by 1 person
הבנתי
אהבתיאהבתי
אני מקווה שזו לפחות הזדמנות לאכול "קצת" אוכל טוב, ובזול.
אהבתיLiked by 1 person
מדובר היה על כריכים, ירקות חתוכים, וכו׳.
אהבתיאהבתי
פעם אפילו שבעתי מכריכים ועוד דברים שהוגשו בכנסים שאפילו לא שילמתי על הרשמה להם.
אהבתיאהבתי
טבל זה לא בהכרח מוגדר בתור ״אוכל טוב״…
אהבתיאהבתי
היה לי קשה לשמוע שאת עשית הכל כדי להימנע מלפגוש אנשים מהעבודה הקודמת. לא עשית שום דבר רע והיית אמורה לעבור שם עם ראש מורם ולא היתה עלייך חובה לענות על שום שאלות או להגיב על שום הערה. עצוב לי שכך הרגשת.
אהבתיLiked by 1 person
ברור שלא, אבל בגלל שעזבתי בנסיבות שבהן היתה ביקורת על היכולות המקצועיות שלי, עצם העובדה שלוקח לי זמן למצוא עבודה כביכול יכול רק לאושש את זה בעיני אותם קולגות לשעבר…
אהבתיLiked by 1 person
אני מבין שהיה לך קשה אבל מסכים עם קודמיי שאת לא צריכה להרגיש רע בסיטואציה כזאת. תמיד אפשר לומר שהכל בסדר ואת ממהרת…
יופי שהלכת למפגש ונהנית
אהבתיLiked by 1 person
תודה רבה!
אהבתיאהבתי
מהניסיון שלי, אנשים במקומות עבודה אחרי שעזבת, לא משנה מה הסיבה שעזבת (או הועזבת) אלא אם כן אלה אנשים שנשארו איתך בקשר, ממש לא מעניין אותם מה קורה איתך ולמה עזבת וכיו"ב. הם עסוקים בחיים שלהם ובעבודה שלהם. ואת היית חלק מהצוות שלהם X זמן ועכשיו את כבר לא.
לא חושבת שאם יש אירוע כזה באותו בניין שבו עבדת בעבר, שזה צריך להפריע לך.
והכי הרבה אם את נתקלת במישהו שאת מכירה את יכולה להגיד שלום או להנהן עם הראש. לא חייבים לעשות מזה issue.
אהבתיLiked by 1 person
מניסיון שלי יש הרבה רכילות סביב הדברים האלו, במיוחד במצב שבו אני פתאום עוזבת עם הסבר לא ממש מובן באמצע משבר כלכלי.
אם למשל האירוע היה קורה עוד שנה שנתיים, כנראה שהיית צודקת. אבל עד לא מזמן היה קולגה שהיה נכנד ללינקדאין שלי כדי לראות אם שיניתי סטטוס של מקום עבודה אז כנראה שעדיין היה עניין בי…
אהבתיאהבתי
את מתעסקת באנשים שעיסוקם הוא רכילות על אנשים אחרים, ורוב האנשים הם לא כאלה. קולגות לעבודה באים והולכים ואת אף אחד לא מעניין למה אנשים עזבו (בין אם זה מבחירה ובין אם לא).
לא נעים להגיד אבל ברגע שעזבת את לא באמת מעניינת אף אחד ממי שנשאר שם.
אהבתיאהבתי
אני חושבת שאנשים אוהבים להתעסק בדרמות, ועד שלא תגיע דרמה אחרת – אני אהיה הדרמה התורנית עבורם.
אהבתיאהבתי
זה מה שאת חושבת, וזכותך לחשוב מה שאת רוצה.
בפועל, את רוב האנשים את פשוט לא מעניינת אחרי שעזבת.
ואם את מגדירה את עצמך בתור "דרמה" או את העזיבה שלך כדרמתית עבור אחרים, את צריכה לחשוב למה את משאירה את הרושם הזה (שהוא רושם לא חיובי).
כי בחברות, את עוד עובדת, עוד בורג קטן במערכת שניתן להחליף.
אף אחד לא עושה דרמות מכך שעובד עוזב.
כשסמנכ"ל מערכות מידע עוזב (ובכלל כשאנשים בדרג ניהולי גבוה עוזבים), אז כולם מרימים גבה כשעובד פשוט עוזב, כולם פשוט ממשיכים הלאה.
לא נעים להגיד אבל במקומות עבודה אחרי שעזבת את לא מעניינת אף אחד.
אהבתיאהבתי
את יודעת כמה פעמים ראיתי אנשים עוזבים בנסיבות של פיטורים שהגורם שלהם לא היה ממש ברור? ובכל פעם היתה רכילות כזו שנמשכה לא מעט זמן, ולא פעם גם ״נזכרו״ בהם אחרי חודשים כי מישהו פגש אום וגילה מידע חדש על איפה הם מצאו עבודה או שהם לא מצאו עבודה.
אהבתיאהבתי