חגיגות יום הולדת

כדי לחגוג את יום ההולדת העגול שלי, ההורים שלי התעקשו להזמין את כל המשפחה למלון לשישי שבת. אני מודה שאני פחות מתחברת לנופשונים כאלו, אבל להורים שלי היה חשוב לחגוג ולכן ״זרמתי״ עם זה.

כפי שניתן להבין כבר בילינו בעבר בנופשונים שכאלו – לא פעם בים המלח (שאבא שלי מאוד אוהב) אבל בשנים האחרונות גם באיזור החוף (תל אביב ונתניה) שהיו מאוד מוצלחים.

הפעם בחרנו בתל אביב מלון שהיה אמור להיות איכותי ומעולה – ולמרות כל זה פשוט כולנו הצלחנו להתעצבן על ימין ועל שמאל.

קחו לדוגמא את ארוחת שישי בערב.

חיפשנו בנרות מסעדה שתהיה במרחק הליכה סביר מהמלון, כי בכל זאת אנחנו עם ארבעה ילדים בגילאים משתנים ונטיה לאהוב רק מאכלים מסוימים (ששונים מילד לילד) כשאחת מהן רגישה לגלוטן. היתה גם חשיבות לנושא ההליכה ברגל כי חניה בתל אביב היא סיוט ולכן אחרי שמצאנו חניה ליד המלון לא רצינו לוותר עליה בקלות.

אבל לא היתה מסעדה במרחק הליכה סביר עם תפריט שהתאים לכולנו (במיוחד לילדים), ואבא שלי החליט שיהיה הכי יעיל להזמין פשוט ארוחת ערב ב״מסעדת השף״ במלון שבה יש בופה בשרי עשיר שאמור היה להיות כולל הכל, ועלה קצת יותר (לפחות לפי מה שאבא שלי אמר) לאדם מארוחה של מנה ראשונה, עיקרית ושתיה במסעדה טובה. ולאכילה במסעדה של המלון גם יש יתרון נוסף שבו אנחנו לא צריכים לצאת בכלל מהמלון, לא צריכים להזיז את הרכבים – ויכולים לחזור יחסית בקלות לחדר כשבא לנו.

בשלב מסוים בתחילת הארוחה הגיע מלצר והתחיל לשאול בעיקר את הילדים אם הם רוצים שתיה קלה. עדיין היו כמה מבוגרים ליד השולחן, אבל שמתי לב למשל שאלי המלצר לא פנה – ואמרתי לעצמי שאולי כי ישבתי יחסית עמוק בשולחן די ארוך ולא הייתי הכי נגישה.

אבל כמה דקות אחר כך, כשאני לא הייתי ליד השולחן – התברר לכמה מהמבוגרים האחרים שבחבורה שהמשקאות הקלים שהמלצר הציע היו בתשלום נוסף, והוא לא ממש טרח להגיד את זה, והיתה תחושה שהוא מלכתחילה פנה לילדים כדי לקחת הזמנה כי הוא ידע או חשב שהם לא ישאלו לגבי העלות של המשקאות אלא יניחו שהם חלק מהעלות של הארוחה.

ברור ששילמנו עליהם כפי הנדרש, אבל התחושה היתה שבמיוחד בגלל העלות הגבוהה של הארוחה לאדם – לא היה ברור האם המשקאות הם חלק מהחבילה או לא, והיינו מצפים שהמלצר יתאם איתנו מראש את העובדה שהם בתשלום.

והיו כמה וכמה ״תקלות״ קטנות כאלו לאורך הסופ״ש. למשל צוות המלון סיפר שיש חניה בתשלום מתחת למלון – אבל לא סיפרו שהמקום בחניה מוגבל, כך שכשאנחנו הגענו יחסית מאוחר כבר לא נשאר בחניון מקום, והיינו צריכים למצוא חניה אחרת באיזור, שגם בחניונים שם תמחור החניה עקום (למשל התשלום נעשה משבע בבוקר ביום אחד לשבע בבוקר ביום השני, כך שעל 24 שעות שהן לא בדיוק משבע לשבע – משלמים על יומיים. והחניון צמוד למלון ששעות הצ׳ק אין והצ׳ק אאוט שלו כמובן שונות מאוד משעות הבוקר היחסית מוקדמות).

או למשל בשישי בצהרים ההורים שלי ירדו ללובי כדי לאכול משהו לצהרים כי הם לא הספיקו לאכול בבית לפני שהם נסעו לתל אביב – ומשום מה המלצרית שהושיבה אותנו באיזור הספות הניחה או קבעה שאנחנו רק רוצים לשתות משהו – ולכן אף אחד לא ניגש אלינו כדי לקבל הזמנה לאוכל במשך המון זמן, גם כשהם ניגשו כבר לשולחנות אחרים שבהם היו אורחים שהגיעו אחרינו.

עוד נקודה שמאוד הפריעה לנו היתה העובדה שלא היתה במלון בריכה, למרות שתיאור שלו באתר תיירות כזה או אחר העיד שיש בו שתי בריכות – אחת שפתוחה לחוף (וכנראה פתוחה רק בקיץ) ועוד בריכה פנימית מחוממת. אבל מסתבר שהבריכה הפנימית המחוממת כבר לא קיימת או לפחות לא פעילה. יש במלון ספא שיש בו למשל סאונות, אבל הוא בתשלום – ואני מניחה שעלות טיפולים שם גם לא זולה במיוחד. מעבר לזה, אין במלון שום ״פסיליטיז״ אחרים.

המלון עצמו לא היה נוראי בשום מובן – התקלות האלו היו כשלעצמן תקלות קטנות ופתירות בסופו של דבר. גם החדרים היו מעוצבים מאוד יפה (למרות שהם היו על הצד הקטן), והמלון היה נגיש מאוד לטיילת ולחוף. גם האוכל בחדר האוכל גם בארוחת הערב וגם בארוחת הבוקר היה איכותי ומגוון, והתחלף בתדירות גבוהה – ואם יש משהו שאהבתי זו היתה העובדה שלא היה שפע מוגזם מידי כפי שלעיתים יש במזנונים של מלונות, מה שעודד את רוב האנשים לא לאכול יותר מידי, וגם לא לבזבז אוכל יותר מידי.

בסופו של דבר כולנו נהנינו מעצם המפגש למרות כל התקלות – במיוחד האחיינים ששמחו לבלות יחד שלרוב לא יוצא להם לבלות יחד במהלך השגרה.