כשהייתי בכיתה י״ב, חברה לכיתה שגרה לידי הציעה לי טרמפ הביתה עם אמא שלה.
אחרי שנכנסנו למכונית ואמא שלה רצתה להתחיל לנסוע, יצאה מבית הספר אחת התלמידות מהכיתה המקבילה שאני כבר לא זוכרת איך קוראים לה. מה שאני כן זוכרת שכבר בתור תלמידת תיכון היא התלבשה בצורה שבדיעבד אני מבינה שהיא מאוד סקסית, למרות שאז לא הבנתי את זה כך.
אבל האמא של החברה כן הבינה את זה, ואמרה לי ולבת שלה ששתינו עדיין נערות – אבל שאותה תלמידה היא כבר אישה.
אני מניחה שרבות מאיתנו כן התחלנו להתלבש בצורה שדומה לאותה בחורה – רק בערך חמש או שש שנים אחר כך, כשהפכנו להיות בנות עשרים ומשהו. אולי הלבוש היה קצת פחות צמוד או סקסי מאשר של אותה תלמידה – אבל רוב הנשים בנות גילי נפטרו מה״מדים״ של הג׳ינס והטי שירט שאפיינו אותנו בתור נערות, והתחילו להתלבש בצורה יותר אלגנטית.
אבל בדיעבד אני מבינה שאני לא ממש התקדמתי מה״מדים״ האלו עד היום – אבל זה משהו שבלט במיוחד בגילאים צעירים יותר עבורי.
אני זוכרת שבתור ילדה צעירה, כשעדיין הייתי רזה – לבשתי טריינינגים לילדים כמו כולם סביבי, אבל אני כן זוכרת שיהו לי כמה שמלות שאהבתי ללבוש (כמו למשל השמלה הורודה בתמונה למטה), וגם אהבתי להתאפר ו״להתגנדר״ כשהיתה לי הזדמנות.
אבל אני חושבת שמשהו השתנה כשהפכתי למתבגרת, והתחלתי להתמלא קצת.
זה הגיל שאני חושבת שהרבה נערות מתחילות להתמלא רצת – אבל גם לפתח ״חוש אופנה״ וללמוד להתלבש יפה ולטפח את עצמן באופן כללי. וגם אני בהחלט הייתי ״בעניין״ בהיבטים מסוימים של זה – אני זוכרת שהייתי הולכת פעם בכמה שבועות לספרית השכונתית להסתפר ולעשות פן, וגם הייתי עושה פן בבית.
מה שכן זכור לי שמאוד שנאתי אז לעשות ולכן לקח לי שנים להתחיל לעשות באופן קבוע היה לסדר גבות – פשוט כי זה כאב, או לפחות זה כאב כשאמא שלי היתה מתעקשת לעשות לי את זה. רק כשאני הגעתי למצב שבו התחלתי לסדר גבות לבד הרבה יותר מידי שנים אחר כך – זה הפך להרבה יותר נסבל. ועד היום יש לי קו מסוים של איזור מתחת לגבות שרואים שהוא יחסית הרבה פחות שזוף משאר הפנים כי לקח לי שנים לסדר את הגבות (למרות שעברו מאז המון שנים). מה שכן, זה כנראה חסך ממני ״הרס״ מסוים של הגבות – היתה תקופה שבה היה מאוד אופנתי להסתובב עם גבות כמה שיותר דקות, ומכיוון שנשים בנות גילי פלוס מינוס דאגו לשמר את הגבות שלהן דקות לפי צו האופנה במשך כל כך הרבה שנים – השיער כבר לא ממש גדל חזרה בגבות שלהן מאז, ויש להן גבות דקות מידי ודלילות מידי.
אבל מה שלא קרה עבורי היה העניין בבגדים – בעיקר כי אמא שלי מגיל מאוד צעיר יחסית ״דרשה״ שאלבש בגדים ש״יסתירו״ את ה״שומן״ שלי – גם כשעודף המשקל שלי היה רחוק מלהיות חריג אלא היה של שניים או שלושה ק״ג בלבד.
אני למשל זוכרת את בת המצווה של אחותי, כשהייתי בת 15 – התלבושת שרציתי לקנות היתה כזו שכביכול לא היתה מחמיאה לי מבחינת גזרה, אבל בהסתכלות אחורנית – אני לא חושבת שזה היה משהו מחריד במיוחד עבור נערה די רזה בגיל יחסית צעיר. אני התעקשתי בכל זאת לקנות את מה שרציתי – אבל זו היתה אחת הפעמים היחידות שבהן הצלחתי לעשות את זה.
כך שלרוב אמא שלי היתה זו שקבעה מה אלבש – ואלו היו בגדים גדולים, רפויים, בצבעים כהים. ובאופן עקרוני זה תמיד היה ג׳ינס וטי שירט – ושום בגדים יפים או כאלו שיש בהם איזשהו ערך אסתטי.
אני מניחה שבשלב זה פשוט די וויתרתי על בגדים. מבחינתי ככל עוד אני יוצאת מהבית לא ערומה – זה בסדר, ולא ממש משנה איך אני נראית מעבר לזה. לא משנים הבגדים שאני לובשת, או התספורת שלי, או להתאפר או לצבוע ציפורניים או כל דבר אחר שנחשב לנשי או יפה.
וזה קרה הרבה לפני שהשמנתי מספיק כדי שיהיה לי קשה למצוא בגדים יפים…
אני מכירה לא מעט נשים שמנות שאוהבות להתלבש יפה, כנראה כי מגיל צעיר עודדו אותן לזה למרות המשקל, או לפחות לא אסרו עליהן להתלבש בצורה שהן אהבו או נהנו ממנה. כך שזה לא בהכרח קשור למשקל – אלא לעובדה שאמא שלי מנעה ממני את הכיף שבחוויה שבקניית בגדים.
המצב עד כדי כך חמור שכשלאחרונה הלכתי לקנות חולצות יפות לראיונות עבודה – פשוט בחרתי משהו במידה שלי והלכתי לקופה כי די מיהרתי הביתה וידעתי שהמידה של החולצות מתאימה לי. המוכרת לא הבינה מה אני עושה שם – כי היא לקחה את החולצות לחדר ההלבשה כי היא היתה בטוחה שארצה לראות איך הן נראות עלי.
כנראה שבשלב זה בחיי לא יהיה משהו שיגרום לי ליהנות מלהתלבש יפה או אלגנטי יותר, אבל תמיד תעלה לי השאלה אם אמא שלי היתה מעודדת אותי בגיל צעיר יותר להתלבש יפה ולא מדכאת אותי כשניסיתי – משהו היה שונה?
התיירת המקרית 
לא נראה לי שהיחס שלך ללבוש קשור למשקל. גם אני שונאת למדוד בגדים, ובכלל שונאת לקנות בגדים. כשאני קונה משהו, זה אונליין. לפני כמה שנים קניתי משהו בחנות, וגם לא מדדתי. כמו שכתבת – אנחנו מכירות את הגוף שלנו ויודעות איך הבגד יראה.
וכנ"ל גם לגבי האלגנטי. אני אוהבת להתלבש נוח. ובהתחשב בזה שלכל מקום אני רצה או הולכת או רוכבת על אופניים, אפשר להבין מה נוח אומר. כשאני צריכה להתלבש אלגנטי, אני לוקחת בגדים ומחליפה רק כשבאמת צריך.
וגם לגבי צורת הלבוש – ההורים שלי גם נהגו להלביש אותי בבגדים מאוד רחבים ובצבעים כהים. אצלי זה נמשך עד גיל 10, כשדודה שלי התחילה לקנות לי בגדים. מגיל 13 כבר עבדתי וקניתי בגדים לבד. האמת שאז דווקא כן אהבתי להתלבש אלגנטי, אולי כקונטרה לצורה בה הכריחו אותי להתלבש. נראה לי שזה הפסיק בהדרגה, ובמהלך הקוביד, כשעברתי לאזור קר יחסית בצרפת, לגמרי זנחתי את הג'ינס והמרתי לטיץ מחממים, וזה נשאר. רק בקיץ אני לובשת ג'ינס, אבל קצר.
מי אמר שחייבים להנות מלהתלבש אלגנטי? 🙂
וכהערה, מבאס שאמא שלך כל הזמן מחליטה בלי להתחשב במה שאת רוצה. זה קרה עם הנגינה, עם הלבוש, פעם כשהלכתם למסעדה, וגם עם יום ההולדת האחרון שלך…
אהבתיLiked by 2 אנשים
אמא שלי היא מישהי שתמיד ויתרה לאחרים כי היא מאושרת כשאנשים אחרים מאושרים. ואני חושבת שבמובן מסוים היא נורא רצתה לחנך אותנו לזה, לכן חלק מההחלטות שלה נובעות מזה שאני צריכה לעשות ןיתורים לאחרים.
הקטע עם הבגדים קרה בתקופות שבהן היא היתה זו שקנתה לי בגדים. מאז שאני קונה בגדים לבד היא יודעת שאני כבר לא ממש מקשיבה לדעותיה בנושא.
אהבתיאהבתי
לא סימנתי "לייק" כי הפוסט קשה מאוד.
כמורה, נערות בחטיבה ואח"כ בתיכון, אצלנו לפחות, התלבשו בצורה "סקסית", התאפרו, הדביקו ציפורניים ולפעמים ממש החזירו אותן הביתה אם הגזימו.
אבל חווית קניית בגדים עבור אדם שמן מוכרת לי מתקופת ה- 120 ק"ג ששקלתי. אין, פשוט אין חוויה קשה מזו. אני ממש מזדהה אתך. 😦
אהבתיLiked by 1 person
מבחינתי זה לא קשה – ככל עוד זה במידה שלי והמכנסיים לא נופלות והחולצה מכסה מה שהיא אמורה לכסות, אני בסדר עם זה.
אהבתיLiked by 1 person
מאד מזדהה.
מרגע שנכנסתי לגיל ההתבגרות והתחלתי להתפתח, אמא שלי הקפידה להלביש אותי בבגדים גבריים מאד – חולצות מכופתרות עם צווארון, וחס וחלילה לא צמודות, שלא ידגישו את החזה. יש ביטוי שהיה משתמשת בו בספרדית te marqua, שבתרגום מאד מאד חופשי זה סוג של "רואים לך" או "מבליט לך", אם הייתי מנסה ללבוש חולצת טריקו, למשל, שהדגישה את קו החזה.
גם המכנסיים תמיד היו גבריים, לא צמודים. זוכרת את הפעם הראשונה שקניתי לעצמי בגדים בכסף שהרווחתי – בגיל שש עשרה וחצי. זה לא מצא חן בעיניה בכלל.
אז מעולם לא למדתי לבחור לעצמי בגדים, מעולם לא נהניתי מזה. מעולם לא למדתי להתאפר או לענוד תכשיטים. את התכשיטים הראשונים שהיו לי בחיים קיבלתי מ-T ומהוריו. אמא שלו גם נהגה לקנות לי בגדים, היא היתה אלופה בזה ואהבה לתת מתנות.
אי אז בשנות השמונים אני זוכרת שהלכתי עם חברה לקורס "מטמורפוז" בתל אביב, לא זוכרת את שם החברה. שם נתנו לנו טיפים – בהתאם לאופנה שהיתה נהוגה באותו זמן – ללבוש, התאמת צבעים, איפור וגם תספורת. זה היה נחמד אבל לא את הכל אימצתי.
אני זוכרת שבמקום עבודתי האחרון היו שתי נשים מאד שמנות, שאחת מהן היתה מתלבשת מדהים והשנייה תמיד התלבשה מוזנח….וזה ממש השפיע על הרושם שהן עשו על אחרים.
אהבתיLiked by 2 אנשים
לגבי האמירה האחרונה שלך – אני חושבת שיש ציפיה לא פעם מנשים שמנות להיות אקסטרה מטופחות כדי לפצות על המשקל שלהן, כי המשקל שלהן הוא ,הזנחה״ מלכתחילה. נשים רזות יכולות להגיע עם לבוש ״קז׳ואל״ ולהראות בסדר גמור ואפילו טוב – אבל מנשים שמנות יצפו תמיד שהן יהיו לבושות יותר אלגנטי, תמיד יהיו עם תספורת מטופחת יותר, מאופרות, עם ציפורניים צבועות…
כן גם לאמא שלי היתה את הקריזה הזו של להתנגד ל״מבליט לך״, אבל אצלי זה לא היה רק החזה (למרות שהוא בהחלט כיכב) אלא גם הבטן שלי שלא היתה שטוחה לגמרי (תתארי לעצמך איזו ״כרס״ איומה היתה לי במשקל 57 ק״ג על 1.65 בכיתה ט׳) או האגן האיום שלי.
סיפרתי פה על התלבושת שהתעקשתי לקנות לבת המצווה של אחותי – זו היתה חולצה ״לא ארוכה״ במובן הזה שהוא הגיעה עד אחרי הבטן שלי, שזה נגד ה״חוקים״ שבהם צריך שהחולצה תהיה ארוכה יורת כדי להסתיר את הבטן. איתה התעקשתי על חצאית מיני לבנה שהגיעה בערך עד הברכיים שלי, וכנראה ״הבליטה״ את זה שאשכרה יש לי אגן, שזה גם כביכול ״משמין״.
עם החצאית הזו היה לי סיפור כי אני חושבת שסיפרתי פה פעם מזמן שכשלמדתי בחטיבת הביניים היו לנו בהפסקות מידי פעם הפעלות של ריקודי עם, והמורה גם התנדבה ״להרים״ כמה ריקודים עם התלמידות הקבועות לטקסים במהלך השנה. ובדיוק באותה שנה היא רצתה שיהיה לנו ריקוד אחד שבו נלבש חצאיות לבנות – ואני הבאתי את זו שלי, ועוד חשבתי שאיזה מזל זה שיש לי אחת כזו בגלל המסיבה של אחותי שהיתה כמה חודשים לפני כן.
המורה עד כדי כך הזדעזעה ממנה שהיא איכשהו גרמה לתלמידה אחרת להשאיל לי חצאית ארוכה להופעה – אני מניחה בדיעבד שאותה תלמידה פשוט לקחה את החצאית שלי, או שהיתה לה חצאית ״ספייר״ ולכן יכלה להשאיל לי את זו הארוכה.
בדיעבד אני שואלת את עצמי האם המורה אולי חששה מהחצאית שנראתה לה קצרה עלי וחששה שאולי יראו משהו במהלך ההופעה והריקודים שלא אמורים לראות, אבל זה לא נשמע לי סביר. נשמע לי יותר סביר שהיא לא אהבה אותה כי החצאית כביכול היתה ״משמינה״, עד כמה שזה מגוחך.
אהבתיאהבתי
עצוב לי לקרוא
אהבתיLiked by 2 אנשים
תודה
אהבתיאהבתי
גם אותי כילדה הלבישו בבגדים רחבים וגדולים מידי. היום אני קוראת לזה "אוהלים"… ולפי מה שקראתי כאן בתגובות, נראה לי שזה מה שהיה מקובל בדור ההורים שלנו: את שמנה? צריך לכסות ולהסתיר. אני למשל מעולם לא הייתי מסוגלת ללבוש ביקיני, גם לא כשהייתי רזה, בגלל הביקורת שקיבלתי על הגוף שלי.
לפני 22 שנים הלכתי עם חברה לשומרי משקל. אחרי שירדנו שתינו את ה-10% הראשונים, החלטנו ללכת לקנות לעצמנו בגד חדש – ואני, כהרגלי, הלכתי לבדוק "אוהלים". החברה לא הרשתה לי: היא שכנעה אותי למדוד חולצה ומכנסיים שהיו ממש במידה שלי (נדמה לי שזה היה 46) – ופתאום נראיתי 20 קילו פחות. אפילו שירדתי 8.5. זה עשה לי סוויץ' במוח. מאז אני לא קונה אוהלים.
בינתיים העליתי את כל מה שירדתי אז ואפילו יותר – אבל אני לא קונה בגדים מתנפנפים, לא חולצות ארוכות מדי (כי אני נמוכה והן גורמות לי להראות כמו המפטי דמפטי). אני מבינה את חוסר הרצון למדוד ולקנות, אבל פעם בהרבה מאוד זמן אני כן מרשה לעצמי להגיע למקומות כמו "פיפה" ברעננה, ושם אפשר לקנות יופי של בגדים, עם מוכרת שממש עוזרת ומקבלת את כל הדרישות שלי ומצליחה להתאים לי את הבגדים הנכונים. לא זול, אבל מבחינתי שם כל פעם היתה לי חוויה טובה של מדידה וקניה.
אהבתיLiked by 2 אנשים
את מזכירה לי את בת זוגי, לאחר שהתחתנו ונמאס לי לראות אותה לבושה בשחור "בוהמייני", שמטרתו יצירת רושם של רזון.
לא הלכתי אתה לקניות, אבל הבעתי את דעתי, ונדמה לי שאז נפתח איזה בוטיק שהתמחה במידות גדולות לנשים, בעיצוב לנשים גדולות.
"הנורה מעל הראש נדלקה", ומאז צבע, גזרות – כמו שצריך.
אהבתיLiked by 2 אנשים
איזה יופי לקרוא 🙂
אהבתיLiked by 1 person
לצערי אמא שלי לא מבינה ד כמה בגדים רחבים וארוכים רק משמינים ומנמיכים ולא מחמיאים – ובנוסף היא גם מאלו שמאמינים שבגדים כהים ״מרזים״.
ואני לא אוהבת מוכרות שמתאימות לי בגדים – לא פעם יצאתי כך מחנויות עם בגדים לא פרקטיים בעליל, כמו למשל כאלו מבדים סינטטיים שהיו נוראים עבורי בקיץ.
אהבתיאהבתי
החוויה האחרונה שלי היתה כשהלכתי לחפש שמלה לחתונה של אחיינית שלי, באוגוסט שעבר. מראש אמרתי למוכרת שזה חייב להיות בד נושם – כותנה או משהו טבעי ולא סינטטי, וגזרה שתהיה לי נוחה להליכה. בהתחלה היא הסבירה לי שאת הגזרות המחמיאות עושים רק בסינטטי – אבל רק נגעתי בבד וידעתי שאני לא אוכל ללבוש אותו. אז היא לגמרי זרמה איתי, ומצאה לי 3 שמלות יפות, בחרתי לי אחת מויסקוזה כחולה ואני מאוד מרוצה מאיך שנראיתי. היא הראתה לי עוד אחת פשוטה יותר – מכותנה בצבע בורדו-יין, שבסוף קניתי כשמלה ליום-יום וגם ממנה אני מרוצה.
ברור שזה תלוי מאוד בחנות ובמוכרת. אבל אם את אומרת מראש מה כן ומה לא, ונשים בגילנו בד"כ יודעות כבר מה כן ומה לא – מוכרת טובה תזרום איתך ותמצא את הדברים המתאימים.
אהבתיLiked by 1 person
אם רק היית יודעת איך עדיין מוכרות מנסות לעבוד עלי ומבטיחות בגדים נושמים ואז נעלבות מזה שאני בודקת את התווית (ומגלה שיש אולי 5% ויסקוזה או כותנה בבד, שזה כמובן לא מספיק). או שהן מוכרות לי בגדי גברים כי אין להן סטוק במידה שלי.
מעבר לזה, במידות גדולות מאוד אולי בדים סינטטיים "יושבים" טוב יותר, אבל הם לא מתחשבים בעובדה שכם המשקל גם עולה ההזעה ובדם סינטטיים נוראיים לנשים מאוד שמנות גם בחורף לפעמים.
אהבתיאהבתי
כשאני הייתי ילדה, הקטע האופנתי לא היה חזק כמו שהוא היום.
בביה"ס שלמדתי בו לא הייתה תלבושת או קוד לבוש וכל אחד יכל ללבוש מה שבא לו.
אבל רוב האנשים היו מגיעים עם ג'ינס ואיזו טי שירט.
ואני חושבת שטרנינג הוא לבוש יחסית לגיטימי לילדים בביה"ס יסודי למשל. למרות שהיום בגלל שזה נעשה אופנתי אפשר לראות ילדים הולכים עם טרנינג גם בגילאי חטיבה ותיכון פשוט בגלל שזה נוח להם.
כן היו בת או שתיים (בתיכון) שהיו מתלבשות פרובוקטיבי (וגם היו עליהן כל מיני שמועות כאלה ואחרות) אבל רוב הבנות היו מתלבשות בלבוש ממש סולידי (טוב בכל זאת למדתי בבתי ספר קיבוציים, שזה סוג של חממה).
אמא שלי מעולם לא הייתה מתלבשת בצורה אופנתית ועד היום היא לובשת בעיקר טרניניג. גם לפני שהיא הייתה בפנסיה זה מה שהיא הייתה לובשת. מבחינתה מה שחשוב זה שנוח לה. חולצות וסריגים תמיד היו נורמליים. אבל עליונית תמיד סוג של סווטשירט ולא איזו עליונית אופנתית כמו קרדיגן או משהו כזה.
תוסיפי את זה שאמא שלי גידלה אותי בתור טומבוי, כך שסגנון הלבוש שלי במשך המון שנים היה גם כזה. השינוי היה יותר באמצע שנות ה-20 שלי.
הייתה תקופה קצרה שיצאתי עם מישהו שעבד בחנות בגדים ועשה לי סטיילינג לכל הארון ולימד אותי להתלבש בצורה יותר נשית ומחמיאה לגוף שלי, ומאז זה נשאר.
אם כי הסגנון לבוש כמובן משתנה כל עשור בערך, אבל אני בהחלט יודעת לקנות לעצמי בגדים שמתאימים לגוף שלי ומחמיאים לו.
ולא גם במשקל גבוה לא צריך ללבוש בגדים שמסתירים את הגוף. כי בסופו של דבר זה נראה כמו שק וגם מגדיל את מה שכבר גדול.
גם בתקופה שהייתי ילדה לא היה את כל השפע כמו שיש היום מבחינת בגדים, נעליים וכדומה. הכל היה יותר פשוט. לא היו יותר מדיי מותגים. לכל היותר ג'ינס ליווייס וכשהייתי בתיכון נעליים של ד"ר מרטינס. זה לא כמו שהיום שכל הילדים לובשים רק מותגים גם אם אלה מותגים ישראלים.
אגב מרוב שאמא שלי לא הייתה מתאפרת ולכן לא יכלה ללמד אותי היא שלחה אותי לקורס איפור (היה בזמנו בשנות ה90 באיזו חברה שהיו עושים כמה ימים שמלמדים בנות צעירות איך מתאפרים עם מייקאפ קונסילר, מסקרה ואיך מתאימים צבעים בבגדים).
אני חושבת שגם בגיל מסויים גם אם הגוף שלך נראה טוב, יש בגדים שלא מתאים ללבוש כמו חולצות בטן למשל או חולצות חושפניות מדיי (הכוונה ביום יום, לא אם את יוצאת לאירוע, או מסיבה או משהו שאפשר להתלבש בלבוש שונה מהלבוש היומיומי או מה שנקרא יותר חגיגי).
זה כמו שיש את הקטע הזה של ללבוש שחור (או צבעים כהים) כי זה "מרזה". אם אני אלבש לגמרי שחור זה יהיה תמיד עם חולצה שיש לה שיק מסויים ולא סתם טי שירט שחורה (ובדר"כ אני לובשת שחור כשאין לי זמן/כוח/חשק לבחור משהו אחר מהארון, ז"א שזה סוג של ברירת מחדל כי זה תמיד "עובר").
אבל בעקרון הארון שלי מאוד צבעוני, במיוחד בחולצות/סריגים וכדומה. זה הכי נוח לי למשל מכנסיים בצבע שחור כי אז אפשר ללבוש חולצה באיזה צבע שרוצים. וג'ינס האמת נורא לא נוח לי בשנים האחרונות.
לי יותר קשה עם חולצות/סריגים בגלל שיש לי חזה גדול אני תמיד קונה מידה או שתיים יותר כדי שהחולצה/סריג, לא יהיה חולצת בטן (ואני לא מוכנה לקנות בגד שאני כל הזמן אהיה עסוקה בלסדר אותו כי הוא יתרומם מכל תזוזה שלי). ואני לא בת 16, חולצות בטן זה לא מתאים.
אני קונה לא מעט בגדים באונליין כי אני יודעת את המידה שלי, ואם מתפקשש לי (שזה לא קורה הרבה, אבל לפעמים קורה) אז פשוט הולכים לחנות ומחזירים את הפריט שלא טוב.
אני תמיד אעדיף בגדים מבדים נושמים כמו כותנה או ויסקוזה. למרות שהיום יש בחלק מהחנויות חולצות שהן גם מבדים סינטטיים שהבדים שלהן גם נושמים ולא מרגישים ניילוניים כפי שהיה בעבר. עדיין מעדיפה לקנות כמה שפחות מהסוג הזה.
זה קטע מצחיק שבבגדים של נשים (לא רק במידות גדולות אלא בכלל) מככבים יותר בדים סינטטיים והרבה פחות בדים טבעיים מכותנה וכדומה, אבל אצל גברים למשל תמצאי בגדים מבדים הרבה יותר איכותיים ומכותנה בכל המידות.
אהבתיLiked by 1 person
הבגדים הסינטיים הנושמים הם לרוב ״מנדפי זיעה״, אבל אני לא מרגישה את האפקט הזה והם עדיין מרגישים לי כמו ללבוש שקית ניילון. אולי כי הם מסוגלים להתמודד עם קצת זיעה בו זמנית, וכשמזיעים הרבה הם לא מנדפים אותה מספיק.
בגדי כותנה לעומת זתא מסוגלים לספוג המון זעה בבת אחת – זה שהיא לא בהכרח מתנדפת מהר זה גם נכון, אבל לפחות הספיגה הזו מרחיקה את הזיעה מהגוף יחסית מהר.
ההבדל בין בדים של בגדים בין גברים ונשים כנראה נובעים מההבדלים בגזרות ביניהם ובמה נחשב ליפה ואלגנטי שהוא שונה בין המינים.
אהבתיאהבתי
אני יכולה להגיד לך על עצמי שאני למשל לא אוהבת ללבוש חולצות עם שרוול קצר, החברות שאני קונה בגדים שלהן עושות חולצות עם שרוול קצר שמגיע עד מעל המרפק או מעט מתחת. ולכן כשאני קונה חולצות כאלה אני לוקחת לתופרת שתהפוך לי אותן לחולצות גופיה
אבל באמת שאני משתדלת לקנות בדים שהם יותר טבעיים ונושמים.
אולי רק במכנסיים זה יותר בעייתי כי לרוב מכנסיים מחומרים טבעיים מתבלים הרבה יותר מהר.
אני ממש לא חושבת שיש קשר בין עניין הגזרות בין גברים ונשים לבין סוגי הבד שהיצרנים בוחרים לעשות מהם בגדים.
זה כמו למשל בבשמים, את יכולה למצוא בושם לגברים בגודל של 200 מ"ל ולנשים תמצאי אולי 120 מ"ל הכי גדול (ולעומת זאת תמצאי גם 30 מ"ל שאף פעם לא הבנתי מי קונה את זה).
אולי זה קשור לזה שנשים קונות יחסית יותר בגדים מאשר גברים. אבל אנחנו עדיין לא מעוניינות שהבגדים שנקנה יהיו פחות איכותיים או חד פעמיים.
אהבתיLiked by 1 person
אבל בגדים של נשים נועדו הרבה מאוד פעמים להדגיש את הגזרה בצורה שבגדים של גברים לא ממש עושים.
אהבתיאהבתי
בגלל זה רוב הבגדים של נשים הם לא 100% של משהו, אלא 95% כותנה/ויסקוזה/פוליסאסטר/ שילוב אחר של בגדים ו-3%-5% אלסטן/ספנדקס/לייקרה וכדומה.
בכלל במכנסי נשים כמעט אין לך היום מכנסיים שהם בלי בד שהוא סטרצ'י (ז"א הרוב כאלה). למשל קשה עד בלתי אפשר למצוא ג'ינס לנשים שהוא 100% כותנה.
אהבתיLiked by 1 person
אולי כי הנמתח הוא יותר נוח במיוחד בישיבה לעומת עמידה?
ודרך אגב, ראית את הסרטון הבוקר של האושיה שהיא משווה את החוויה שלה עם החוויה של החטופים? מקסימה, נכון?
אהבתיאהבתי
אממממ…. ברור שמה שנמתח יותר נוח בישיבה (ובכלל) מאשר משהו שלא נמתח.
זה כמו שיותר נוח ללבוש טרנינג מאשר ג'ינס או כל מכנסיים אחרים שהם קשיחים.
או כמו שהרבה נשים לובשות טייץ (ולא לחדר כושר אלא כלבוש יומיומי לגיטימי).
לא ראיתי היום משהו כזה, את בטוחה שזה היה מהיום ולא מאתמול?
זה לגמרי הורג שהיא משווה בין הפוסט טראומה שלה לזו של החטופים.
גם לי יש פוסט טראומה (שונה לגמרי) ואני לא אשווה את מה שעובר עלי ודברים שאני מרגישה לעומת מה שעבר עובר ויעבור על החטופים.
בסופו של דבר זה מאוד קשור לתעצומות נפשיות, ויכולת לעבד את מה שקרה, אבל עדיין פוסט טראומה קשה מאוד וזה ילווה אותם לכל חייהם. מקווה עבורם שהם יקבלו את כל הכלים שהם צריכים על מנת שהם יוכלו כמה שיותר לשקם את עצמם ולחזור לחיות חיים יחסית נורמליים (יחסית, כי שום דבר לא נורמלי אחרי שאת עוברת טראומה כל כך קשה).
אבל להשוות? לא אני לא משווה, כל מי שיש לו פוסט טראומה חי בסוג של גיהנום משלו ועל כל אחד זה משפיע אחרת, ולא, זו לא תחרות מי סובל יותר.
וזה שבן אדם נראה בסדר, לא אומר שהוא באמת בסדר.
אהבתיLiked by 1 person
יכול להיות שזה היה מאתמול ואני ראיתי את זה רק היום, אבל לדעתי אפשר עדיין לצפות בריל הזה בפייסבוק שלה.
ותראי, אני לא מזלזלת באף אחד שסובל מפוסט טראומה, גם לא באושיה. וזו באמת לא תחרות של מי סובל יותר או פחות.
גם אי אפשר להיות בטוחים במי יסבול ממה – זה כמו שיש המון חיילים שסובלים מטראומה קשה אחרי לחימה אבל אחרים שלא, גם אם הם שירתו באותם תפקידים ובאותה מלחמה ובאותה חזית.
ונאי חושבת שרבים עוברים חוויות בחיים שגורמות להם טראומה – זו יכולה להיות תקיפה מינית או למשל הצקות ממש קשות בבית ספר עד כדי חרם או תקיפה פיזית, או מחלה קשה או לאבד הורה – או אפילו גירושים של הורים במיוחד אם הם קשים או גורמים לנתק הורי.
אבל אני כן חושבת שיש הבדל בין המורכבות של המצב של החטופים לבין מה שעבר על האושיה, בלי כמובן לזלזל בחומרה של הדברים שהיא לכאורה עברה (לא נעים לי להגיד אבל עם הנרקיסיסטיות שלה והנטיה שלה לפאר את עצמה אני לא אתפלא אם היא מנפחת דברים גם באירוע הזה).
החטופים יצטרכו להתמודד עם חוויות שהן קשות משמעותית, ובעיני הן אפילו קרובות משמעותית למה שעבר על אנשים בשואה מאשר לחוויות רגילות שמובילות לפוסט טראומה. לכן אי אפשר להסיק מהמקרה שלה מה יקרה איתם, מה יעבור עליהם – ולמה הם זקוקים עד שהם יתאוששו כי החוויה שלהם מורכבת וקשה משמעותית מזו שלה, ומורכבת מהמון גורמים (פירטתי על זה בפוסט שכתבתי היום).
אהבתיאהבתי
גם בפייסבוק שלה לא הצלחתי לראות את הסטורי הזה.
יש מצב שאת מתכוונת לריל שהיא העלתה בתור פוסט ולא בסטורי. כי שם היא ממש לא עושה השוואה.
פוסט טראומה זה דבר מאוד אינדיווידואלי, וגם שיקום הוא דבר מאוד אינדיווידואלי. על אחת כמה וכמה שיקום נפשי כתוצאה מדבר כזה.
אני רק יכולה להגיד לך מהניסיון האישי שלי, זה שאחרי שעוברים טראומה קשה, את אף פעם לא חוזרת לעצמך, למה שהיית לפני. זו עדיין את אבל הטראומה הזה משנה אצלך כל כך הרבה דברים שבהתחלה את בכלל לא יודעת את זה.
גם יש חוסן מסויים שיש אותו בגילאים צעירים יחסית שעובר ככל שאנחנו מתבגרים. לא סתם שולחים אנשים בני 18 לצבא לקרבי, אלא אנשים ש20 שנה אחר כך יחשבו פעמיים לפני שהם יקפצו לעשות מעשים הירואים. כי יש ל הם משפחה וילדים ומחוייבויות וכיו"ב.
אבל עדיין טראומה זו טראומה, ופוסט טראומה זה דבר שמלווה לכל החיים ויש לך אפס שליטה על איך את תגיבי בסיטואציות שמעירות אצלך את הפוסט טראומה.
(ראיתי שכתבת פוסט חדש עוד לא קראתי).
אהבתיאהבתי
אם תבחני אנשים שונים, תראי שלכל אחד כמעט יש טראומה שגרמה ברמה כזו או אחרת לפוסט טראומה.
כמו שכתבתי לך איפשהו – זה יכול להיות כמעט כל דבר, כמו מחלה קשה או גירושים של ההורים או מצב חברתי מאוד קשה בתקופה מסוימת בחיים.
כשחזרנו לישראל מהשהות שלנו בניו יורק כשהייתי נערה בת 13, שמו אותי בכיתה עם עארסים ופרחות נוראיים שהציקו לי ברמה מטורפת כל כיתות ח׳ וט׳. רמת ההצקות היתה כזו שחברה שלי מכיתה מקבילה אמרה לי בסוף כיתה ט׳ שלדעתה אני חייבת לעבור לתיכון אחר כי ברור לה שאני אמשיך לסבול את ההצקות האלו עד סוף י״ב אם לא אעבור, גם אם בעצם הרכיבו מחדש את הכיתות בבית הספר השכונתי הזה בכיתה י׳ לפי רמה אקדמית.
והיו שם מצבים שממש הגיעו לרמה של הצקה פיזית ולא רק קריאות לעג או משהו דומה.
ושיא הקטע היה שהמורות ידעו שמצבי שם גרוע כי כל הזמן התלוננתי והתחננתי לעבור כיתה, ולא היה להן אכפת מספיק כדי לפעול ולעשות את זה.
וזה כמובן השפיע עלי הלאה – בדיעבד למשל אני מבינה שגם אחרי שעברתי בית ספר לתיכון אחר, הייתי בכזו כוננות שמישהו יציק לי שוב שהתנהגתי בצורה מוזרה שגרמה לזה ששוב לעגו לי, גם אם זה קרה בתדירות נמוכה יותר ולרוב גם לא באופן מפורש אלא לרוב רק מאחורי הגב שלי.
אני חושבת שכנראה בגלל זה גם לא היו לי חברים מבית הספר, חוץ ממישהי אחת מהכיתה המקבילה ומישהי מהשכבה מתחתי שפגשתי בספריה. רוב החברים שלי בשנתיים האחרונות של התיכון היו מקורס מד״א שעשיתי בית כיתות י׳ וי״א ןמההתנדבות שלי במד״א.
וברור שזה היה מצב שהיה טראומטי מאוד ושכנראה בהרבה מובנים משפיע עלי עד היום, וייתכן שיש לי תסמינים של פוסט טראומה מזה גם אחרי המון שנים וטיפול פסיכולוגי.
אבל עדיין מדובר על סיטואציה שהיא שונה משמעותית מזו שחוו אלו שהיו חודשים ארוכים בשבי, ואני חושבת שהטראומה שלהם כנראה הרבה יותר מורכבת משלי לטיפול והתמודדות איתה. זה לא הופך את החוויה שלי או של האושיה או את זו שלך לחסרת משמעות או קלה, אלא רק אומר שאנחנו לא יכולים להסיק מהסבל שלנו לסבל שלהם.
אהבתיאהבתי
באופן כללי כל אחד יכול לטעון שיש לו פוסט טראומה, בפועל רוב האנשים לא הלכו לקבל אבחון כזה. מי שיש לו פוסט טראומה זה לרוב פוגע לו באורח החיים ובאיכות חיים. לא פעם ב…. אלא ברמה יומיומית.
אין לי ספק שאם עברת התעללות בביה"ס זה השפיע עלייך ויש מצב שעדיין משפיע עלייך גם היום. ילדים יכולים להיות לפעמים ממש מרושעים כשהם רוצים. וכשדבר כזה נמשך כמה שנים ברור שזה משפיע.
זה גם מאוד תלוי כמה תמיכה קיבלת תוך כדי גם מהמשפחה שלך והסביבה הקרובה (שאני מניחה שהיו מודעים למצב שלך).
היום רואים לא מעט מקרים של התעללות בילדים וכל מיני חרמות וכדומה.
יש אפילו מישהי שאני מכירה שהבת שלה עברה התעללות ע"י "מלכת הכיתה" בביה"ס שלה כשהיא למדה ביסודי, והמצב היה כל כך גרוע שההורים החליטו להעביר אותה ביה"ס באמצע השנה. וזו הייתה ההחלטה הכי חכמה שהם עשו כי בביה"ס החדש הילדה פורחת ויש לה חברות וחיי חברה.
אבל באופן כללי זה שמאפשרים שדבר כזה יקרה והצוות של המורים לא עושה שום דבר בעניין הזה גם היום זה בעייתי מאוד.
בגלל שהסיטואציה של חטופים שהיו בשבי ועברו באמת גיהנום עלי אדמות אי אפשר להשוות את הטראומה שלהם לשום דבר אחר. אני מניחה שכל אחד מהם לוקח את זה בצורה אחרת, כי לכל אחד יש יכולת התמודדות שונה. אני לא יכולה לתאר לעצמי (והאמת גם מעדיפה שלא) לגבי מה שעבר עליהם ומה שעובר עליהם עכשיו.
אין לי ספק שזו התמודדות לא קלה בכלל וזה מצריך תעצומות נפש וגם שיקום מאוד ארוך. ושיקום נפשי זה לא דבר קל.
מה שמפריע לי אצל האושיה זה שהיא חושבת שאם היא השתקמה ובנתה חיים מלאים וטובים זה אומר שלכל אחד יש את המסוגלות הזאת וזה לא בהכרח נכון.
ויש בפניהם דרך מאוד מאוד ארוכה, וגם אז, זה אף פעם לא יחזור להיות אותו הדבר כפי שהם היו לפני כן.
אהבתיLiked by 1 person
תראי, במובן מסוים האירועים עדיין משפיעים עלי ברמה היומיומית. למשל לא מעט אנשים אומרים לי שאני תמיד קודם כל רואה את הצד הרע והשלילי של אנשים ותמיד חשדנית וצינית לגבי מה הם רוצים לעשות לי או לקחת ממני. הגישה הזו שאנשים הם רעים עד שהם לא מוכיחים לי אחרת היא משהו שמן הסתם משפיע לרעה על היכולת שלי להתחבר עם אנשים גם כחברים וגם כבני זוג.
אני לא סיפרתי להורים שלי על זה, אני חושבת כי התביישתי ומאוד פחדתי שהם יאשימו אותי במה שקורה ושאני לא בסדר שמציקים לי כך ואני לא יודעת להתמודד עם זה. אני מניחה בדיעבד שאם הייתי אומרת משהו אז ההורים שלי היו דואגים לטפל בבעיה באופן אישי והיו מתעקשים שהבעיה תטופל.
מצד שני מוזר לי שאף מורה או אף אחד אחר מהצוות לא סיפר להם על זה שאני כל הזמן מתלוננת ומבקשת לעבור כיתה.
לכן קבוצת התמיכה שלי היו כביכול הבנות בכיתה שגם הן לפעמים סבלו מהצקות – אבל הן לא בהכרח היו אמינות, ולפעמים הן הצטרפו לבנים בהצקות שלהם.
אהבתיאהבתי
מה שאת עברת כילדה משפיע על היחסים שלך מול אנשים, על היכולת שלך לסמוך על אנשים, את גם כתבת על זה לא פעם אחת בבלוג. ומהדברים שכתבת רואים שיש לך עניין כלשהו עם אינטראקציה מול ועם אנשים.
פוסט טראומה זה משהו שמלווה אותך כל יום כל היום, זו מלחמה שלך בעצמך למען עצמך. זה שם בבוקר כשאת קמה ולאורך כל היום וגם כשאת הולכת לישון ובמהלך שנת הלילה שלך. זה משפיע בכל כך הרבה רבדים ואין לך שליטה על זה בכלל.
אני מניחה שהיא כבר הסתכלה בפרופיל פייסבוק שלך כפי שהיא עשתה לנשים אחרות ואז נכנסה בהן, למרות שיש סיכוי טוב שהיא תלך על ביצים בקטע הזה כי באמת לא הזכרת אותה בשם שלה וחוץ מהעוקבות שלה (והמשפחה שלה) אף אחד לא באמת מכיר אותה. ואם היא לא הייתה מעלה את זה בתור סטורי גם אף אחת לא הייתה יודעת מזה.
אהבתיאהבתי
לגבי האושיה – כנראה שאחת העוקבות שלה נמצאת בקבוצה שבה כתבתי, והפיצה לה צילומי מסך. אני יודעת שהיתה שם מישהי שהגנה עליה מאוד בשרשור והאושיה מחקה את השם שלה בצילומי המסך שהיא פרסמה ויכול להיות שזו היא שהוציאה את ההודעות מהקבוצה.
אהבתיאהבתי