אין לי מושג מה הלאה

אי שם ב 2008, כשהייתי בת 33, אהבתי לצפות בתוכנית ״אמריקן איידול״.

לא צפיתי בעונות הראשונות שלה כשעוד גרתי בארה״ב וגם לא בשנתיים או השלוש מיד אחר כך כשחזרתי לארץ. רק ב 2007 במקרה פתחתי את הטלוויזיה כששודר אחד הפרקים ביום שישי אחה״צ או בערב כשנשארתי לסופ״ש בדירה שלי בהוד השרון, והתחלתי לצפות בתוכנית ברקע בזמן שניקיתי את הבית בשישי בערב.

אבל איכשהו בעונה של 2008 ממש ״התמכרתי״ אליה.

אני חושבת שחלק מהעניין היה שהיה לי ״קראש״ מסוים על אחד המתחרים.

אני לא הייתי היחידה – למרות שבהרבה מובנים התוכנית ניסתה למתג את עצמה כתוכנית לבני נוער וצעירים בני עשרים וקצת, היו המון אנשים בגילאים מבוגרים יותר שצפו בה (במיוחד בארה״ב אבל לא רק) – או יותר נכון המון נשים בגילאים מבוגרים יותר שצפו בה, ובעיקר במתמודדים הגברים שבה.

אני מניחה (או לפחות מקווה) שכשהיה מדובר על המתמודדים הצעירים יותר (היו מידי פעם מתמודדים בני 16 – 17) אותן נשים התחברו אליהם ברמה יותר הורית ולא רומנטית או מינית.

כי עבור המתמודדים שהיו בני עשרים פלוס – בהחלט היה מדובר על מצב שהנשים האלו, שבחלקן הגדול היו מבוגרות ממני בקצת או בהרבה (35 – 40) והיה ברור שהיחס שלהן למתמודדים בהחלט היה רומנטי ובמיוחד מיני.

והיה משהו מאוד הגיוני בזה. לא פעם, החבר׳ה שהגיעו לתוכנית, גם אם היה להם כשרון שירה כזה או אחר – הגיעו אליה לא מלוטשים בעליל. לא פעם בחור שנראה מוזנח עם תספורת מזעזעת ותלבושת מחרידה היה מגיע לאודישמים עם יכולת שירה טובה – ואז כמובן אם הוא היה שורד כמה שלבים בתחרות, המפיקים לא פעם היו דואגים לעשות לו ״מייקאובר״ שהיה גורם לו להפוך לנאה למדי מה שהיה מושך את תשומת הלב הזו.

כך שלא הייתי חריגה בנוף הזה של ה״מעריצות״ של המשתתפים והידיעה הזו בהחלט נתנה לי תחושה טובה, במיוחד בתקופה שלא היתה טובה ברמה האישית. הייתי תקועה אז בעבודה שהרגשתי בה לא מוערכת (ובאמת באמצע שידור התוכנית פוטרתי ממנה בגלל קיצוצים שנעשו בחברה), אבל כמה חודשים לפני שידור התוכנית כשניסיתי לחפש עבודה אחרת לא הצלחתי לעבור אף ראיון מקצועי ראשוני, וזה היה ממש מפחיד בעיני.

בדיעבד ברור לי שהעניין בתחרות וה״קראש״ הזה, שלרוב מאפיין באמת גילאים צעירים יותר, כנראה הווה הסחה מסוימת מכמה מתח ולחץ היה לי בחיים באותה תקופה.

---

אבל במקביל אני מניחה שהיה משהו שקרה בתוכנית שידעתי שהוא לא ממש מציאותי אבל עדיין רציתי שיקרה לי.

כי תוכניות ריאליטי הן מעין ״קסם״ כזה. אנשים נכנסים אליהן בתור אנשים פשוטים ורגילים כמונו, אבל בתהליך של כמה שבועות הם מגשימים את החלומות שלהם והופכים להיות ״מפורסמים״.

ובמקרה של אמריקן איידול, לפחות, הפרסום לא נועד להיות בשביל סטטוס של ״להיות מפורסם״ (כמו בוגרים של תוכניות כמו ״הפח הגדול״ או ״השרדות״) אלא באמת כדי לבנות קריירה מוזיקלית לאורך זמן, כזו שאפשר להתפרנס ממנה או אפילו להפוך למספיק מפורסמ/ת כדי לשפר את המצב הכלכלי האישי לרמה גבוהה משמעותית.

רק בוגרים מעטים של התוכנית באמת הצליחו להפוך ל״מפורסמים באמת״, במיוחד בעונות הממש ראשונות של התוכנית (והרבה לפני העונה ששודרה ב 2008), אבל בשלב זה של התוכנית הבוגרים היותר מוכשרים לרוב הצליחו לפצוח בקריירה מוזיקלית צנועה יותר, אבל כזו שמאפשרת להם להמשיך לנגן ולהוציא אלבומים ולהופיע (רק לא באצטדיונים אלא במקומות קטנים שיכולים לארח כמה עשרות או מאות בודדות של אנשים).

---

כמובן שקל לראות פה את ההקבלה לחיפוש העבודה שלי אז – וגם לזה של היום. כאילו אני רוצה גם אני למצוא את נוסחת הקסם הזו שבעזרתה אמצא עבודה ויהיה לי בטחון תעסוקתי עד הפנסיה ומעבר לה (אם ארצה).

וב 2008 חשבתי שהגעתי לזה.

כפי שסיפרתי, במהלך שידורי התוכנית פוטרתי. לא ממש פוטרתי מיד – החברה שבה עבדתי היתה חברה מאוד גדולה שהיו בה כמה חטיבות שמקבילות בגודלן לחברה ממוצעת אחרת. לכן לפעמים החברה נטתה לתת לעובדים שהיו מפוטרים הזדמנות לחפש תפקיד פנימית בחברה לתקופה מסוימת (עבורי היה מדובר על חודש) במקום לפטר אותם.

אני לא יודעת אם זה כך תמיד, אבל לפחות במקרה שלי מנהל המחלקה ומשאבי אנוש היו מעורבים בחיפוש וממש ממש ניסו למצוא לי תפקיד – רק ללא הצלחה.

כן הגעתי בתחילת התהליך הראיון עם מנהלים שנשמע שמאוד רצו לעזור לי ולקדם אותי, אבל בסופו של דבר הם בחרו לגייס מישהו אחר. אני מניחה שאני לא הייתי המפוטרת היחידה שהגיעה אליהם אז יש סיכוי שהם בחרו בעובד אחר באותו מצב שהתאים להם יותר.

ממש בסוף התהליך, כמה שעות לפני שהודיעו לי שנגמרה תקופת החיפושים ועכשיו עמדתי להיות מפוטרת – שלחו אותי לעוד ראיון. אבל בראיון הזה אפשר היה לראות שהמראיין לא ממש רוצה לראיין אותי אלא ממש כפו אותי עליו, ובמשך כל. הראיון הוא היה עסוק בניסיונות למצוא סיבה לפסול אותי.

אבל בסופו של דבר זה יצא לטובה. התחלתי לחפש עבודה בחוץ – ומצאתי אחת שנשמעה טוב באופן די מיידי. ובאותה עבודה הצלחתי תוך פחות משנה להשתתף בפרוייקט שבו הצלחתי להראות יכולות מאוד גבוהות – ולזכות בהערכה.

הייתי בטוחה שהצלחתי למצוא מקום יציב שמעריך את היכולות שלי, אבל אחרי כמה שנים בתפקיד גיליתי שלמרות שהמנהלת הישירה שלי כל הזמן שידרה לי שההערכה הזו ממשיכה וקיימת – זה כנראה לא היה המצב מול המנהלים מעליה.

נשארתי בחברה הזו עוד לא מעט שנים עד שפוטרתי קצת לפני הקורונה.

זה כמובן היה משבר, אבל אז מצאתי עבודה אחרת, אבל גם היא לא ממש עבדה טוב, ועכשיו אני מחפשת כבר כמעט שנה את התפקיד הבא שלי.

ובכל אחד מהתפקידים האלו, ניסיתי לתקן את הבעיות שהיו בתפקידים הקודמים כדי להקל על עצמי בחיפוש העבודה הבא, אבל איכשהו אני מוצאת את עצמי בכל סבב מתקשה יותר ויותר למצוא את התפקיד הבא שלי.

וברור לי שאין פתרונות קסם. בסופו של דבר זה דורש עבודה, התמדה – וכנראה שגם קצת מזל.

יש מי שאומרים שהשוק מתחיל לאט לאט להתאושש. אני לא יודעת עד כמה זה נכון – מצד אחד ידוע על שתי חברות שביצעו פיטורים לאחרונה, אבל מצד שני יש יותר תפקידים שאני מצליחה להגיש אליהם קורות חיים, גם אם הסינון כרגע הוא עדיין סינון מאוד קשה בגלל שכנראה יש דיין המון מועמדים שמחפשים עבודה.

ואתמול בלילה פשוט לא הצלחתי להרדם מהלחץ והמחשבות לגבי זה שאולי המצב הכלכלי הקשה יישאר איתנו עוד המון זמן ואני סתם מבזבזת זמן בלהתעקש להמשיך לחפש עבודה.

בסביבות אחת בלילה, החלטתי לצאת מהמיטה, וכדי להעסיק את עצמי פתחתי מייל עם משרות שקיבלתי לפני יומיים והתחלתי לחפש משרות רלוונטיות – ולהפתעתי גיליתי שהיו יותר משרות ממה שציפיתי שעניתי על רוב הדרישות שלהן (אם לא על כולן) והגשתי קורות חיים לדעתי לבערך עשרים משרות, אם לא יותר.

אמנם מחברה אחת קיבלתי סירוב תוך כמה דקות מההגשה, אבל במהלך היום נקבעה לי שיחה עם המגייסת של חברה אחרת לתפקיד שכנראה יש לי אליו התאמה מסויימת ליום ראשון. ואני לרוב יודעת שיכול לקחת לחברות השונות כמה ימים לראות את ההגשות האלו ולחזור אלי.

במהלך הזמן שהגשתי מועמדות, פתאום חשבתי על עוד נקודה אופטימית – בחודש האחרון כן היו לי שני תהליכים, שבשניהם התקדמתי יחסית טוב – באחד מהם הגעתי לשלבים הממש אחרונים של התהליך רק כדי ליפול בשיחה עם מנהלת המחלקה שהיתה אנטיפתית ברמות מטורפות. בשני קיבלתי תרגיל בית שהמראיינת פסלה מסיבות סגנוניות שהן דווקא דברים שמנהלים וקולגות אחרים שלי בעבר ראו בתור דברים טובים. בעיני זה העיד בעיקר על צורת עבודה מאוד ספציפית שאני לא רוצה לקרוא לה גרועה אלא אולי יותר כזו שנהוגה בצוות הזה אבל לא במקומות אחרים, אז אולי זה יצא לטובה, כי כך לא ארכוש הרגלים גרועים לעתיד. אבל בסופו של דבר לא היתה לה שום הערה ברמה המקצועית על שגיאה קריטית שעשיתי בכך שלא כיסיתי בפתרון חלק כזה או אחר שנדרש או שכתבתי את הפתרון במקום הלא נכון (בשיחה מול המנהלת היא אמרה משהו שגרם לי לחשוד שהיו מועמדים שכן נפלו בנקודה הזו).

עוד מסקנה שהגעתי אליה היתה שאני מרגישה שהגישה של הקואצ׳רית כנראה מגבירה לי לאחרונה את רמת הלחץ, ולכן אני שוקלת לבקש קצת הפסקה לכמה שבועות כדי לראות אם זה יקל עלי לפני שאני ממשיכה לעבוד איתה.

בשלוש לפנות בוקר התחלתי לפהק והבנתי שהגיע הזמן לנסות ללכת לישון. כשהתחלתי להתחמם קצת מתחת לפוך וכמעט להרדם, פתאום התחלתי לשמוע ציפצופים טורדניים – מסתבר שהרוחות והסופה הפעילו איכשהו את האזעקה בבית הספר ליד הבית שלי. בגלל שהיה אמצע הלילה, לקח למי שיכול היה לכבות אותה זמן להגיע כדי לעשות את זה.

רק לקראת ארבע הצלחתי באמת להרדם, ואז החתול שלי התעקש להעיר אותי בשש וקצת כי הוא רגיל לקבל קצת שימורים על הבוקר ונמאס לו לחכות לזה.

כן חשוב לי לציין לסיכום שעדיין יש לי כמה חודשים טובים של דמי אבטלה, יש לי חסכונות – ובנוסף גם צפוי לי החזר מס מאוד משמעותי כי עבדתי ב 2024 רק ארבעה חודשים ואולצתי למכור מניות ולקבל תשלום על ימי חופש במשכורת האחרונה שלי, שעליה ירד לי המון מס שכנראה אקבל חזרה חלק משמעותי מאוד ממנו. כך שאני לא לחוצה מאוד בזמן, אלא יותר מדובר על מצב שנמאס לי מהמצב – ומהעובדה שהוא לא משתפר למרות שבחודשיים האחרונים מתחילים לדבר על זה שהוא מתחיל להשתפר… כל זה למרות שברור לי ששיפור כזה לא לוקח יום או יומיים אלא ייקח כמה חודשים טובים.

אבל אני כן ארצה שאם עד נניח אמצע או סוף מאי לא תהיה לי עבודה – שכן יהיה לי כיוון כללי של מה אני רוצה הלאה, בין אם זו מציאה של עבודה זמנית במזכירות או דברים דומים, או החלפת קריירה. זה כמובן תלוי במה יהיה מצב השוק ועד כמה נראה שהוא משתפר – בשילוב של איך אני מרגישה לגבי היכולת שלי להשיג ראיונות ולעבור אותם.

הקטע שלי עם הקואצ׳רית הוא שאני מרגישה שהיא דוחפת מאוד חזק לכיוון של שינוי קריירה, ולמרות שאני מנסה להסיט את הדיונים לכיוונים אחרים אני מרגישה שהקול שלי לא ממש נשמע.