פעם מזמן בתקופה שבה גרתי בהרצליה – היתה לי בבית ״קופסת ממתקים״.
כחלק מהדיאטה של שומרי משקל, היה מותר לנו לאכול פעם היום חטיף. עקרונית היה מדובר על חטיף מיני, אבל אני תמיד אכלתי חטיפים רגילים, ולמרות ההבדל הקלורי בינהם – עדיין הצלחתי לרזות לא רע (כששמרתי על מסגרת).
באותה תקופה, היה לי מין סידור עם עצמי שבן הייתי אוכלת את החטיף הזה בסוף היום, אחרי שיום שלם שמרתי על מסגרת אכילה בריאה – וזה בעצם היה הפרס שלי על זה ששמרתי על המסגרת כל היום.
קופסת הממתקים הזו היתה בעצם קופסת נעליים שהיו בה חטיפים מחטיפים שונים ונועדה לזה שיהיה לי מבחר מסוים של ממתקים בבית כדי שאוכל לבחור כל ערב ממתק שבא לי – ובלי שאצטרך לבזבז זמן בערב לקפוץ למכולת או לפיצוציה הקרובה לעבודה כדי לקנות אותו. במיוחד אחרי שערב אחד רציתי לקנות מוצר חלב כזה או אחר בפיצוציה בדרך הביתה, והמוכר שהכיר אותי מנע ממני ואז הבנתי שהוא מחזיק שם לא פעם מוצרים שעבר התוקף שלהם.
ואיכשהו בקושי היו לי ״תקלות״ שבהן אכלתי יותר מממתק אחד ביום. אולי זה קשור לעובדה שבקושי ביליתי בבית – במהלך השבוע הייתי בחדר הכושר ואז בעבודה רוב היום, וגם בימי שישי לא פעם היו לי סידורים – והייתי מבקרת אצל ההורים שלי כל סופ״ש שני בערך כך שבקושי ביליתי בדירה בשבתות (וגם בשבתות שבהן הייתי בדירה הייתי למשל יוצאת להליכה על הבוקר).
אבל משהו בשגרה הזו השתבש כשעברתי לרמת גן. זה היה כנראה חלק משיבוש גדול יותר – כי גם במקביל למעבר לרמת גן עליתי במשקל כמה פעמים, ולמרות שבשלב מסוים גם ירדתי אותם חלקית, לא ממש הצלחתי להתניע מחדש את ההרזיה שלי לאורך זמן או לרדת מהמשקל שהייתי בו כשעברתי לעיר. וכפי שכבר כתבתי לא מעט בשנים האחרונות – החל מתקופת הקורונה עליתי המון במשקל ולמרות שבחודשים האחרונים התחלתי לרדת שוב – הירידה שלי מדשדשת.
כמובן שיש קשר בין הדברים.
וחלק מהגורמים לזה לא בהכרח גרועים. למשל בתקופה שבה התגוררתי בהרצליה עדיין הייתי רוב הזמן בשומרי משקל, וגם כשעזבתי אבל עדיין שמרתי על מסגרת, עכלתי לא פעם לפי העקרונות שלמדתי שם (ובינינו כיום כשאני שוב מרזה – אני שוב סופרת נקודות של שומרי משקל כדי לשמור על מסגרת קלורית). אבל בתקופה האחרונה שלי בשומרי משקל התוכנית שלהם של ״אל תחשבו על זה כעל הפחתת פחמימות, תחשבו על זה בתור אכילת יותר חלבונים״.
מבחינתי הפחתת הפחמימות הזו פשוט לא התאימה, ולכן לא פלא שהייתי צריכה את ה״פרס״ של הממתק בסוף היום כדי לשרוד את השיטה. וברור לי שבהרבה מובנים זה לא בריא לרזות כך, במיוחד לא מבחינה פסיכולוגית או רגשית. אני לא אמורה להסתמך על זה שאני מקבלת ״פרס״ בסוף היום כדי להיות ״טובה״ כדי לרזות. במקום זה הייתי צריכה למצוא דרך שבה אני אוכלת בצורה שאני לא סובלת ממנה ואפילו נהנית (לפחות מידי פעם) כדי לרזות.
אבל עדיין אי אפשר להכחיש שבאותה תקופה שקלתי הרבה פחות מאשר היום, וירדתי במשקל. וגם הייתי בכושר גבוה יותר, לפחות בכל מה שקשור להליכות (למרות שכיום אני מרימה משקולות כבדות הרבה יותר ושוחה הרבה יותר מהר).
וכמובן שהצלחתי לאכול שוקולד במידה – בניגוד לעכשיו שסביר להניח שאם יש לי שוקולד בבית, איכשהו הוא יאכל תוך כמה שעות. למרות שאני מרשה לעצמי לאכול שוקולד או כל ממתק אחד פעם ביום, כדי לא לפתח חסכים. אבל אני למשל לא יכולה לקנות כמות גדולה במבצעים שמידי פעם יש כדי שישאר לי לאורך זמן.
אני שואלת את עצמי מה עומד מאחורי הקושי הזה, וקשה לי להגיד. יש את הסיבות הברורות של הלחץ והמתח בגלל חיפושי העבודה שלי, אבל אני לא בטוחה שזה רק זה.
אני חושבת שזה במובן מסוים עניין של גיל – במובן שכצעירה כנראה מאוד האמנתי שהרזיה תשפר לי את החיים בצורה משמעותית. אני אמנם יודעת גם בגילי המתקדם שהרזיה תהיה לי מאוד בריאה, ותשפר לי את היכולת לתפקד ביום יום, וגם תקל עלי לצאת לטיולים ולקנות בגדים ועוד הרבה דברים קטנים אחרים.
אבל עדיין אני לא בהכרח מרגישה שההרזיה תשפר לי את החיים מעבר לזה, למשל לא מבחינה חברתית שזה כנראה היה משהו שציפיתי לו בתור מישהי צעירה יותר. חלק מזה כנראה נבע מזה שכצעירה יותר – היו לי מסגרות חברתיות שהיו חלק מתהליך ההרזיה שלי.
למשל הייתי כמה שנים טובות באותה קבוצת שומרי משקל בכפר סבא, שההרכב שלה היה די קבוע. אני לא חושבת שאף אחת מהמשתתפות האחרות היתה חברה של האחרות מחוץ לקבוצה, אבל כן היינו משוחחות לא מעט במסגרת הקבוצה, על הרזיה אבל לא רק. אני זוכרת שיחות על איזה מבנה של משקפי שמש מתאימות לכל אחת, או שיחות מקצועיות עם עובדת אחרת מהחברה שבה עבדתי אבל שעבדה בסניף וחטיבה אחרת.
או בתקופה שבה גרתי בהרצליה והיה לי בלוג לגבי הרזיה בתפוז – היו לא מעט בלוגריות הרזיה אחרות בפלטפורמה. היתה למשל מישהי בשם ״טופיפי״ שסיפרה על תהליך ההרזיה שלה מול דיאטנית שהיא לא התחברה איתה. אבל במקביל היו לה סיפורים על חתונה של חברה שלה מהצבא – ועל האינטראקציה עם ידיד ועוד חברה מהצבא, שאותה חברה החליטה ללבוש שמלת כלה ממעצב של שמלות כלה אבל בצבע ״ניוד״ כדי כביכול לא להתחרות בכלה, אבל בעצם כן.
אבל אחרי שנגמרו הסיפורים על החתונה, היא די נעלמה מהבלוג – למרות שבשלב מסוים ניסיתי לגשש מה שלומה בתגובה לפוסט שלה, אבל היא לא חזרה אלי.
אבל די מהר גם גיליתי שבמדינות דוברות אנגלית, במיוחד בבריטניה וארה״ב, היו באותה תקופה המון בלוגים של מרזות. אחד מהם היה של אישה אוסטרלית שהתחילה לרזות כמה שנים לפני כן ממשקל של כמעט 160 ק״ג. במשקל כזה גבוה היא היתה מדוכאת, נשארה כל היום בבית והתביישה להפגש עם חברים.
ההרזיה שלה לא היתה ״קסם״. ההתחלה היתה מהירה, אבל אחרי שנה ויידה של בערך שליש מעודף המשקל היא סבלה מדיכאון שהוביל לעליה משמעותית במשקל, ואז כשהיא כבר רזתה מספיק כדי להרגיש טוב כדי לצאת עם חברות – עצם העובדה שהיא ״חזרה לחיים״ עיכבה את ההרזיה שלה.
אחרי שנתיים של הרזיה, למרות שהיא לא היתה במשקל היעד שלה (ולא ממש קרובה), אחותה הצעירה ״גררה״ אותה לעבור לשנתיים לסקוטלנד, על סמך ויזת עבודה שאזרחי אוסטרליה יכולים לקבל בבריטניה. זה הוביל לשנתיים של טיולים בכל אירופה – והתאהבות בבחור מקומי שהובילה לחתונה כדי לאפשר לבלוגרית להשאר בבריטניה.ֿ
אחרי בערך שש שנים של הרזיה שהפכה לאיטית יותר ככל שהחיים שלה התרחבו – היא הגיעה למשקל שהיה גבוה בעשרה ק״ג ממשקל היעד המקורי שלה, והבינה שזה המשקל שנוח לה בו והחליטה להגדיר את עצמה כ״כבר לא בדיאטה״ אלא כמישהי שעובדת עכשיו על לשמור על המשקל – ופשוט לחיות.
ובאמת המסר של התהליך שהיא עברה בעצם היה שההרזיה עצמה היתה שולית, אלא העובדה שהיא אזרה אומץ פשוט ״לצאת לחיים״ גם כשהיא היתה מאוד רחוקה ממשקל היעד שלה, החל מלהשתתף בשיעורים בחדר הכושר שלה יחד עם ״אנשים רזים״, דרך האפשרות לטייל באירופה ובעולם בכלל בתור ״שמנה״ – וכלה בלצאת עם מי שהפך לבעלה ב 2005 למרות שהיא לא ציפתה למצוא זוגיות כשהיא עדיין היתה במרחק של בערך 30 ק״ג ממשקל היעד המקורי שלה.
וזה אולי מה שציפיתי לו במקור, האפשרות הזו להרחיב את החיים שלי.
ואני חושבת שבדיעבד גם אני באמת הרחבתי את החיים שלי במקביל להרזיה, בין אם היה מדובר על לצאת לטיולים אתגריים יותר, או להרשם לחדר כושר ולהתחיל לשחות מחדש ואפילו ללמוד לשחות בסגנונות חדשים כמו חתירה או גב.
אבל יש תחום אחד שאני מרגישה שפספסתי במובן מסוים – והוא התחום החברתי יותר, בין אם זה היה לרכוש חברות חדשות (או ידידים חדשים) או התחום הזוגי.
במאי 2024 היה לנו ״כנס מחזור״ שנדחה ערב המלחמה מאוקטובר, וכחלק ממנו גם שלחו לנו ״דף קשר״ של התלמידים שלמדו איתנו בשכבה, ואיכשהו הצלחתי למצוא את השם המלא שלה אחרי הנישואים שםֿ וכתבתי למישהי באותו שם שהיו לה כמה תמונות שחשבתי שהיו דומות לאיך שזכרתי די במעומעם שהחברה שלי נראתה.
ובאמת היה מדובר עליה, וביוני האחרון היא באמת חזרה אלי ושוחחנו שיחה מאוד קצרה.
בין השאר דיברנו על זה ששתינו כבר כמעט בנות 50, ואמרתי לה שאני ממש לא מרגישה כל כך מבוגרת. היא ענתה שכן, כי בין השאר ההורים שלה הלכו לעולמם בשנים שקדמו לשיחה שלנו, והתברר שבעלה חולה במחלה כרונית כזו או אחרת שהיא לא כתבה מה היא, אבל אני מניחה שמדובר על אחת מתוך לא מעט מחלות שכנראה מקושרות לגיל מבוגר.
עניתי לה שלמזלי ההורים שלי עדיין בחיים ורק לפני שנתיים וחצי הסבתא האחרונה שנשארה לי הלכה לעולמה, כך שאני עדיין מרגישה בגלל זה יחסית צעירה.
אבל בדיעבד אני חושבת שזה משהו שהוא מעבר לזה.
קחו לדוגמא את ההורים שלי. שניהם חלו בגילאים יחסית מוקדמים: אמא שלי חלתה בסרטן השד בגיל 47, לעומת אבא שלי שלקראת סוף שנות החמישים שלו (בגיל 57 – 58) סבל מהתקף לב מאוד קל.
אמא שלי טופלה בצורה טובה, ומאז במשך 30 השנה שעברו – הסרטן לא חזר, גם לא אותם סוגי סרטן שהכימותרפיה לפעמים גורמת לו (למשל לוקמיה). גם אבא שלי למזלו סבל באמת מהתקף קל וזכה לטיפול מהיר כך שלא היו עבורו הרבה תופעות לוואי שנשארו איתו במשך זמן, וההתקף בגיל שהוא יחסית די צעיר אפילו עזר לו לשפר את אורח החיים שלו ולהיות במעקב שכנראה מנע התקף לב חמור יותר בשלב מאוחר יותר של החיים.
וכנראה השילוב הזה של הגיל היחסית צעיר שבו ההורים שלי חלו והעובדה שההתאוששות שלהם היתה כזו טובה, פלוס העובדה ששניהם סבלו ממיחושים כמו כאבי גם בגילאים יחסית צעירים הקשתה עלי לראות שהם בעצם מבוגרים וכבר לא ממש במיטבם.
זה משהו שאולי עלה רק בעקבות ההערות של אותה חברה לשעבר – פלוס אירועי פסח בשנה שעברה וייתכן שהפסח הקרוב.
אבל אני רואה שהרשומה הזו הופכת להיות ארוכה מידי אז אפסיק כאן ואמשיך בחלק הבא.
התיירת המקרית 
אני הרגשתי שאני מכורה לשוקולד, לא מסוגלת לאכול חתיכה או שתיים, מחסלת את כל החבילה. מה שעשיתי זה כמו שגומלים אנשים מכורים, הפסקתי לחלוטין לצרוך כל דבר שיש בו שוקולד. עכשיו, לאחר כשנתיים מבלי שנגעתי בשום שוקולד, כבר לא מושך אותי יותר. זה נראה לי הדבר שהכי קל לעשות.
אהבתיLiked by 1 person
ניסיתי את זה פעם ולא הנסתני שוקולד הביתה – אבל אז היה לנו כיבוד של ממתקים בעבודה לכבוד איזשהו חג, ופשוט התנפלתי על הממתקים ואכלתי כמויות עצומות. כך שמבחינתי המנעות גורמת התקפים כאלו שלרוב לא נפסקים אחרי אכילה אחת.
אהבתיאהבתי
מניסיוני, הגמילה שלי מסיגריות היתה רק כשהפסקתי בבת אחת. הגמילה היתה לא קלה, ההשמנה היתה מהירה במיוחד.
למדתי שאם אני "מרשה" לעצמי "מתוק אחד" ביום אני נגרר מהר לאכול יותר ממנו. אז החלטתי כמו עם הסיגריות: די!
אין לחם מאף סוג, אין מתוקים מאף סוג, אין גלידות מאף סוג, תפוחי אדמה בחוץ. רק מידה מדודה של פחמימות מלאות [פריכיות מאורז מלא, פתית משיפון או כוסמת "מלאה"] וזהו.
יש בי נטיית התמכרות מובהקת, אז כמו שנכתב לך בתגובה הראשונה – הפסקה מיידית.
אגב, יש בבית ממתקים בלי סוף בגלל הנכדים, אני לא נוגע בהם.
אהבתיאהבתי
זה ידוע שלא פעם בגמילה מחליפים משהו אחד במשהו אחר – למשל לנגמלים מהרואין מציעים לא פעם לאכול הרבה ממתקים כי הסוכר מפעיל את המוח בצורה דומה לזו של ההרואין.
זו גם סיבה שלרוב עולים במשקל אחרי גמילה מסיגריות – כי במקום לעשן אנשים מחפשים את ההנאה מאוכל (שגם הוא נגיש דרך הפה).
הבעיה היא שלאכילת מתוק אין בהכרח ״התמכרות״ בריאה יותר באופן יחסי כפי שממתקים בריאים יותר יחסית להרואין.
וכפי שכתבתי לאסתי – אצלי המנעות מוחלטת מובילה בסופו של דבר לבולמוסים. הרבה יותר קל לי לשלוט בזה בכך שאני מכניסה הביתה כיום רק כמות מוגבלת של ממתקים.
אהבתיLiked by 1 person
והאם את שולטת בזה?
אהבתיאהבתי
כשיש רק כמות מוגבלת של ממתקים בבית, אז כן. ואז אני גם לא מתנפלת על מתוקים במסיבות או ישיבות.
אהבתיLiked by 1 person
הסיבה שעולים במשקל כשמפסיקים לעשן היא שניקוטין מדכא תאבון וכשמפסיקים לצרוך אותו בתאבון גובר. ממש לא רק הרגל אוראלי
אהבתיLiked by 1 person
כתבת על כמה נושאים שונים שקשורים לעניין המשקל או ההרזיה…
לגבי השוקולד -זה ידוע שהוא ממכר. פעם הייתי מסוגל להסתפק בקובייה אחת בלבד – זה כנראה היה בגלל שזה מה שהרשו לי בתור ילד. היום אם יש לי שוקולד קשה לי להסתפק רק בקובייה.
אהבתיLiked by 1 person
כיום יש גם יותר מבחר של שוקולדים מפתים ואיכותיים ממה שהיה כשאנחנו היינו ילדים… כמו למשל הטרנד הזה של שוקולד דובאי.
אהבתיאהבתי
זה שאני טבעוני עור לי בהתמודדות עם חלק מהפיתויים 🙂
אהבתיLiked by 1 person
יש גם שוקולדים טבעוניים מעולים 🙂
אהבתיLiked by 1 person
העלית כאן סוגיות חשובות וכאובות. תמיד התלוננתי על כך שב-AA אפשר להפסיק לגמרי לצרוך אלכוהול או סמים, אבל בדיאטה חייבים להמשיך לאכול, כדי לחיות, וזה מקשה מאד על עניין הגמילה.
כשעשיתי (בסביבות 2008) דיאטה עם "דיאטה קלאב" (דומה לחלי ממן, חושבת שהיא העתיקה מהם את הפורמט) היתה "מנה מותרת" פעם בשבוע. נדמה לי שזה היה 400 או 500 קלוריות….ובדרך כלל המליצו לקחת אותה בשבת, ועדיף בכלל מחוץ לבית – בבית קפה או מסעדה – כדי שהפיתוי לא יהיה גדול מדי.
אני זוכרת שמי שהיה ב"שומרי משקל" קיבל את המנה המותרת שלו כל יום. זה בכלל לא היה עובד לי, לדעתי. כי גם לי היה תמיד קשה לאכול קוביית שוקולד וזהו.
כשהתחלנו את אורח החיים הנוכחי, בשנת 2020 – מאד הקל עלינו שהיו סגרים של הקורונה ולא אירחנו ולא התארחנו ולא טיילנו ולא יצאנו למסעדות…….וכך נכנסנו להרגלי אכילה בריאה ומצומצמת ובכלל לא החזקנו בבית דברים שעלולים לפתות אותנו.
בהמשך כבר התרגלנו ועכשיו אנחנו כן מארחים ומתארחים ומטיילים ואיכשהו מסתדרים גם כאשר אנחנו חורגים מהתפריט, אחר כך מתיישרים חזרה וחוזרים לתפריט המצומצם. לי יותר קל לעשות את זה ובאמת אני די מצליחה לרדת בחזרה את הקילו/שניים שאני עולה בעקבות חריגה מהתפריט, אבל ראיתי שאצל T זה לא כל כך עובד, ובעקבות כל חופשה הוא עולה עוד כמה קילו. אז זה באמת מאד אינדיוודואלי. עכשיו נראה לי הוא ירד חלק ניכר ממשקלו בעקבות הניתוח, בגלל חוסר תיאבון וחוסר קיבולת בעקבות ההידוק של הרשת הביולוגית שסגרה את הבקעים שלו. הוא לא נשקל עדיין אז אין לי מושג כמה, אבל ראיתי שהוא חזר לחולצות הMEDIUM שלו.
בכל מקרה יש לנו גם שוקולד בבית בגלל שאנחנו אופים ומכינים קינוחים, וגם מגירת ממתקים ממש עבור הנכדים – ואנחנו לא נוגעים בזה. מצד שני אנחנו כן טועמים פעם בשבוע מהקינוח……
אהבתיLiked by 2 אנשים
אני זוכרת שכשרק הצטרפתי לשומרי משקל, ישבה איתי במשרד מישהי שבדיוק הצטרפה לדיאטה קלאב וכל אחת מאיתנו ניסתה לטעון שהגישה של השיטה ״שלה״ היא הכי טובה. אבל בסופו של דבר זה כנראה עניין מאוד אישי – יש את אלו שמנה שבועית שבה האפשר לאכול הרבה תתאים להם, וכאלו שדווקא מנה קטנה פעם ביום תעזור להם לא לצבור תסכולים.
אני חושבת שבתקופה הראשונית שלי בשומרי משקל האכילה שלי עדיין היתה פחות טובה, ולמשל ראיתי בחטיפי אנרגיה למיניהם (כולל כאלו שמצופים בשוקולד) כאוכל ״רגיל״ ולא כפינוק. זה אולי הקל עלו קצת לשמור על המסגרת כי באמת יצא לי מדיי פעם לנשנש קצת יותר מתוקים.
האם הרשת הביולוגית של טי תוסר בהמשך, או שהיא תשאר שם כחלק מהטיפול בבקע?
אהבתיאהבתי
הרשת הביולוגית אמורה להיספג ולהתמזג עם הגוף לדעתי
אהבתיLiked by 1 person
מצד אחד טוב שחוסו הנוחות שהיא גורמת תעלם, מצד שני טוב שהיא עוזרת לטי לשמור על מסגרת אכילה…
אהבתיאהבתי
האמת שאני חייבת להודות שאף פעם לא אהבתי במיוחד שוקולד.
בתקופה האחרונה בא לי לפעמים, ותמיד יש לי בבית שוקולד מריר 90% קקאו, אז קוביה או שתיים לגמרי סוגר לי את הפינה. לפעמים אני אוהבת להמיס את השוקולד יחד עם כף של חמאת שקדים, ואם בא לי שהוא יהיה מתוק יותר אני מוסיפה כפית אלולוז (וגם אם אני עושה את זה זה שזה קינוח אחרי ארוחה).
אבל יש תקופות שיש לי שוקולד בבית ואני לא נוגעת בו חודשים.
כשגרתי בת"א באותה תקופה יצא שעליתי במשקל ושקלתי 90 קילו ואז גם נרשמתי לחדר כושר וירדתי במשקל לסביבות 75 ולא מזמן אמא שלי סידרה כל מיני תמונות בבית והראתה לי תמונה שלי מאותה תקופה ואני זוכרת שאבא שלי ירד לחיי שאני צריכה לרדת עוד במשקל ושאמא שלי הייתה אומרת שאני נראית כמו באדי בילדר ושאני צריכה להפסיק ללכת לחדר כושר.
ובכלל היום אני חושבת שנראיתי מעולה באותה תקופה.
האמת שספורט זה משהו שעושה טוב, זה משחרר אנדרופינים ומשפר את ההרגשה הכללית.
גם היום כשאני מתאמנת בחדר כושר למרות שלרוב אני לא משוחחת עם אנשים במהלך האימון אבל לפעמים יוצא לי להתקל באנשים שזוכרים אותי מהחדר כושר, בסופר וכדומה אז אנחנו מדברים ואז זה הופך לשיחות קטנות בחד"כ. ואני בסדר עם זה.
גם כשהתאמנתי בזמנו בהולמס פלייס בעזריאלי היו המון אנשים שיצא לי להכיר תוך כדי אימון שם.
אני אישית לא סובלת קבוצות תמיכה, והפעם היחידה שהייתי באחת כזאת הייתה כשהייתי ילדה ואבא שלי החליט שאני חייבת לרדת במשקל ואז הייתה רק מירי בלקין. בשביל מה? בשביל לרדת 4 קילו שגם ככה לא הייתי צריכה לרדת אותם באמת כי תוך כמה חודשים גבהתי.
אבל כמו שאת מבינה אבא שלי אובססיבי לגבי משקל וכיו"ב והוא הציק לי עם זה רבות לאורך חיי (וזה לא שהיום הוא רזה, יש לו חתיכת כרס).
אמא שלי הולכת לחלי שמנמן, היא באמת חייבת את המחוייבות הזאת של ללכת למקום, להישקל. למרות שלא תמיד היא נשארת להרצאה שיש שם.
באופן כללי סוכר הוא מאוד ממכר.
וזה נמצא בכמעט כל דבר שאנחנו אוכלים (ולא סתם).
הכמויות סוכר שאנשים אוכלים ביום הן הרבה יותר ממה שהם באמת צריכים לאכול.
ואני לא אומרת שלא צריך לאכול בכלל פחמימות, אבל לא את הכמויות שאנשים אוכלים היום.
לגוף שלנו יש תגובות מאוד קיצוניות לסוכר, כי עודף סוכר בדם פוגע לנו בגוף, בכלי הדם, באיברים השונים שלנו. ויש גם כל מיני תסמונות מטבוליות שקשורות לזה כמו למשל כבד שומני, שחלות פוליציסטיות ועוד…. אצל כל אחד הסוכר פוגע במקום אחר.
את יודעת שאני בתזונה קיטוגנית.
אני אוכלת אצל ההורים שלי בדר"כ פעמיים בשבוע בשישי בערב (שזה רק ההורים שלי ואני בדר"כ) ובשבת בצהריים (שזו ארוחה משפחתית שאמא שלי עושה).
גם כשהיא מגישה קינוחים וכדומה בסיום הארוחה זה ממש לא עושה לי את זה.
(ת'כלס אם הייתי רוצה אני יכולה להכין לי קינוח קיטוגני, אבל אני ממש לא מרגישה צורך).
זה כמו למשל שכשהייתי בת 10-11 החלטתי להיות צמחונית, זה לא שלא אהבתי בשר וכו' זה היה מתוך אידיאולוגיה. ולכן לא משנה מה המשפחה שלי אכלה גם אם זה היה אוכל שאני אוהבת לאכול פשוט לא אכלתי למדתי לגרום לזה לעבור לידי.
או למשל זה שאני צליאקית, ממש לא מזיז לי אם אוכלים לידי פסטה או פיצה או כל דבר אחר שהוא מבצק. זה פשוט לא מעניין אותי (גם לפני שהייתי בתזונה קיטוגנית).
אני חושבת שאת צריכה לנקוט שיטה דומה עם שוקולד כדי שזה לא יפריע לך ותוכלי להתגבר על הרצון שלך לחטיף כזה או אחר. אבל לא שאת נמנעת ממנו לחלוטין, שמדיי פעם זה בסדר לקחת. אבל לא משהו קבוע ויומיומי.
שיכולה להיות לך קופסת החטיפים בבית ואפילו חודש שלם או יותר פשוט לא תגעי בה כי לא תרגישי את הצורך. וזה גם עניין של שליטה עצמית.
בסופו של דבר הגוף שלנו מנוהל ע"י הורמונים. ואצל נשים תהליך ירידה במשקל יותר מורכב מאצל גברים כי אצלינו יש שבועיים מתוך החודש שההורמונים שלנו משתנים (לקראת הוסת). אני למשל יכולה להגיד לך שאם אני נשקלת כמה ימים לפני שאני צריכה לקבל וסת, אני שוקלת 2 קילו יותר, כשאני אשקל שבוע אחרי 2 הקילו האלה נעלמו כלא היו.
אבל זה לא רק העניין של המשקל שמשתנה, בגלל שההורמונים שלנו משתנים במהלך החודש, יש לנו שבועיים שאנחנו רעבות יותר וכל זה בגלל ההורמונים.
לגברים אין את ההתמודדות הזאת. בגלל זה לרוב גם קל להם יותר לרדת במשקל.
אהבתיLiked by 1 person
אי אישית מאו׳ לא אוהבת להשתמש בסוכרזית – מעבר לעובדה שאני ממש מרגישה בטעם המלאכותי שלה, אני חושבת שהשימוש בה מאוד לא בריא, גם בתור תחליף לסוכר.
ואני חושבת שכבר כתבתי לך שאני לא מסכימה עם הגישה של הפליאו להרבה דברים, כולל המנעות ממאכלים שאוהבים. בגלל זה למשל הרבה מאוד דיאטות מודרניות מאפשרות ארוחה שבועית שבה אפשר להנות מדברים, בין אם זו פסטה, או פיצה, או שוקולד.
אהבתיאהבתי
אלולוז בניגוד לסוכרזית וכיו"ב הוא לא ממתיק מלאכותי ואין לו טעם לוואי.
בפליאו וגם בקיטו אפשר להנות מפיצה או שוקולד או פסטה (בשוקולד רגיל יש המון סוכר אז מותר מריר ומותר להוסיף אלולוז, ופיצה ופסטה אנחנו עושים מבצק שהוא לא עשוי מדגנים שונים או קיטניות כך שהוא דל פחמימה).
אני אישית פשוט לא חובבת בצקים, אבל לגמרי יש פתרונות בתוך הפליאו וגם בתוך הקיטו למי שכן אוהב ורוצה.
יש אפילו עוגות ועוגיות, קוראסונים, מגולגלות, כדורי שוקולד, עוגיות פאדג' בראוניז עוגת גבינה וככל שהדימיון הטוב עובד למי שמעניין אותו להכין (ויש מקומות שגם אפשר לקנות).
ככה שלא באמת מוותרים על שום דבר שאוהבים
הדבר היחיד שבאמת מוותרים עליו זה סוכר ומוצרים אם ריכוז גבוה של פחמימות כי פחמימות = סוכר.
אהבתיאהבתי
זה עדיין משהו בטעם של סוכר שלא מתעכל או נספג כמו סוכר, ומעובד בצורה מאוד חזקה. בעיני זה בדיוק מה שהופך סוכרזית ללא בריאה.
אבל בפליאו משתמשים בדיוק בחומרים האלו כדי ליצור ״קינוחים״.
וה״בצק״ של פיצות וכאלו זה בטח מכרובית, וזה ממש לא מרגיש ולא בטעם של בצק נורמלי, ולכן זה לא ממש ״אותו דבר״. זה כמו שמכרה טבעונית שלי נשבעת שהקציצות שלה הן ״בדיוק כמו בשר בטעם ובטקסטורה״ כשבעצם מדובר יותר על משהו שדומה לפלאפל.
אהבתיאהבתי
זקודם כל בפליאו ובקיטו לא אוכלים שום מזון מעובד. ואלולוז הוא לא מעובד. הוא מתוק ומשמש להמתקה, כמו סוכר, כמו דבש, כמו מייפל
זה אגב מצחיק שאת כותבת על זה שאלולוז הוא מעובד כשאת אומרת על עצמך כשאת אוכלת חטיפים שחטיפים זה גם לא מזון וזה סופר מעובד.
היתרון של אלולוז הוא שהוא עשוי מחומרים טבעיים, לא מעובד ולא מעלה את רמות הסוכר בדם כמו שסוכר, מייפל ודבש עושים למשל (וגם לא עושה לך נזקים כמו הממתיקים המלאכותיים).
דווקא בצק הוא מקמח שקדים, קמח קוקוס וכדומה ובאמת בהרבה מאוד מקרים מרגיש מאוד כמו הדבר האמיתי. לי אישית זה ממש לא חשוב כי אני לא חובבת בצקים וכל מה שקשור להם.
ואני אפילו מעדיפה את הפיצה שלי על חציל (אבל זה בגלל שאני אוהבת חצילים).
אין ספק שלשום דבר אין טעם כמו שיש לקמח שהוא תוצר מחיטה.
זה בדיוק כמו שיש הבדל בין קולה של קוקה קולה לבין זו של פפסי או בין הדיאט לזירו (לא שתיתי קולה משנת 2001 אבל אני זוכרת שהיו הבדלים משמעותיים בטעם).
כל פתרונות המזון של טבעונים/צמחונים, זה הכל בטעם של, דומה אבל לא הדבר האמיתי.
אהבתיאהבתי
עצם זה שצריך להפיק את האלולוז ממקור כזה או אחר זה בדיוק העיבוד שהופך אותו ללא בריא. ממש כמו שסטיביה זה מוצר טבעי כשזה העלים של הצמח, אבל לא בריא כתחליף סוכר כי התהליכים שבהם מפיקים אותו מהעלים של הצמח הופכים אותו למעובד ולא בריא.
ואני לא שתתי משקאות תוססים ממותקים כבר המון זמן, ואת הדיאטטים אפילו יותר זמן כי אני באמת נמנעת מלצרוך חומרים מעובדים. לכל היותר אני שותה מיצי פירות, שייקים (שאני מעדיפה), או שוקו אבל רוב הזמן אני פשוט שותה מים.
וטעמתי בצק מקמח שקדים או קוקוס וזה לא אותו דבר, בין השאר כי זה לא טופח כמו בצק רגיל. והרבה מאוד פעמים התפיחה הזו היא מה שהופכת את הבצק לטעים.
אהבתיאהבתי
NEWS FLASH העלים של צמח הסטיביה לא מתוקים, ואם הם לא עוברים עיבוד (שכולל יבוש וטחינה) את לא ממש יכולה לשים עלה של סטיבה בכוס תה וזה יהיה לך מתוק. לא זה לא עובד ככה.
יש הבדל בין עיבוד טבעי של המוצר, כמו שעושים למשל עם קמח חיטה (שהוא גם עובר עיבוד) לבין מוצר מעובד כמו למשל בשר מעובד שהוזרקו לו כל מיני חומרים כימיים, או כל מוצר שעבר עיבוד כימי (כמו למשל שמני זרעים כמו סויה, קנולה וכו') ,או חטיפים שנוצרים בכלל במפעל.
לא התכוונתי אלייך אישית כשאמרתי שיש הבדל בטעמים שיש למשקאות מוגזים (ובמקרה הזכרתי קולה, זה בגלל שאני אלרגית לקולה ואני תמיד מוצאת את זה מצחיק).
יש המון אנשים שלא יכולים בלי שתיה ממותקת (לא משנה אם היא מוגזת או לא).
ושוב, הכוונה היא לא אלייך.
גם בצק מקמח חיטה לא תופח אם לא מוסיפים לו שמרים או מחמצת, או אבקת אפייה. יצא לי להכין כמה וכמה דברים מבצק מקמח שקדים או שילוב של קמח שקדים וקמח קוקוס והוא מתנהג בדיוק כמו קמח חיטה ברגע שמוסיפים לו בדיוק את אותם הדברים שהיית מוסיפה לקמח חיטה כדי שיתנהג בצורה מסויימת.
מה שהופך את הבצק מחיטה לטעים זה לא התפיחה, כשמוסיפים שמרים לבצק על מנת שיתפח צריך להוסיף להם סוכר, זה בנוסף לסוכר עצמו שיש בחיטה בצורת פחמימות. לכן את מרגישה שהבצק טעים לך כי הוסיפו לו סוכר.
אם אי פעם תכיני בצק שמרים (עם שמרים חיים) צריך לשים אותם בקערה עם מים חמימים (לא חמים מדיי) וכפית סוכר וזה תופח לבד. ואז מוסיפים את זה לקמח ולשים (או בידיים או עם מיקסר שיש לו וו לישה).
אהבתיאהבתי
בדיוק בגלל שהעלים לא מתוקים צריך לזקק מתוכם את מה שכן וזה העיבוד – באותה מידה צריך לזקק את האלולוז.
והשמרים ממשיכים להתפיח בצק חיטה כי גם בחיטה יש פחמימות בשבילם לפרק כדי לגדול בבצק שקדים אין להם ולכן זה שונה.
אהבתיאהבתי
גם קנה סוכר הוא לא ממש מתוק, את לא יכולה לשים פלח מקנה סוכר בתה או בקפה או מים ולהמתיק איתו את המים, גם סוכר עובר עיבוד כדי שתוכלי להשתמש בו בתור ממתיק לצרכים שונים.
בקטע הזה אין הבדל ביניהם, ההבדל הוא שסוכר מעלה מאוד אינסולין בגוף שלנו וסטיבה ואלולוז משמעותית פחות. ואינסולין הוא זה שגורם לגוף שלנו לאגור שומן.
שמרים מתפיחים גם בצק מקמח שקדים גם בדיוק באותה צורה שהם מתפיחים בצק מקמח חיטה. הם ממש לא צריכים את הפחמימות מהקמח חיטה בשביל לתפוח הם מקבלים מספיק פחמימות מהסוכר שהוסיפו להם לפני שהם הוספו לתערובת הקמח.
ההבדל היחיד הוא שבקמח שקדים אין גלוטן, בשביל זה מוסיפים חומר שנקרא קסנטן גאם ,שזה סיבים תזונתיים טבעיים שמחקים את ההתנהגות של הגלוטן.
עושים את אותו הדבר גם במאפים שעושים לצליאקים שהם מקמחים ללא גלוטן (אבל כן מדגנים או קיטניות).
אהבתיאהבתי