הטיול לאלסקה – לראות את ההר

אחת מנקודות השיא של הביקור בפארק דנאלי הוא היכולת לראות את ההר הכי גבוה בצפון אמריקה – שגם הוא נקרא דנאלי.

הבעיה היא שאלסקה באופן כללי היא מקום גשום וערפילי למדי, ובגלל הגובה הכללי והיחסי של ההר מעל הסביבה שלו (והוא נחשב לאחד ההרים הגבוהים בעולם) – הוא יוצר מערכות מזג אוויר משל עצמו, שהם באופן טבעי אפילו יותר גשומים וערפיליים.

כתוצאה מזה – רק בערך 30% מהמבקרים בפארק זוכים לראות את ההר או רק חלק ממנו במהלך הביקור.

זה לא בהכרח דבר רע – במובן הזה שבעלי חיים יוצאים יותר לשטח כשהשמש לא זורחת, ומסתתרים כשהיא כן זורחת (ואז אפשר לראות את ההר). ויש את מי שיגיד שבעלי החיים שאפשר לראות בפארק הם הרבה יותר מגניבים ושווים את תשומת הלב של המבקרים מאיזשהו הר מכוסה שלג שגם כך אפשר לראות רק מרחוק (במיוחד עכשיו כשהכביש לפנים הפארק סגור ואפשר לראות את ההר רק מאוד מרחוק).

בביקור הקודם שלי בפארק ב 2011 לא זכינו לראות את ההר למרות שמאוד מאוד רצינו.

בבוקר הראשון בביקור הנוכחי שלנו בפארק, תנאי מזג האוויר לא נראו מבטיחים במיוחד. אני החלטתי לנסוע על האוטובוס הראשון שיוצא על הבוקר, כי לפי השמועות הסיכוי לראות בו בעלי חיים גבוה יותר.

אבל קצת אחרי שנכנסו לאיזור המוגבל בפארק ראיתי באופק כתם לבן שנראה באופן מחשיד כמו בסיס של הר מכוסה בשלג. לפני שהספקתי לשאול את הנהג לגביו – הוא עצר והפנה את תשומת הלב של המטיילים לכתם הזה, ובירך אותנו על כך שהתקבלנו ל״מועדון השלושים אחוז״ בכך שראינו את ההר. וכן, לראות חלק קטן של ההר נחשב ל״לראות את ההר״…

הנה התמונה שצילמתי, ונראה את תצליחו לזהות אותו (רמז: תסתכלו על החלק השמאלי העליון של התמונה ששם קל לראות את צלע ההר).

משם המשכנו עד מה שאפשר לפנים הפארק, בתקווה שנוכל לראות את ההר יתר מקרוב, אבל בנקודה לקראת סוף המסלול שבה אפשר שוב לראות אותו – מזג האוויר הפך שוב לערפילי, והערפל הסתיר שוב את ההר.

כשחזרנו לקראת הצהרים לתחנת האוטובוס של הפארק, אחר הצהרים שלי היה פנוי. חשבתי לצאת למסלול הליכה, אבל אמרתי לעצמי שאם ראינו את ההר מוקדם יותר – יש סיכוי שמזג האוויר יתבהר שוב ונוכל לראות אותו שוב.

לכן לקחתי סיכון וקניתי כרטיס נוסף לכניסה לפארק. בהתחלה הטיול היה משעמם, והאוטובוס היה מלא אנשים ולא מצאתי מקום ליד החלון וישבתי במושב פנימי למשך חלק גדול מהנסיעה עד שבמקרהה היה מי שירד מהאוטובוס כדי לצאת להליכה ופינה ספסל שיכולתי לעבור אליו.

אבל אז הגענו לנקודה שממנה אפשר היה לראות את ההר – בדיוק בזמן שהערפל שוב התפוגג, והפעם באמת ראינו את ההר בצורה משמעותית, גם אם עדיין היו כמה כננים שכיסו את הפסגות שלו:

הכניסה השניה לפארק אכן השתלמה, למרות שקצת היה לי חבל: עמוק יותר בתוך הפארק יש נקודת תצפית אפילו טובה יותר על ההר, וש את אותו אגם שבו משתקף ההר שהוא כמובן לא נגיש כי הוא נמצא קרוב מאוד לקצה הפארק – והיה לי חבל לפספס את הנקודות האלו. אבל כמובן העדפתי לראות את ההר אפילו מנקודת תצפית פחות טובה מאשר לא לראות אותו בכלל.